אי יציבות פוליטית היא, ככל הנראה, מסימני התקופה: אם עד לפני כמה שנים חשבנו שחילופי שלטון תכופים הם מעין "מחלה איטלקית", הגיעו סבבי הבחירות הבלתי נגמרים כאן אצלנו - ולאחרונה גם אצל האנגלים - והבהירו שאפשר לדבר גבוהה על דמוקרטיה שבה העם הוא הריבון, אבל שום דבר לא הכין את הדמוקרטיה למצב שבו העם לא ממש החליט מה הוא רוצה לעשות (ואגב כך: נראה איך יתמודד הנשיא האמריקאי עם תוצאות "בחירות האמצע").
לפני שנעבור לניואנסים שמבדילים בין בריטניה לישראל, כדאי להבין שכל החגיגה הדמוקרטית הזאת עלולה להסתיים בהנגאובר קטלני: חילופי שלטון מהירים עלולים לדרדר את הדמוקרטיה למצב סופני, תשאלו את הספרדים. אם בוחנים את הפוליטיקה הספרדית ערב מלחמת האזרחים העקובה מדם, בשנות השלושים של המאה הקודמת, רואים שכמעט שום ממשלה - בין אם ייצגה את הימין או את השמאל - לא הצליחה להחזיק מעמד, עד שהצבא (נתמך בידי הכוחות השמרנים של המלוכה והכנסייה) החליט "לעשות סדר".
אם נתעלם מהאמוציות הפוליטיות - שהתחדדו מאוד בעידן הרשתות החברתיות, יש כאן בעיקר פרקטיקה: מדיניות ממשלתית, בין אם מושכת שמאלה או ימינה (אגב, לרוב היא נשארת באמצע, ע"ע "דברים שרואים מכאן", אבל זה כבר עניין אחר), היא פרויקט לשנים: ברוב הדמוקרטיות המוכרות לנו נקבעו ארבע שנים כפרק הזמן בין בחירות לבחירות. נכון שיש פרויקטים שדורשים חזון לעשרות שנים, אבל ארבע שנים הן בהחלט פרק זמן מספיק בכדי להצביע לפחות על כיוון, הצלחה או כישלון, שהאזרח יוכל לשקול טרם יחזור אל הקלפי.
פקקים בכבישים ופקקים בקלפי
אתם יכולים לחשוב מה שאתם רוצים על ישראל כ"ץ (שכיהן כשר אוצר האחרון בממשלת נתניהו) או על בצלאל סמוטריץ' (שכיהן כשר תחבורה), אתם יכולים להגיד מה שבא לכם על שרים מכהנים כמו ליברמן מימין או מרב מיכאלי וניצן הורוביץ משמאל, אבל העובדה היא שאף אחד מהם לא הצליח להשלים כהונה שעל בסיסה נוכל לשפוט אותו באמת.
מבלי להידרש לשאלת תפקודה של מיכאלי (למשל), תשאלו כל מומחה לתחבורה: ישראל נמצאת בפיגור תכנוני וביצועי שמתלכדים ביחד לעשרות שנים(!) שנדרשות כדי להפוך את תשתית התחבורה שלנו לראוייה. במילים אחרות: הנה לכם משרד שבו אפשר שאפילו ארבע שנות כהונה מלאות לא יוכלו להצביע על הרבה יותר מאשר מגמה.
ומהפקקים בכבישים אל הפקק שנוצר בצומת הפוליטי: ממשלה שמכהנת פרק זמן קצר, לא יכולה לפעול למען האזרח, אלא רק למען סיכויי הישרדותה ובעיקר כדי לשפר את סיכוייה בסבב הבחירות הבא. הן ממשלת נתניהו (האחרונה) והן ממשלת בנט-לפיד נאלצו להילחם מלחמת הישרדות פוליטית ו/או להיערך תדיר למערכת בחירות - באופן שחיסל כל סיכוי לעשייה לטווח הארוך. ובהיעדר עשייה ממשית, נותרנו רק עם הוויכוח הפוליטי כחזות הכל.
מי יציל אותנו מצונאמי כלכלי?
סערה כלכלית משתוללת בעולם: כלכלות שנראו יציבות ומבטיחות האטו, חלקן אף עצרו, אינפלציה משתקת פגעה בחלק גדול מהשווקים, גוררת אחריה אי יציבות פוליטית מסוכנת.
זה לא שצריך לחשוש שכמה אחוזי אינפלציה ובלימת הצמיחה בגרמניה למשל, תביא בעקבותיה "היטלר חדש", אבל כן - אנשים שמרגישים שחסר להם (ובוודאי אשים רעבים) יוצאים ביתר קלות למלחמה: במקרה הגרוע נגד השכן שמעבר לגבול, במקרה הגרוע עוד יותר: נגד "אויבים מבית": מהגרים, יהודים, ערבים, תומכי טרור, פשיסטים, אוטו-אנטישמיים.
אני מסכים שהשיח הזה נראה גרוע יותר דרך הפריזמה של הרשתות החברתיות מאשר הוא באמת, אבל זה רק בגלל שהמיתון העולמי הוא עדיין בגדר "צרות של עשירים", כלומר - אף אחד כאן (או באירופה או בצפון אמריקה) לא רעב ללחם. עדיין.
זה לא אומר שלא ימותו מיליונים כתוצאה ממיתון עולמי, אבל הם ימותו בעיקר בארצות שבהן שלטון פירושו מזון, כלומר מדינות עולם שלישי שרחוקות מלב התקשורת המערבית ומהעין של מרבית צרכניה.
בין הפרלמנט הבריטי לכנסת ישראל
ובחזרה לפרמייר-ליג של הפוליטיקה, הדמוקרטיה האנגלית המפוארת שמציגה את העונה הגרועה בתולדותיה. למרות כמה הבדלים מהותיים, היא מצליחה לייצר שני לקחים חשובים גם לציבור הישראלי. הראשון הוא שהאנגלים לפחות עוסקים בדברים הנכונים.
הבריטים לא מעוניינים להפחיד את עצמם עם בן גביר או עם עבאס כשרים הבאים לביטחון פנים (קשקוש מקומי שהומצא רק כדי לקושש קולות), הם עוסקים בצעדים שישפיעו על המחירים בסופרמרקט, על הפנסיה שלהם, על השכר - אתם יודעים, החומרים שמהם מורכבים החיים של כולנו.
שכן - בניגוד ללוקש שמוכרים לנו כאן כבר יותר מדי שנים, לא ממשלת ישראל היא שתעצב מחדש את המציאות הגאו-פוליטית במרחב המזרח תיכוני, אלא כוחות גדולים ממנה. הן האיומים על ישראל (ע"ע איראן, חיזבאללה וסוריה) והן ההזדמנויות שלה (הסכמי אברהם, הסכם הגז על לבנון, התחממות הדרגתית של היחסים עם סעודיה), מושפעים בעיקר ממצב היחסים הבין-גושיים עולמיים והם אלה שמסרטטים את הגבולות באזורי העימות, בין אם מדובר בקוריאה או בישראל.
והנה הגענו ללקח השני: אפשר לפעול בניגוד לבון-טון העולמי, אבל לא מהמקפצה. אריאל שרון המנוח הפנים זאת היטב כאשר שימר זיכרון היסטורי פוסט טראומטי "ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה" אבל זכר שצריך גם לשחק את המשחק, כפי שכבר הוזכר: "דברים שרואים מכאן").
בריטניה, שבטוחה שהיא עדיין אימפריה, לקחה את זה צעד אחד רחוק מדי, עת הכריזה על אקזיט שהיה כאצבע בעיני כל דורשי טובתה בעולם. למה? שילוב של פטריוטיזם זול, זיכרונות מעבר אימפריאלי, חשש מפני כפייה של חוקי הגירה מתקדמים ועוד.
לרגע קצרצר היה נדמה שזה אפילו מצליח. רק שבעידן הגלובלי, אם לא קוראים לך נשיא ארה"ב, רוסיה או סין, אתה לא ממש רשאי לנהל מדיניות עצמאית ומנותקת משיקול דעתה של הקהילה הבינלאומית - ובריטניה, פעם האימפריה שהשמש לא שקעה על חופיה, אחת מחמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון - הופכת לנגד עינינו לילד הבעייתי של אירופה, כזה שאף אחד כבר לא מצפה ממנו לשום דבר, רק מבקש להימנע מהפדיחות שלו.
שומרי הסף: לפעמים שלטון הפקידים חיוני
ועוד משהו קטן על כוחם של הפקידים לעומת נבחרי ציבור: גם באנגליה התברר כי כוחם של פקידים בכירים, למשל ראשי הבנק המרכזי, יכול לסכל תוכניות של נבחרי ציבור לרפורמות מרחיקות לכת, אבל לעתים זה מפני שהם באמת שומרי-סף חפים משיקולים פופוליסטיים.
זה נכון גם כאשר הדמוקרטיה מתפקדת, קל וחומר כאשר היא מעניקה את התחושה שמי שמנהל את העניינים הוא תולדה של תקלה בשיטה: באנגליה - בחירה נוספת של ראש ממשלה על ידי המפלגה השמרנית ולא על ידי הציבור, או בישראל - כאשר מי שזכה לשישה מנדטים מהציבור, מכהן (כחוק כמובן) כראש ממשלה.
אז מה למדנו מהדומה והשונה בין ישראל לבריטניה, שתי מדינות ששרויות בכאוס פוליטי? אולי בעיקר שהגיע הזמן לשנות את השיטה. לא חלילה בדמות פגיעה בזכותם של האזרחים לבחור מי ינהל את חייהם בארבע השנים הבאות, אלא במנגנוני הגנה שיבטיחו רציפות שלטונית, רעיון פשוט וקל כל כך, עד שאין סיכוי שהוא יאומץ בידי קואליציית טלאים נוספת (שבכל מקרה תרכיב את הממשלה הבאה) שבה שום ח"כ זוטר, לא כל שכן תנועה פוליטית קיקיונית, יוותרו מרצון על הכוח שבידיהם.