הבידול בין המפלגות בישראל הוא רק במטבחון המדיני-בטחוני, שם הכל ברור: צד אחד יושב מימין לשולחן, והשני משמאלו, כשבאמצע קו הפרדה ברור, שאותו לא חוצים וזאת למרות שמדובר בקו דמיוני, שהרי גם בנושא הביטחוני-מדיני, ההבדלים העיקריים בין שני הצדדים הם כאלה שהם אוהבים לחדד ולהדגיש, למטרות רווח פוליטי.
אבל בכל מה שנוגע לכלכלה, הפוליטיקאים בוחרים במנה אחת מהתפריט - שקשוקה. פה אין בידול, אין דקויות, אפשר לקחת קצת מפה וקצת משם, לערבב, לחמם ולהגיש לציבור את המנה הדלה הזאת, מצולחתת כאילו הייתה מנת גורמה.
באירופה החלוקה בין ימין לשמאל כלכלי מובהקת - הימין מאמין בצמצום המעורבות הממשלתית, בשוק החופשי וביזמות ככלי לפיתוח המשק. השמאל, לעומת זאת, מאמין בשוויוניות על חשבון היזמות ובמדיניות רווחה חברתית הכוללת תמיכה בחלשים, מתוך הנחה שתחרות חופשית מדי והעצמת העשירים, תפגע בהם.
לו ישראל הייתה מתנהגת כמו שאר המדינות המתוקנות במערב, היו המפלגות מפרסמות קודם כל את המצע הכלכלי שלהן, ועליו היו מניחות את המנות הביטחוניות והמדיניות. אצלנו כמעט לאף מפלגה אין מצע כלכלי, מקסימום אוסף של סיסמאות, בסגנון "אנחנו נוריד את יוקר המחיה", בלי להסביר איך יעשו את זה.
מי מכיר את האג'נדה הכלכלית של הליכוד?
אזרחי ישראל יודעים לחזור באמצע הלילה על המתכון של הליכוד למיגור החמאס (ושוב נדגיש, לכאורה), אבל אין להם מושג איך הוא מתכוון להוריד את המחירים בסופרמרקט.
למה? כי כבר שנים שלליכוד אין מצע כלכלי ולכן נתניהו, הימני, שאמור להניח את ראשו על ברכי ז'בוטינסקי ולתת לעניים להילחם על פרנסתם (כפי שעשה ביעילות בימיו כשר האוצר תחת אריאל שרון), מחלק קצבאות לאברכים, תומך מאחורי הקלעים בוועדי עובדים (שנחוצים מאוד לפריימריז) וממנה את משה כחלון, "השר החברתי" (צריך להזכיר בהקשר הזה שוב את המילה "לכאורה"?) לחלק צ'ופרים ממדפי הסוציאליזם לציבור.
יתרה מזאת, מי יהיה שר האוצר של נתניהו, אם וכאשר? בפעם הקודמת הוא הבטיח לברקת, אבל גמר עם כ"ץ. מי ימונה לתפקיד אם ינצח בבחירות?
גם "יהדות התורה" ו"ש"ס", ימין מדיני-בטחוני בהגדרה, מגדירות את עצמן כ"חברתיות", ונלחמות כדי לתת שירותים בחינם לקהל הבוחרים שלהן, להגדיל קצבאות ילדים, ואפילו לדרוש מע"מ אפס למוצרי יסוד.
ליברמן, שטוען בתוקף שהוא ימין, אבל בימין נחשב ל"סמולני" בזוי, מאז שהעז לצאת נגד נתניהו, מה שהפך בישראל לנקודת האל-חזור בין ימין לשמאל, הוא היחידי שאפשר לזהות אצלו הלימה בין העמדות המדיניות-ביטחוניות הניציות שלו, לבין אג'נדה ימנית כלכלית קלאסית, שמאמינה בשוק חופשי - ע"ע פתיחת היבוא והרפורמה בחקלאות והתניית סבסוד מעונות יום בעבודה.
המרכז בין ביטון לאלקין
המרכז הישראלי הוא סוג של מישמש כלכלי תלוי פרסונות. ב"יש עתיד" אפשר למצוא את לפיד הקפיטליסט, לצד רם בן ברק, יו"ר הלובי החקלאי, המייצג את בני השמאל הכלכלי פינת ההתיישבות העובדת, ו"במחנה הממלכתי" דרים בכפיפה אחת אלון שוסטר הסוציאליסט, לצד זאב אלקין הקפיטליסט. את גדעון סער האידיאולוג הימני, בכל המובנים, לצד מיכאל ביטון - שבתפקידו כיו"ר ועדת כלכלה קידם אג'נדה של שמאל חברתי פר אקסלנס.
בשמאל אפשר לציין את מפלגת העבודה כמי שהמיקום שלה על המפה הפוליטית, הולם את עמדותיה הכלכליות, אבל גם את המדיניות והביטחוניות, זאת למרות שחלק מבוחריה הם סוציאליסטים-אופנתיים, כאלה שגרים בדירות יוקרה בתל אביב ולובשים את "אופנת העבודה" שנראית להם כאאוטפיט הולם לצאת אתו לרחוב הפוליטי.
העיקר, תקציב הביטחון
כשאזרח אמריקאי או אירופאי מגיע לקלפי, הוא בוחר בפתק אחד ימין פוליטי וכלכלי או שמאל פוליטי וכלכלי. אזרח ישראלי לא יודע באיזה צד של המפה הכלכלית נמצאת המפלגה שהוא בוחר. הוא יכול לבחור ימין פוליטי ולקבל שמאל כלכלי ולהפך.
באנגליה, רק השבוע, קיבלנו תזכורת נוספת לכמה חשובה המדיניות הכלכלית, אחרי שראשת הממשלה הלכה הביתה אחרי 44 ימים בלבד בתפקיד (ואחרי שפיטרה את שר האוצר) מסיבה אחת בלבד: המדיניות הכלכלית שלה נכשלה. מישהו זוכר מתי נפלה ממשלה בישראל בגלל מדיניות כלכלית?
דבר אחד בטוח. בסביבת אינפלציה שנושקת ל- 5%, ריבית שתגיע בקרוב ל- 3% ומיתון עולמי שמחכה לנו מעבר לפינה, אולי תקציב הביטחון ישבור שיאים, אבל לאזרחים לא יהיה תקציב לשקשוקה: ככה זה במדינה שבה אין כמעט רשימה שמתאפיינת בעמדות כלכליות ברורות.
