בעוד ארבעה ימים אמורה להיפתח שנת הלימודים - ואיום השביתה הפך להרבה יותר מכותרת ראשית במהדורות החדשות: הוא מככב בסיוטי הלילה של מאות אלפי הורים בישראל, שמיצו כבר את כל הטריקים והשטיקים כדי להביא את ילדיהם אל קו הסיום של החופש הגדול - וכרגע לא מעניין אותם כלום חוץ מחזרתם לפעולה של המסגרות החינוכיות.
על הרקע הזה אפשר גם להבין את התמיכה הציבורית הגורפת במורים: זה לא רק ששכרו של מורה מתחיל הוא מעליב - וגם של הוותיקים יותר אינו בדיוק תגמול ראוי על "קריירה". זו הפכה להיות כבר המצוקה שלנו שמשדרת לכיוון האוצר: תנו להם מה שהם רוצים ושחררו אותנו מהסיוט הזה.
זו הסיבה שקשה מאוד לנסות ולהסביר מדוע דווקא להורים חשוב שתפרוץ שביתה, גם במחיר שיבוש כל החלומות על חזרה לשגרה: העובדה שהילדים שלנו, אלה שאנחנו מתעוררים לעתים באמצע הלילה ורצים לבדוק אם הם מכוסים, אלה שאנחנו מרדימים בסיפור או שיר לפני השינה, אלה שאת מיטב כספנו נשקיע בחוגים עבורם - וכמובן - אלה שנותנים לנו לפעמים את הכוח לקום בבוקר ולצאת מהמיטה, גם אם הימים קשים - ובכן, העובדה שהשהייה עמם הופכת, לקראת סוף החופש הגדול, לסיוט, היא אחת מהרעות החולות של מערכת חינוך שתקועה עמוק בעבר ואינה מתאימה את עצמה לרוח הזמן.
על זה המאבק האמיתי - ומי שמוכר לכם קשקושים על פערים כאלה או אחרים במו"מ (במילים אחרות: ארגוני העובדים של המורים: הסתדרות המורים וארגון המורים) מנסה לטשטש את העובדה האמיתית:
למרות שמערכת החינוך היא המתוקצבת ביותר בישראל, היא מתנהלת בחוסר יעילות משווע, עם מעט מדי אנשים טובים ששורדים בתוך המערכת. המערכת הזאת, במקום שתנצל את המשאבים האדירים שעומדים לרשותה עוד לפני שהוסיפו לה שקל נוסף (שלא לדבר על ארבעה מיליארד שקלים שיתווספו לה במסגרת ההסכם המתגבש) כדי להשביח את כוח האדם שלה - וכפועל יוצא מכך, את רמת הלימודים של ילדינו, מנסה לעשות דווקא את ההפך ולשמר את הבינוניות.
בינוניות עלולה להישמע כסיסמה, אבל היא מילה עדינה יותר לרמה הנמוכה שאליה התדרדרה (בהכללה כמובן) מערכת החינוך בישראל.
הווה ידוע לכל שמי שמשיג ציוני בגרות גבוהים וציון פסיכומטרי מעולה יכול ללמוד רפואה או מדעי המחשב. מי ש/נמצא מעט מתחתיו יכול להירשם ללימודי משפטים או מנהל עסקים. מי שלא היה ממש בקטע של לימודים בתיכון ואולי גם השקיע פחות במבחן הפסיכומטרי, יוכל עדיין להתקבל בקלות ללימודי מדעי הרוח - ומי שהשיג את הציונים הנמוכים ביותר בבית הספר התיכון ובמבדקים הפסיכומטריים ועדיין רוצה להיחשב אקדמאי, פונה להוראה.
אז מה הפלא שרמת לימודי האנגלית והמדעים, שני תחומים חיוניים למי שרוצה לפרוץ קדימה בבגרותו, הם ברמה נמוכה עד כדי כאב? למה בוגר של מערכת החינוך, אפילו אם סיים רק 3 יחידות בגרות באנגלית, צריך להישמע כמו בוראט שמבקר בארה"ב?
אנשים טובים מגיעים למערכות קיימות בזכות תנאים טובים ושכר משופר (בסדר הזה, בל נטעה), אבל גם בזכות הגאווה המקצועית, הפרסטיג' שאבד למערכת החינוך בישראל - וזה יושג לא רק על ידי שיפור השכר והתנאים (נדמה לי שכבר מזמן לא היה קונצנזוס רחב כל כך לגבי נושא כלשהו בחברה הישראלית) אלא גם על ידי ניפוי של כוח אדם קיים מהמערכת.
אבל בואו וננסה להתמקד לא רק במחלה אלא רק בסימפטום הכי כואב שלה כרגע עבור ההורים: האפשרות שהחופש הגדול יתארך ויהפוך להיות גדול עוד יותר. גם כאן מסתתרת אבן נגף מובנית במערכת החינוך, העובדה שמלבד עשרת הדיברות שירדו עם משה מהר סיני, נחקקה באבן עוד אקסיומה אחת: אסור לגעת למורים בימי החופשה!
לוח החופשות בישראל נקבע בשנים שבהם עבודה של נשים-אימהות, שלא לומר "קריירה" הייתה כמעט קוריוז. למעשה החופשה הארוכה ביותר אחרי החופש הגדול, זו של פסח, נקבעה מלכתחילה לקרוב לשלושה שבועות כדי שהילדים יוכלו לעזור לאימהות לנקות את הבית לקראת החג... גם שאר החופשות, כמו השערורייה של חול המועד סוכות, שלא לדבר על שבעת ימי החופש של חנוכה (בנר ראשון עדיין לומדים), נקבעו במציאות שבה רק הורה אחד עבד לפרנסת המשפחה (בתשעים ומשהו אחוזים, האב).
בעוד שוק העבודה צעד קדימה לכיוון שוויוני יותר (לא מספיק כמובן, אבל לפחות הכיוון חיובי), נתקעה מערכת החינוך מאחור. הצעד המתבקש של חופשת קיץ בת חודש אחד (אוגוסט) עוד חופש של חודש מלא לאורך חגי תשרי (פעם בספטמבר, פעם באוקטובר) - כלומר - בצמידות יחסית לימי החופשה של ההורים - ובשאר חגי ישראל ומועדיו, חופשים רק בערב החג ובחג עצמו (הכל תמורת תגמול הולם כמובן), נותר חלום באספמיה. מישהו מההורים באמת מאמין שיזכה לראות את הרפורמה החיונית הזאת בימי חייו?
אז חורקים שיניים, משלמים את המחיר (לרוב נשים, שגם ב-2022 הן אלה שנפגעות יותר מלוח חופשות כה לא הגיוני. העיקר שמאשימים את נציגי האוצר בשוביניזם, ללמדנו שלעתים דווקא המגדר הוא מפלטו האחרון של הנבל) ומייחלים לסיום שהות ילדינו במערכת החינוך עם מינימום נזקים - לנפש הילדים וליכולת ההשתכרות של ההורים.
הקשר בין הרמה הנמוכה של מערכת החינוך ליוקר המחיה
על הפער המקצועי שהולך ומעמיק, בין דרישות השוק לתוצר הירוד שמספקת מערכת החינוך, מכפרים באמצעות שיעורי תגבור, חינוך אפור, מורים פרטיים וחוגי העשרה - כמובן רק למי שידו משגת עוד כמה אלפי(!) שקלים לחודש כדי להשקיע בהרחבת והעמקת השכלתם של ילדיו.
העיקר שאחר כך מתפלאים איך זה שביחידות המוברחות של צה"ל משרתים בעיקר ילדי העשירון העליון - זה מתחיל במחנכת של כיתה א' - ובמידה שהביצועים במקצועיים שלה נמוכים, ביכולת של ההורים להשלים אותם באמצעות מימון חיצוני.
כשמסתכלים על זה כך, מגלים ששיפור מערכת החינוך הוא חיוני אפילו להפחתת יוקר המחיה של המעמד הבינוני, ששואף להיות בינוני-גבוה (ומהווה את חוט השדרה של כל דמוקרטיה מערבית. עניים ועשירים יש גם במדינות עולם שלישי): המדינה תשקיע מיליארדים בהשבחת מערכת החינוך, אבל תחסוך לנו ממון רב לאורך חיינו (שלושה ילדים בממוצע למשפחה, ששווים בשנות בית ספר ל-36 שנים של שיעורי העשרה ומורים פרטיים).
את כל זה מנסים המורים לטשטש. באמצעות ארגונים שכבר מזמן היו צריכים לחלוף מהעולם, הם מנסים שנתרכז בשני נושאים עיקריים: תלוש השכר המעליב של מורה מתחיל (רק חלק ממנו באשמת המדינה - חלק הוא פרי באושים של מנגנוני השכר, ע"ע מאבק המתמחים ברפואה, שמשמש כלי בידי הוותיקים להיטיב את שכרם ותנאיהם על חשבון מי שעושים את צעדיהם הראשונים בתחום) וכמובן: היכולת שלהם להפוך את חייהם של הורי ישראל לגיהינום, כשה שבו ה-1 בספטמבר יהפוך ל-32 באוגוסט.
אנחנו מרבים להתמרמר, כמעט בכל תחום בחיים, אבל מוכנים לעשות בקושי את המינימום כדי לתקן. קחו כדוגמה את עולם הצרכנות, זה שבו אנחנו מקוננים על יוקר המחיה בעודנו דוחפים לכיוון הקופה בסופרמרקט, עגלת קניות מפוצצת במותגים שלא מתביישים לקרוע לנו את הכיס.
הוא הדין לגבי מערכת החינוך: אין הורה בישראל שקרא עד לכאן ולא הנהן פה ושם, אבל לשלם את המחיר, לגלות אורך רוח ולהבין שמאבק האוצר בארגוני המורים (וחשוב להדגיש: לא במורים אלא בארגוני המורים)?
הורים יקרים, זו המלחמה של כולנו לעתיד טוב יותר עבור ילדינו והוא בדיוק כעגלה שאנחנו מתבקשים למלא בתבונה. הסימפטיה - כולה למורים, אבל אורך הרוח שלנו (מלווה בבייביסיטר, קומבינות עם דור ההורים שלנו, ילדים במקום העבודה - וכל שאר פתרונות הדחק) חייב להישמר לאוצר.
מלחמתם - מלחמתנו.