שם: ד"ר רון מלכא, בן 57, מנכ"ל משרד הכלכלה.
מי אני: ציוני, כי אין לנו ארץ אחרת. מרגיזה אותי הקטנוניות של אלה שמתלוננים ושוכחים מה היה כאן לפני קום המדינה. סקרן, חקרן, הרפתקן, שואף לעשיה, בודק כל דבר עד כדי כך שהילדים אומרים לי שאני חופר.
שורשים: משני הצדדים, אנשים פשוטים ממרוקו, אמא ממוגדור, שנראית כמו העתק של עכו, ואבא ממרקש. שניהם היו ציונים, אבא נסע לטיול בישראל כנער בן 16. שניהם אנשי הוראה, שנפגשו במרקש כשלימדו שם בבית ספר. הם התחתנו, אחי הבכור נולד שם והם הגשימו חלום והגיעו לנמל חיפה ב- 1961.
מכיוון שהיו חסרים מורים בהרצליה ועכו, שאלו אותם איפה הם בוחרים לגור, ואבא אמר לאמא שהיא תאהב את עכו כי היא תזכיר לה את הבית. הם הגיעו למעברה, אבא קיבל מיד עבודה ולאמא לקח זמן עד שמצאה משרה קבועה. אחרי שלוש - ארבע שנים הם עברו לשיכון שבו נולדתי. אבא היה לשונאי, עם תואר בלשון עברית, ומורה לתלמוד שהיה בקיא בגמרא וחיבר מילון עברי-ארמי-צרפתי. הוא הרצה גם כשלא עמד מול הכיתה, והיה מחדד לנו את המוח באמצעות פלוגתות בגמרא.
הילדות שלי: בעכו, מחציתה יהודים מרחבי העולם ומחציתה ערבים. אנחנו ארבעה בנים, שש נפשות, היה מעט אבל לא הרגשנו מחסור, הסתדרנו עם מה שהיה. כולם מסביבי היו אותו הדבר, אבא של חבר אחד היה חבר אגד, השני עבד במפעל. להתפרנס אבא, האידיאליסט, שהתקשה להתפרנס מהוראה, היה אומר, נבנה את מדינת ישראל על חינוך, ולי ברור שכשאסיים את הצבא אלך להוראה.
בגלל שהבית היה 300 מטרים מהים, הייתי יורד יחף לחוף: צללתי, שחיתי, דגתי ואני סקיפר. בתיכון למדתי ביולוגיה ימית ואת האיזוטופ עשיתי בים. כילד חשבתי להיות רופא, ומצד שני - תמיד אהבתי כלכלה. כשהייתי בשביעית נבחרתי לטוס לארה"ב מטעם משרד החוץ למשלחת נוער של חודשיים ושם נחשפתי בפעם הראשונה לאנשים מכל הארץ.
שירות קבע: התגייסתי לקורס טייס. את שלב לימודי הקרקע סיימתי בהצטיינות ונפלתי בהמשך וכשהגעתי לבקו"ם לקחו אותי ליחידת מזל"טים חדשה של חיל המודיעין. יצאתי לקורס קצינים והציעו לי תכנית שירות עם לימודים. ראיתי איך אחי נאבק ולא מצליח לממן את האוניברסיטה, הבנתי שזאת הזדמנות שאני לא יכול לפספס וחתמתי קבע.
הייתי ביחידת שדה מבצעית, סיימתי תואר בכלכלה ומנהל עסקים בהצטיינות, וחזרתי לשירות מתוך ידיעה שאני חייב ללמוד לתואר שני ותוך כדי תואר ראשון כמעט גמרתי את כל קורסי החובה שלו. הייתי קצין אג"מ ומפקד יחידה וממש לפני שהתחלתי את התואר, היועץ הכספי לרמטכ"ל, שעומד בראש אגף התקציבים של צה"ל, ביקש להיפגש איתי ואמר שהם במצוקת כוח אדם, כי רוב היחידה עתודאים והם צריכים כלכלנים שמכירים את הצבא.
היועץ הכספי לרמטכ"ל: חתמתי לשנה ונשארתי 11 שנים. סיימתי את התואר השני וכסא"ל, הרמטכ"ל שלח אותי ללימודי דוקטורט בכלכלה בבר אילן ובמקביל הייתי מרצה למימון. את המחקר שלי עשיתי על אופציות וחוזים עתידיים, תחום שהיה אז בחיתוליו - כ"כ בחיתוליו, שכשהודעתי שאני פורש את הצבא, אחרי שלקחתי הימור, התמודדתי על תפקיד היועץ הכספי כשהייתי אל"מ בלי מספיק ניסיון צבאי והפסדתי, פנו אלי מהבורסה לניירות ערך, כי לא היו אנשים שהבינו בתחום.
בורסה ואקדמיה: מייד אחרי השחרור התחלתי לכהן כדירקטור בבורסה, אחרי שנתיים מוניתי ליו"ר ועדת ההשקעות, יו"ר ועדת ביקורת וכשהיו"ר פרש במפתיע, מילאתי את מקומו במשך שנה. במקביל, הציעו לי משרה של מרצה במכללה בנתניה, תוך שנה וחצי הפכתי למרצה בכיר. ב- 2016 הקמתי את בית הספר לבנקאות ושוק ההון במרכז האקדמי למשפט ועסקים בר"ג. בניתי בשיתוף עם המל"ג תכנית לתואר שני בתחום, שאיזנה בין התיאורטי לפרקטי, וכללה, בין היתר, סימולציות של ועדות השקעה וניהול אשראי.
לאה: אשתי, מבריקה, חכמה מאוד, ג'דה, מחזיקה את הבית, העוגן של המשפחה. יש לה תואר שני בכלכלה ומנהל עסקים, והיא כיהנה, במקביל, כמנכ"לית של מותגי "זיתא" ו"לחמי" בחברת ויסוצקי. נפגשנו כשחברה שלה, שעבדה באגף התקציבים האוצר, עשתה מסיבה בהרצליה והזמינה אותי. אבותינו גורשו מספרד במאה ה - 15, שלה לאירופה ושלי לצפון אפריקה, וכעבור 500 שנים אוחדנו שוב בארץ, מה יותר ציוני מזה. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים בתל מונד.
הודו: ב- 2013 פנה אלי יוחנן לוקר שלמד איתי באוניברסיטה להצטרף לוועדה ציבורית לבחינת תקציב הבטחון, אחרי שבצבא הייתי חלק מוועדת ברודט. הצגתי את הפרק עליו עבדתי בפני ראש הממשלה אז, נתניהו. כשהיחסים בין ישראל להודו התחממו וראש הממשלה ההודי ביקר כאן, הוחלט להעמיק את הזיקה הכלכלית בין המדינות ונתניהו החליט שהוא רוצה כלכלן שיכהן כשגריר בהודו.
חבר התקשר ואמר שהמליץ עלי לתפקיד. הייתי בטוח שאשתי לא תסכים. כשחזרנו מאיזשהו אירוע סיפרתי לה על זה כדרך אגב, והיא אמרה, וואו, זה יכול להיות טוב, כדאי לשמוע, ויומיים אחר כך הגיע הטלפון מראש הממשלה. הודו היא מדינה של קווים מקבילים שלא נפגשים. כשגריר, היו ימים שהלכתי על שטיחים בלבד, ולכן בסופי השבוע, למורת רוחם של אנשי האבטחה, הייתי עולה על אופנוע ונוסע לכפרים כדי להרגיש אותה באמת.
היינו שם שלוש שנים, מינוס שלושה חודשים, כולל הקורונה. אנשים מתו שם בתור לביה"ח כי לא היה חמצן. ניסינו לעזור בכל דרך אפשרית בציוד רפואי, צוותים. התקופה הזאת גיבשה אותנו כמשפחה, כי נשארנו כולנו בבית. הייתה גם אפיזודה של איום איראני על חיי.
ביוני 21 הגעתי לחופשה בארץ, וקיבלתי טלפון מאורנה ברביבאי, שאיתה עשיתי ביחד קורס פיקוד ומטה והיא הציעה לי להתמנות למנכ"ל משרד הכלכלה. החזרה לארץ הייתה סוג של רילוקיישן. הילדים היו צריכים לבנות את החברויות שלהם מחדש ולאה לקחה על עצמה את המשפחה וליוותה את הילדים.
יוקר המחיה: היכולת של משרד הכלכלה להשפיע עליו בטווח הקצר מוגבלת. יוקר המחיה לא נוצר בטווח קצר ולא ייפתר בטווח קצר, הוא תולדה של התבגרות מואצת של כלכלה למופת שצמחה מאפס למאה בשבעים שנים. חלק מהעיוותים נוצרו כי הם שירתו אותנו, בעיקר בהגנה על התעשיה והחקלאות. היום אנחנו מספיק חזקים ויציבים כדי להסיר את החסמים, התקנים והרגולציות ולפתוח את השוק לתחרות שתביא להורדת יוקר המחיה. הצד השני של הטיפול של יוקר המחיה הוא להגדיל את ההכנסה הפנויה.
צמיחה: אני לא מנסה להתייפייף. קשה פה, יקר פה, ולצערי הקוטביות רק גדלה. יש שכבות שלמות שקשה להם לגמור את החוד שלאחרות זו מכה קלה בכנף, כי הצמיחה לא מחלחלת לכולם. הצמיחה היא לא חזות הכל, השאלה האמיתית היא אם עושים איתה חינוך, בריאות ותחבורה. בשביל זה צריך שתהיה משילות רציפה והסתכלות עניינית.
אין לנו את הפריווילגיה לא לעשות. אי אפשר להגיד שאנחנו כלכלה חופשית ולהתנהג כמו בסין. בסין אפשר לכפות על קרנות לקנות מניות של חברות מקומיות. אני לא יכול להנחות יצרנים ויבואנים מה לעשות, אלא ליצור תנאי תחרות טובים שיביאו להתייעלות וניצול טוב יותר של המשאבים.
קשיים בחקלאות
הורדת מכס על רכבים: מייד אחרי הקמת הממשלה הצעתי לוותר על המכס על רכבים, שעומד על 7%. יבואן צריך היום להוכיח שהרכב לא מזויף ולהביא אישור מהיצרן, כי גובים רווחים עצומים על גבם של אזרחי ישראל. באוצר השתכנעו שזה מהלך נכון והיו מוכנים להוריד את המכס ולהעלות את מס הקנייה. אני לא מבין למה עד היום שר האוצר לא הרים את הכפפה ופרסם את הצו בעניין.
הוועדה לבדיקת פערי התיווך בחקלאות: שימשתי יו"ר הוועדה. בדקנו את שרשרת הערך ומצאנו ש - 64% מהמחיר הולכים למגדל החקלאי ושהתיווך הסיטונאי והקמעונאי ריכוזי מדי. כך נולדה ועדת מהרשתות הזרות.
ועדת הרשתות הזרות: יש בשוק יבואנים בלעדיים שחוסמים יבואנים מקבילים ומאיימים על הקמעונאים שלא יספקו להם סחורה אם הם יעבדו איתם. על קארפור הם לא יכולים לאיים. אמרו שקארפור לא ימכרו מותגים וכשביררתי את העניין מול מנכ"ל אלקטרה צריכה, הוא אמר שזה קשקוש ומי שמפיץ את השמועות האלה הם המתחרים.
אנחנו מתחילים להרגיש את אפקט קארפור בשוק ובוועדה נבחן את ההטבות והחסמים שאפשר יהיה להסיר כדי להכניס עוד רשתות זרות לארץ. בקרוב תכנס גם חברת תקנים גרמנית לארץ שתתחרה במכון התקנים וגם היא תשפיע על יוקר המחיה.
רפורמת היבוא: יצאה לדרך ביוני וכבר נכנסה לשלב השני, אבל בלי מזון ותמרוקים, שנמצאים בסמכות משרד הבריאות, היא לא תהיה מושלמת. פרצנו דרך כדי שיבוא שר בראות חזק שיעביר את המהלך. החוק קיים, אבל צריך להניע אותו. כשזה יקרה, נתחיל להרגיש את השינוי.
היבואנים מצהירים על עמידה בתקן האירופאי והפיקוח עליהם לא יכול להיות הרמטי. יש מצב שנצטרך לעשות ריקול, אבל צריך לנהל סיכון סביר. זה בדיוק כמו עם הקנאביס. היינו חלוציה מחקר בנושא ויכולנו להוביל את השוק, אבל הרגולטור דורש שיהיו מקסימום 5000 מיקרואורגניזמים בצמח, כשבעולם הרף הוא 20,000, מה שעולה לנו שני מיליארד דולר בשנה. כמה בריאות אפשר היה לתת לציבור בסכום הזה. חסרה המשקולת המאזנת בכל התחומים.
חוק עידוד השקעות הון: בתהליך אסטרטגי ארוך שהובילה השרה, הבנו שחוק עידוד השקעות הון נחקק בתקופת אבטלה כדי ליצור מקומות עבודה. היום, מי שרוצה לעבוד מוצא עבודה ובמקום לעודד הקמת מפעלים, בנינו תכנית להכנסת טכנולוגיה מתקדמת כדי ליצור משרות איכותיות ולהעלות את הפריון וההכנסה הפנויה.
גם נגריה ומחרטה יכולות להכניס טכנולוגיה מתקדמת, והנדסת תלת ממד. חסרים לנו אנשים בתחום שבין מכונה לאדם. בנוסף, אנחנו עושים עבודה מאומצת בתחום סחר החוץ ובפתיחת ערוצי מסחר ואספקה נוספים, במטרה להילחם ביוקר המחיה.
פנאי: צולל, מפליג בימי שישי ופעם בשנה יוצא להפלגה ארוכה, שוחה, רוכב על אופני שטח, קורא הרבה ונמצא עם המשפחה והחברים.
צופה פני עתיד: אני לא יודע מה אעשה, אבל יודע עם מי - רק עם אנשים שגורמים לי לחוש טוב ונוח. רוצה לעשות חיבורים בין מדינות ומשרד החוץ הוא אופציה. יש לי את הפריבילגיה ללכת לאזור התשוקה שלי ואני רוצה להמשיך ללמד.