שיעור בצניעות לממשלת השינוי, שיעור בצנע לכולנו

בואו נחזור בדיוק חודש אחד לאחור, אל מדד יוני שהיה מתון יחסית, בוודאי כאשר משווים אותו למדדים שבהם חזינו מסביב לעולם. במשרד האוצר כמעט פתחו שמפנייה: "הנה" אמרו לכל מי שהיה מוכן להקשיב: "מחירי הפירות והירקות הם אלה שגררו את המדד מטה, הכל בזכות הרפורמה בחקלאות".

בלהט החגיגות כמעט נשכחה מהלב העובדה שמה שראינו ממשלת השינוי היה יותר פורפרה מרפורמה: צעד אחד לפנים ושניים לאחור, ואבוי: אפילו את האופוזיציה הרעה אי אפשר להאשים בכך: ההתנגדות לרפורמה (החיונית!) והנאמנות חסרת הפשרות ללובי החקלאי, הגיעו דווקא משורות הקואליציה - יו"ר הלובי החקלאי הוא לא איתמר בן גביר, ישראל כ"ץ או משה גפני, אלא רם בן ברק, מסיעתו של ראש הממשלה הזמני.

אבל לא הרפורמה בחקלאות היא העניין, אלא שיגעון הגדלות שתקף את המערכת הפוליטית בישראל: ההייטק הישראלי גרר את המשק לביצועי שיא בשנת 2021? מיד נפתחה תחרות ריצה אל המיקרופונים מטעמם של בנט, לפיד וליברמן, לאמור: כולה בזכותנו.

כדי להיות הוגנים עם העושים במלאכה, צריך לומר שממש כשם שעדר היוניקורנים ששעט כל הדרך מתל אביב אל הנאסד"ק, לא היה בזכותם, כך גם הקפיצה החדה ביוקר המחיה והאינפלציה המטפסת מעלה, אינה באשמתם.

באופוזיציה אמנם מיהרו לחבוט בממשלה על עליית מחירי החשמל והדלק למשל, אבל מה שהקפיץ את מחירי האנרגיה לא היה קשור למעשי הממשלה כי אם למעשים של פוטין, ביידן ואחרים. כלומר - גם בביקורת על הממשלה, צריכה להיות מידה של צניעות (אם מההגינות כבר נואשנו לגמרי).

זה לא אומר כמובן שלממשלה אין אחריות למצב, אבל בגדול - הן הצלחותיה והן כישלונותיה בתחום הכלכלי, היו תלויים יותר במגמות בכלכלה העולמית מאשר בסעיף תקציבי כזה או אחר.

אז נכון ששיעור בצניעות לא היה מזיק לממשלת השינוי, המחשבת את קיצה לאחור, אבל מה לנו כי נתבע צניעות מנבחרי הציבור בישראל, בשעה שהם מפגינים דווקא שיגעון גדלות? הנה - בעוד כחודשיים וחצי נלך כולנו לקלפי, מהלך שעלותו היא כ-3 מיליארד שקל, עליו החליטו אותם המכונים "נבחרי ציבור" בקלות רבה מדי ובעוד אזרחי ישראל סופרים את הכסף שאין ונאבקים עם כל קנייה שבועית בסופרמרקט או התשלום החודשי של שכר הדירה.

האם זה פלא שיותר ויותר אזרחים מתייאשים לא רק מצד כזה או אחר של המפה הפוליטית, אלא אפילו מהשיטה הדמוקרטית עצמה?

אז כדי שלא ללבות את האש, הבה נפנה את הזרקור למי שאינו נבחר ציבור, אלא מינוי מקצועי: פרופ' אמיר ירון, נגיד בנק ישראל. גם הנגיד אינו אשם כמובן באינפלציה, אבל הוא האחראי הבלעדי למלחמה בה.

הקולות שקראו לנגיד להעלות את הרבית מוקדם יותר ובשיעור גבוה יותר, לא הרשימו אותו. הוא המתין לעמיתו, ג'רום פאוול (שבעצמו הגיב באיחור לסימני האינפלציה המתרבים בכדי לזכות בכהונה נוספת) וגם אז פעל במתינות, תכונה חיובית כמעט בכל תחום בחיים, רק לא במלחמה (המאבק באינפלציה כמוהו כמלחמה לכל דבר).

פרופ' ירון העדיף להתברך בשיעור אינפלציה מתון יחסית ובסימנים המשדרים איתנות פיננסית של המשק הישראלי - והגיב מעט מדי ומאוחר מדי לאינפלציה המאיצה. אם תרצו, הוא ראה את הגל מתקרב והחליט שדי לקחת מעט אוויר ולהכניס את הראש מתחת למים. הבעיה שגל אינפלציוני עלול להתפתח במהירות רבה מאוד, רבה מדי, לצונאמי שישמיד את כל מה שנקרה על דרכו - ונגיד הבנק פשוט נרדם בשמירה על המשק.

מאחר שאין ממשלה מתפקדת בישראל - בוודאי בכל הקשור למינויים בכירים - וככל הנראה לא תהיה כזאת בחצי השנה הקרובה (ואולי עוד הרבה אחריה, מי יודע?), הנגיד יכול להיות רגוע: אף פוליטיקאי לא יקרא אותו לסדר ויתבע ממנו הסברים לגבי מה שמתחיל להיראות כמו כישלון בבלימת האינפלציה.

אז הנגיד ישרוד, אבל אזרחי ישראל שגורלם נתון בידי פוליטיקאים מגלומניים מחד ומשרתי ציבור רופסים מאידך, מה יהיה עליהם? איך הם ישרדו?