כל מי שביקר לאחרונה בפריז יודע שמוטב לנו לאוורר את הדימויים על צרפת הקלאסית: התשתיות העירוניות מוזנחות, פקקי ענק משתרכים מסביב לכביש הטבעת המפורסם שמקיף את העיר, עד שנסיעה משדה התעופה לרובע מונפרנס אורכת יותר משעה תמימה ומורטת עצבים, עוד לפני שמביטים במונה. והעיר עצמה? ובכן - אני לא מתיימר לחלק ציונים לאחד הכרכים המפורסמים והיפים בעולם, אבל צרפת החדשה והמגוונת, לטוב ולרע, שפריז היא חלון הראווה שלה, היא תופעה שצריך עדיין לעכל.
לעומת זאת, מרחק שעתיים משם, או ליתר דיוק בעיר לה-רושל, בירת חבל קוניאק, נדמה שלא רק הנוף התחלף אלא גם הזמן חזר לאחור וצרפת המסורתית נגלית למתבונן במלוא הדרה.
הגשם שקיבל את פנינו זעף מעט, אבל סיריל גודה (GODET) בן למשפחה שמייצרת קוניאק כבר מאות שנים, היה חמים כמו מארח ישראלי. לא בכדי - מדובר באוהב-ישראל גדול שנישא ליהודייה ונוהג לפקוד את ארצנו לפחות פעמיים בשנה. גם מעבר לייחוס המשפחתי נדמה שסיריל ניחן בסוג של כריזמה שבמסגרתה אחרי כמה דקות של הכרות, נדמה לך שאתם חברים ותיקים שהולכים כבר שנים ביחד.
מלחמות הדת
מוצאה של משפחת גודה הוא מהולנד, מה שהיום הוא פרט כמעט חסר חשיבות, אבל בעת שהיגרה המשפחה לצרפת, הייתה לכך משמעות גדולה: הפרוטסטנטים הצרפתים נרדפו על ידי הקתולים (אירועים שהגיעו לשיאם בטבח ליל ברתולומיאו הקדוש, שלאחריו הגרו רבים מהם ליבשת החדשה, לימים ארה"ב של אמריקה) והקשר לסיפור שלנו הוא שהמשפחה נאלצה לבנות את המזקקה ובית המסחר שלה מחוץ לחומות העיר.
אם זה מזכיר לכם עדה אחרת שנרדפה על דתה, זה לא במקרה (ומי שרוצה לעורר את הזיכרון ההיסטורי מוזמן לחזור אל חבורת המוסקטרים של אלכסנדר דיומא).
כיום נמצאת המזקקה בתחומי העיר, אפילו במרכזה של לה רושל (שמונה היום כ-70,000 תושבים) אבל באותם ימים נאלצה המשפחה להשיט את תורתה על מימי התעלה הסמוכה עד לנמל - וממנו הלאה.
תכף נחזור למסע, אבל קודם כל כמה מילים על קוניאק, שקנה לעצמו שם כאצילי שבין התזקיקים האלכוהוליים. קוניאק הוא ברנדי שמיוצר בחבל קוניאק שבצרפת. ברנדי הוא זיקוק של יין (זה גם מקור שמו: סוחרים הולנדיים שנתקלו בו לראשונה בספרד וקראו למשקה ברנט-וין, כלומר יין-שרוף, שם שהשתבש לברנדי. אגב יין שרוף, בעברית ארכאית קראו לברנדי י"ש, בדיוק מאותו מקור, אם כי חלק שיבשו את הביטוי ליין-שרף). כלומר - בוצרים את הענבים, מתסיסים אותם ליין - ובמקום לבקבק כיין, מעבירים אותם זיקוק באמצעות חימום.
רוב הקוניאק בעולם, כלומר - כ-95% ממנו מיוצר על ידי התאגידים הגדולים: הנסי (ה-H שבשם תאגיד LVMH שהפך את בעליו, ברנרד ארנו לאיש הרביעי הכי עשיר בעולם, על פי דירוג פורבס), רמי מרטן, קורבזייה ומרטל. על חמשת האחוזים הנותרים נאבקים לא מעט בתי קוניאק קטנים, לרוב משפחתיים - וזה של משפחת גודה הוא לא רק אחד המשמעותיים שביניהם, אלא גם מהטובים.
תעשיית הקוניאק עוברת מהפכה שנמשכת כבר כשני עשורים. ממשקה שהיה סמל ליוקרה מתנשאת, מוגש תמיד נקי, בטמפרטורת החדר וסבל מטקסיות מוגזמת (הוותיקים שבין הקוראים עוד זוכרים את הטקס המוזר שבמסגרתו הונחה כוס-בלון על לואו בול מלאה במים רותחים כדי לחמם את הקוניאק, מה שגרם לאדי האלכוהול להתרכז בפתח הצר של הכוס ולהשבית כל זכר לטעם. כלומר - זה היה חסר הצדקה לחלוטין), למשקה שיצרניו חפצי החיים משווקים אותו גם כבסיס לקוקטיילים (אם כי עדיין, של "הביוקר").
אנחנו מתארחים בבית שהיה עד לפני כמה עשורים המזקקה ובית המסחר של המשפחה והיום משמש את ז'אן אדוארד גודה ומשפחתו למגורים, עדי שיושלמו השיפוצים בביתם. על הקירות דיוקנאות של אבות (ואמהות!) המשפחה וכן של מלכת דנמרק, שכן אבי המשפחה משמש קונסול דנמרק. למרות הדם הכחול שזורם בעורקיהם, מדובר באנשים חביבים להפליא ששמחים להכניס אותנו אל ביתם-מבצרם.
כל ענב בצבע
קוניאק מיוצר מזיקוק של יין שמיוצר מזני ענבים לבנים, רובם מסוגים שלא מוכרים בישראל, אבל הפגישה שלנו עם חקלאי, כורם מקומי, מלמדת שיש תחרות קשה על הענבים הטובים של חבל קוניאק. כל יצרן קטן נאלץ להילחם על אספקת הענבים שלו והכורמים, שמודעים לערכם, משחקים אותה "הארד טו גט".
מי שמוביל אותנו בין הכרמים הוא אחיו של סיריל, ז'אן אדוארד, שאחראי על הצד המקצועי של הייצור. הוא לא מכנה את עצמו "מאסטר דיסטילר", אבל הוא זה שמתעסק בייצור: מהקשר עם הכורמים, דרך הזיקוק, היישון ועד לביקבוק.
לא רק משפחת גודה אלא גם הכורמים שלה נטועים בקרקע האזור מזה מאות בשנים. החקלאי שאנחנו עורכים אצלו את הביקור, מספר שהבית שבו עומדות רגלינו, נבנה כבר בתחילת המאה ה-19, כמעט "מהניילון" במושגים של חבל הארץ היפה הזה.
ואלה לא רק הענבים המובחרים שקשה להניח עליהם את היד, אלא גם המקום שהפך צר מלהכיל. אם בית המשפחה במרכז לה רושל ננטש כמפעל עוד בשנות התשעים, הרי שגם המבנה החליפי, מחוץ לעיר, הפך צר למידותיו של בית הקוניאק, שנחשב "גדול בין הקטנים" - ממש לא הנסי או רמי מרטין, אבל בחמישייה הראשונה של יצרני הבוטיק, כלומר - אלה שמתחילים למנות אחרי "הגדולים".
סיריל מראה לנו בגאווה את מה שיהפוך למרכז המבקרים החדש: אחוזה יפהפייה שנרכשה על ידי המשפחה ומוסבת בהדרגה (השיפוצים יסתיימו עד 2025) למרכז אירוח חדש. למה בהדרגה? כי האחוזה נחשבת למבנה היסטורי, שבו שהה - אי שם במאה ה-17, החשמן רישלייה בכבודו ובעצמו. משום כך כל אבן שמוזזת ממקומה זקוקה לאישור ממשלתי של הגוף האחראי לשימור אתרי מורשת היסטוריים בצרפת - וזה לא שבמשפחה רוצים לשנות, להפך: הם משלמים (למשל) כ-7,000 אירו לכל חלון - ובלבד שיתאם את הסגנון המקורי.
זה לא ההקשר ההיסטורי היחידי של המשפחה: בין אבות המשפחה לבין הקהילה היהודית נקשרו עם השנים קשרים חמים וכך, עוד לפני שהתחילו לייצא את הקוניאק שלהם לישראל, היו כבר מרבית הסדרות של "גודה" כשרות. אולי זה המקום להסביר שמאחר שברנדי (וקוניאק כמובן) מיוצר מענבים, הרי שדיני הכשרות החלים עליו כמוהם כאלה שחלים על יין ולכן דאגו במשפחה להכשיר לא מעט סדרות עבור מי שוצה לקדש ולברך "בורא פרי הגפן" - וכחובב קוניאק ותיק אוסיף: יופי של גפן!
בעודנו מסיירים במפעל הנוכחי ובמרתפיו, אני זוכה לחוויה אישית מרגשת: לטעום קוניאק משנת הלידה שלי, כלומר - 1969. אולי זה האלכוהול שכבר זורם בעורקיי, אבל מאחר שבלילה הקודם הפלגנו סיריל ואני בסיפורים אישיים אל תוך הלילה, אני מוצא את עצמי על סף דמעות כשהוא מרים אתי את הכוסית של הנוזל שאין לו אפילו מחיר נקוב וקורא: "לכבוד התחלות חדשות!"
דם כחול
מה למדתי מהביקור בקוניאק? אולי שצרפת ההיסטורית עודנה קיימת, אבל רק למי שמוכן להרחיק מן הערים העמוסות והמגוונות. כמו גם שבצרפת הזאת, מתייחסים ברצינות תהומית לאוכל ולשתייה. כך למשל העובדה שאנו מגיעים לקוניאק בתחילת ספטמבר היא סיבה למסיבה לחובבי האויסטרים (צדפות).
גם מי שמעדיף לבסס את התפריט שלו על מזון כשר, ימצא מענה לא רק בקוניאק של גודה, אלא גם בדגים נפלאים ונתחי בשר שכרגיל אצל הצרפתים עוברים טיפול מינימלי, כיאה לארץ שופעת בחומרי גלם מעולים.
לא אפרד מהקוניאק הנהדר של משפחת גודה, כמו גם ממארחיי המקסימים לפני שאספר על הלילה האחרון שהעברתי בביתם. בניגוד למתעשרים חדשים, שאצלם לרוב הכל נוצץ, חדש וממותג, לבעלי הדם הכחול מקדמת דנא, יש סטייל טבעי שקשה לקנות בכסף מהיר.
אחוזת המשפחה מרהיבה ביופייה ורחבת ידיים, אבל אין בה שום דבר מנקר עיניים. הכל פשוט-לכאורה, פשטות שרק המבינים באמת יכולים להבין את שעומד מאחוריה. אם תרצו, נסכם ונאמר שהיא ממש כמו הקוניאק המשובח של גודה: את ההבדל מרגישים בטעם.
