לא על הלחם לבדו: הכלכלה נהדרת, אבל המצב הכלכלי על הפנים

על הכישלון הזה עוד ילמדו בבתי ספר למדיניות, אולי גם לתקשורת. אם תרצו, זהו סיפור על ממשלה שהצליחה לחולל כמה שינויים טובים בתחום הכלכלי, אבל תיתפס כמי שהזניחה אותו, בעידן שבו התדמית היא חזות הכל - ובטח כשבעוד שלושה וחצי חודשים נעמוד מאחורי הפרגוד ונצטרך להכניס פתק למעטפה.

שלושה וחצי חודשים הם נצח בפוליטיקה הישראלית, אבל לפחות על פי הסקרים, ממשלת ישראל צונחת: לא בגלל עזה, לא בגלל אבו מאזן, לא בגלל איראן - ואפילו לא בגלל אותה "ברית עם תומכי הטרור" כפי שאוהבים להציג באופוזיציה. ממשלת ישראל הנוכחית קורסת כל הדרך אל הקלפי בגלל שמצבם הכלכלי של רוב אזרחי ישראל הורע בשנה האחרונה.

מדד יוני שהתפרסם ביום שישי האחרון, מצביע על אינפלציה שנתית של 4.4%, כמעט "פלא כלכלי" במושגי הכלכלה העולמית שחווה אינפלציה כואבת בהרבה. יחד עם זאת, יש כמה מאפיינים ייחודיים למשק הישראלי שבגללם כדאי להמתין עם פסטיבל ההשוואה לעולם.

ראשית, חודש יוני מציג מדדים נמוכים באופן מסורתי: הוא אינו כולל את חגי האביב שגרמו לצריכה מוגברת ומתאפיינים לרוב בעלייה של ההוצאות על מזון, הוא עדיין לא משקף את הוצאות של חופשת הקיץ, והוא מקדים את עונת מעברי הדירות שמתעוררת בהמשך הקיץ - עם הפנים לפתיחת שנת הלימודים, תחילה בבתי הספר ואחר כך באקדמיה.

ושנית, חודש יוני השנה השאיר מחוץ לנתוני יוקר המחיה גם את העלייה הגדולה במחיר הדלק (נכנסה לתוקף רק ביולי), הייקור הדרמטי במחירי החשמל (יתבצע רק באוגוסט) ובמידה וייכשל הניסיון לבלום את התייקרות מחירי הלחם, אזי יופיעו גם הם במדדים הקרובים. למזלה הרע של הממשלה, מדד המחירים של ספטמבר ומדד הדיור, שיתפרסמו רק שבועיים לפני הבחירות, צפויים להיות גבוהים במיוחד.

כל זה קורה במשמרת של הממשלה שהקדישה מאמצים גדולים לעשייה בתחום הכלכלי: העבירה תקציב חיוני, קידמה רפורמות (זו שהתבצעה - חלקית - בחקלאות, כללה התמודדות עם לובי חזק, צעקני ופופוליסטי במיוחד), אבל חשפה גם את המציאות העגומה לפיה יש גבול לכוחה של העשייה המקומית מול נתונים גלובליים.

אם תרצו, מדובר בתבוסה סימבולית. כשם שלקברניטי המדינה אין השפעה על פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה או על האינפלציה בארה"ב ובאירופה, כך גם לא הייתה להם השפעה על מועד הבחירות בישראל.

הנחת העבודה שלהם הייתה שיוכלו להעביר גם את תקציב 2023, מה שיעניק לממשלה עוד שנת חסד, שלאחריה יוכלו אולי - גם בעזרת כלכלת בחירות שתמומן מעודפי הכנסות המדינה, להציג הישגים שהיטיבו עם העם.

מה שקרה בפועל הוא שהממשלה התמוטטה בידיים של קברניטיה מוקדם בהרבה משציפו - והם מצאו את עצמם מחושקים: בלי אצבעותיה של האופוזיציה הם לא יוכלו להקל על סבלם של אזרחי ישראל - וזו מצידה, לא תעניק להם אפילו משהו שיכול להתפרש כהישג. איך אמרה מירי רגב? "אין כאבי בטן", גם כשמי שמשלמים את המחיר אינם שרי הממשלה, אלא אזרחי ישראל. בהנחה שהקו הציני הזה לא ישתנה, הרי שלא צפויות לנו בשורות של ממש בתחום הכלכלי בטרם תכלה הממשלה את ימיה.

החטא הקדמון של הממשלה קשור לפרדוקס הקלאסי של הפוליטיקה הישראלית, התחושה היא שמדינאים גדולים אמורים לעסוק בעיקר בתחומי החוץ והביטחון של ישראל.

מבלי להקל ראש בחשיבותם של אלה, הסטטוס-קוו המדיני של 22 השנים האחרונות, הקהה את נקודות המחלוקת שפעם היו מחוללות העימות בין שמאל לימין. כשצריך לנופף בדמותו של מנסור עבאס כסמל ל"שמאלניותה" של הממשלה, זה אומר שאף בית בהתנחלויות לא נמצא בסכנת הריסה.

הוא הדין גם לגבי הסתופפות בחיקם של שועי עולם, טעות שנדמה שכל מנהיג שקורא תיגר על בנימין נתניהו אינו חף ממנה: לפיד וגנץ נלחמים מי יחבק יותר את נשיא ארה"ב, בנט שגה לחשוב שהוא יכול להביא לסיום את מלחמת רוסיה אוקראינה - ולכולם נדמה שהם צריכים להפגין סמכות כשהם מדברים על "האיום האיראני".

מה שהם מחמיצים בינתיים הוא את העובדה שהאיום הכי גדול על הישראלים הפך להיות החשבון בקופה בסופרמרקט או היום שבו יורדים מחשבון הבנק חיובי האשראי או המשכנתא.

שימו לב למקומות שבהם יכולה הממשלה להתברך בהישגיה בתחום הכלכלי: העברת התקציב והרפורמה החלקית בחקלאות. הראשון התאפשר בזכות התעקשותו של שר האוצר על מינויו של אלכס קושניר כיו"ר ועדת הכספים, השנייה התאפשרה בזכות כהונתו של עודד פורר כשר החקלאות. ככה זה: כשההחלטות מתקבלות פה אחד, הן גם מתממשות.

לעומת זאת בתחום הדיור, הכישלון הכי מהדהד של הממשלה (ולמען ההגינות, אפשר שגם לו הייתה פעולת בנושא בצורה מושלמת, עדיין לא היינו רואים תוצאות בטווח הזמנים הנכחי), פעל שר אחר, שבחודשי הכהונה הראשונים שלו לא תפס את גודל האחריות.

זאב אלקין פטפט פטפוטים מיותרים על העלייה הצפויה במחירי הנדל"ן - ותדלק במו פיו את השוק, עוד בטרם השכיל להרחיק ממנו את המשקיעים.

במשרד האוצר עומדים היום ומגרדים את הראש במבוכה: מצד אחד, המדיניות שלהם הביאה לכך שישראל היא מצטיינת עולמית בהגנה על המשק שלה, עם אחוז אינפלציה שכלכלות, שעל הנייר הן חזקות בהרבה מישראל, יכולות רק לקנא בו. עם צמיחה שנמשכת למרות ההאטה העולמית, עם שוק התעסוקה שהתאושש במהירות שיא מפגיעת הקורונה - ובמקום לזכות בצל"ש, עומדים אזרחי ישראל להכות אותם בקלפי.

למה? כי לא אבו מאזן ולא איראן, לא ביידן ולא משבר האנרגיה העולמי: בסופו של דבר רובנו מצביע מהארנק. כשהוא מלא, יש לנו ביטחון לא רק ביום יום שלנו, אלא גם כסף לנסוע לחו"ל, לחגוג שמחות משפחתיות, לסייע לילדינו לרכוש דירה ועוד. כשהוא מתרוקן עם כל ביקור בסופרמרקט או בתחנת הדלק (שלא לדבר כבר על הסיכוי לדירה, עבורנו או עבור ילדינו) מפילים את הממשלה ומייחלים ל(יותר)טוב.

אז אפשר אולי שההיסטוריה תעשה לבסוף חסד עם "ממשלת השינוי", שתזכה להשלים שנה וחצי של כהונה בלבד. הציבור הישראלי, לעומת זאת, עומד לגבות ממנה מחיר פוליטי יקר.