כולם מדברים על קלון, אף אחד לא מדבר על תלושי מזון

נדמה שאין כלי תקשורת או פרשן פוליטי שמכבד את עצמו שלא עסק בסוף השבוע האחרון בענייני הקלון של דרעי. חלק דיברו על הפן המשפטי כפי שהוא מתמקד בשוני בין חוות הדעת הפרטית של עו"ד נבות תל צור, לבין עמדת היועצת המשפטית לממשלה, אחרים עסקו בהיבטים המוסריים שבמינוי מי שהורשע כבר פעמיים בעבירות פליליות בתחום הכלכלי - ולעמן הסר ספק, מדובר בשני דיונים שראוי שיתקיימו.

אלא שבתוך כל השיח, שכרגיל במקומותינו התפצל מהר מאוד למחלוקת בין תומכי הממשלה המסתמנת לתומכי הממשלה היוצאת, נשכחה עובדה אחת: שר האוצר של מדינת ישראל אמור לנווט את המשק הישראלי קדימה באחת התקופות המורכבות ביותר בכלכלה העולמית מאז תום מלחמת העולם השנייה.

בואו נתרחק לרגע מהמו"מ הקואליציוני, אפילו ממדינת ישראל ונצא לטור עולמי קצרצר.

בארצות הברית, הכלכלה הגדולה בעולם, מחשבים עדיין מסלול מחדש. אמנם האופטימיות הזהירה מניחה שמדיניות העלאת הריבית של יו"ר הפד, ג'רום פאוול (אורים ותומים לבנק ישראל ולנגיד, פרופ' אמיר ירון) משיגה תוצאות, שהאינפלציה נבלמת ושבעתיד הלא רחוק נראה התמתנות בהעלאת הריבית, אחר כך עצירה שלה - ולבסוף תתכנס האינפלציה לשיעור שיאפשר לשווקים לפרוח שוב.

אלא שלצד האופטימיות הזאת יש גם כמה תסריטים אחרים, פחות מעודדים - ובכלל, העצבנות שבה מגיב שוק ההון לכל פסיק בהכרזות הנגיד, מלמדת גם על חשש גדול מפני הבאות - ולו רק מפני שארה"ב אינה אי. לפיכך נבדוק גם משקים אחרים.

המצב הכלכלי באירופה אינו מזהיר, בלשון המעטה: כל מי שביקר לאחרונה באחת ממדינות האיחוד - ולא הסתפק רק בשופינג בפריימרק, אלא גם אשכרה דיבר עם תושבי המקום, מגלה פחד גדול: "החורף מתקרב", עד לא מזמן גג שאהבו לצטט מתוך "משחקי הכס" הפך לאיום מוחשי: מחירי האנרגיה זינקו, מדינות משיקות קמפיינים שנועדו לחנך את האוכלוסייה ללבוש בגדים חמים יותר בבית ולהשתמש פחות בחימום (טיפ מעשי בתל אביב של חורף עם 15 מעלות צלזיוס, קצת יותר מורכב במדינות שבהן יורדות הטמפרטורות ל- 15-).

תושב ברלין סיפר לי בשבוע שעבר שחשבון החשמל שלו קפץ פי 8 מאז החל המשבר. הוא למזלו עוד יכול לעמוד בכך במחיר של קיצוץ בהוצאות אחרות (שמשפיע כמובן הלאה על פרנסתם של האנשים שמוכרים לו אוכל, בגדים, חופשות ועוד), אבל בקרב העניים יותר, חלק גדול מהם מהגרים, מתגבר הפשע. מלונות 5 כוכבים ברבים מערי גרמניה כבר מאובטחים על ידי המשטרה המקומית כדי למנוע מעשי שוד של תיירים, עבירות הרכוש בעלייה - וזה עוד בכלכלה החזקה ביותר באירופה.

גם צרפתים שעמם שוחחתי טרם הכתיבה מדווחים על ירידה בהוצאה הפרטית: פחות מסעדות יקרות שאופיינו בתפוסה מלאה בין השחרור מסגרי הקורונה ועד לאחרונה, פחות תכנונים לסקי בחורף, פחות בילויים - וכמובן גם שם כבכל מקום: מי שיכול חותך בשומן. מי שאין לו עודפים חותך בבשר החי או בבשרו החי של מישהו אחר - גם בצרפת הפשע בעלייה, ולא רק זה על רקע אנטישמי, שאנו מרבים לדווח עליו כאן בישראל.

תחושת ערעור הביטחון האישי - נושא שעליו דובר רבות דווקא המערכת הבחירות שלנו, אם כי בנסיבות אחרות, מחזק את הקיצוניים: לא רק כי קל יותר להראות קשר כביכול בין הגירה לפשע, אלא בגלל הצורך להתאחד סביב סמלים לאומיים ומסורתיים. גם לזה יש השפעה על הכלכלה האירופית, מאחר שרוב גורמי הימין הקיצוני של אתמול, שהפך למיינסטרים של היום, הם גם בדלנים.

במילים אחרות: לגרמנים ולצרפתים נמאס לא רק לממן מערכת רווחה עבור מהגרים שנקלטו בארצותיהם אלא גם את החובות של עמים שנתפסים על ידם כעצלנים. כשהטענות האלה פוגשות ממשלות ידידותיות, ניחא. כאשר הם פוגשות ממשלת ימין בדלנית כמו זו החדשה של איטליה, מרחפת סכנה של ממש מעל לגוש היורו. הלך הרוח הזה מחליש את שני הצדדים, כמו שאפשר לראות בהתרסקות הכלכלה הבריטית מאז הברקזיט המפורסם שהוליד אי יציבות שלטונית.

כל זאת, מבלי לדבר על הפיל שבחדר, או במקרה דנן - על הדב: רוסיה של פוטין אולי נבלמה על אדמת אוקראינה, אבל עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. זליגת הירי לגבול פולין, חברה בנאט"ו, מעוררת חשש גדול מהתרחבות מעגל הלחימה, שכבר משפיע קשות על הכלכלה האירופית והעולמית.

מזרחה משם, סין - עד לא מכבר הקטר של הפעילות הכלכלית העולמית עם צמיחה מרשימה שדחפה את הסינית להשקיע בתשתיות ענק במדינות אחרות, משכנות נחשלות ועד לאירופה שעדיין לא התאוששה מהמשבר של שלהי 2008.

גם לסין יש שאיפות אימפריאליסטיות, מים סין שבו היא כובשת איים או מקימה איים מלאכותיים כבסיסים צבאיים - ועד למלחמת הסחר מול ארה"ב. כל זה קורה כאשר גם במדינה הענקית פנימה מתקיים תהליך מדאיג של רטרו: אחרי שנים של פתיחות יחסית למערב, כופה שי ג'ינפינג, השליט החזק ביותר מאז מאו - ומי שמונה לאחרונה לנשיא עד לסוף ימיו, את מרות המפלגה הקומוניסטית גם על עולם העסקים. הצמיחה בסין בירידה - וההשפעה על הכלכלה העולמית כבר מורגשת.

בינתיים בישראל המצב לא רע בכלל. הבעיה היא שהדגש במשפט האחרון הוא על בינתיים. כשהכלכלה בפריחה, היא מנהלת את עצמה לבד: לבנימין נתניהו ושר האוצר הקודם שלו ישראל כ"ץ לא היה שום קשר לפריחת ההייטק הישראלי, ממש כשם שלנפתלי בנט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן אין שום קשר לעובדה שהאינפלציה בישראל היא כמחצית מהממוצע במדינות הייחוס שלנו. ראשי המשק, אנשי עסקים ויזמי הייטק הם שהובילו את המשק לעבר אחוזי צמיחה יוצאי דופן. שרי האוצר - מי יותר ומי פחות - היו בסך הכל נבונים מספיק בשביל ליהנות מהבונוס מבלי להפריע.

אבל ככל שגבהים הגלים מסביב, עם חשש לצונאמי כלכלי באופק, נדרש המשק הישראלי - אם לא לרב חובל במשרה מלאה, אזי לפחות לנווט מיומן. האם דרעי יכול להיות כזה?

על כישורי ההישרדות הפוליטיים של דרעי אין עוררין, אפשר לפרגן לו גם מנהיגות רבת שנים של אחת המפלגות החשובות בישראל, שבצעירותו היה בין מקימיה והפך למי שמוביל אותה בצלחה מקמפיין לקמפיין.

זאת ועוד - דרעי היה הראשון לזהות את עוצמת הסנטימנט הימני בין מצביעי ש"ס (להזכירכם: שותפה מלאה לממשלת אוסלו ולהצהרות מדיניות מתונות של הרב עובדיה יוסף על עדיפותו של השלום על פני השטחים. כמה שמאלנים מצטערים עתה על הקריאות "רק לא ש"ס" עת ניצח אהוד ברק בבחירות, שדחפו ציבור דתי מתון לזרועות הימין?) ולתעל אותה להיות חברה בכירה ב"בלוק", כשעל הדרך הוא נפטר מכל מני קוראי תיגר כמו אלי ישי (זוכרים?).

אבל מה מכל אלה רלוונטי ליכולתו של דרעי להוביל החלטות בתיאום עם נגיד בנק ישראל, יו"ר ההסתדרות, ראשי המעסיקים ומול שרי השיכון, החקלאות, הכלכלה, התיירות ועוד? למעשה כל שאנו יודעים על דרעי "הכלכלי" הוא המנטרות של דאגה לחלשים.

הלב אינו גס חלילה במטרת העל הזאת, גם משה כחלון למשל הצליח לצמצם פערים חברתיים בימיו כשר אוצר בממשלת נתניהו, אבל כחלון מעולם לא הציע לחלק תלושי מזון, כפי שיזם דרעי בעבר - וכפי שהבטיח שיעשה בעתיד.

תלושי מזון אינם רק לחם, ביצים וחלב, הם תפיסת עולם - בעיקר כשהם זולגים מתחום הרווחה, שאחראי על טיפול פרטני יותר בעוני, לתחום האוצר - שאחראי על מדיניות כלכלית. שר אוצר שרוצה לחלק תלושי מזון מלמד יותר מכל שהוא לא מבין את הגדרת התפקיד, שהוא עדיין חושב כמו פוליטיקאי קטן שדואג לד' אמותיו, שרוצה שיותר מצביעים פוטנציאליים יהיו תלויים בו לרווחתם. זה ציני, אבל זה בעיקר מסוכן, מפני שלעניים בישראל מגיע יחס רציני בהרבה מהאמפטיה המזויפת שמציע להם השר המיועד.

לא נחזור כאן על המשל עם הדגים והחכה, אבל רק נזכיר שאריה דרעי לא רק מבקש לחלק דגים במקום חכות, אלא שהוא שובר את החכה: כי אין עוד דרך לצמצום פערים זולת רכישת השכלה, המפתח להשתלבות מוצלחת בשוק העבודה. בישראל 2022 מתהווה פער מסוכן בין ישראל הראשונה לשנייה, בין פריפריה חברתית וגיאוגרפית רעבה למרכז שבע, אבל האם דרעי ינסה לצמצם את הפער הזה או שמא לסחוט הון פוליטי מפרי הבאושים שהוא מצמיח?

אפשר להתווכח האם ישראל צריכה להיות מדינת רווחה. אבל אין ספק שלנוכח האתגרים שמציבה בפניה הכלכלה העולמית, היא לא יכולה להיות מדינת רווחה.

היא יכולה להיות מדינה שמצמצמת פערים, אבל לא מסמנת את העניים ומסממת אותם בתלושה מזון. גוללו שוב מעלה לפרק שתקצר את המצב הכלכלי באירופה: מעמד הביניים שנפגע מחליש עוד יותר, המשתמע, את מי שנמצא מתחתיו.

כשהוא מפסיק ללכת למסעדה, לא נפגע רק המסעדן, אלא גם המלצר ושוטף הכלים. כשהוא ממעיט בנסיעות לחו"ל לא נפגעת רק חברת התעופה, אלא גם הבודקים הביטחוניים, הטכנאים ועובדי המנהלה של השדה - ואת הדימוי הזה אפשר להרחיב כמעט לכל תחום מסחרי בחיינו.

במקום שבו מעמד הביניים נאלץ להצטמצם, העניים גוועים ברעב עד שבאמת לא יישאר להם דבר מלבד תלות מוחלטת בתלושי המזון של דרעי - האם לשם הוא מכוון?

היה פעם שר אוצר בישראל שלא הייתה לו בעיה לעלות על מסלול של התנגשות חזיתית עם הפופוליזם הכלכלי-חברתי של אריה דרעי. הוא דיבר על האיש השמן והאיש הרזה, כשהסביר מדוע מוכרחים לקצץ בהוצאות המערכת הציבורית.

הוא היה שר האוצר שפגע בשעתו - הרבה מעבר לכל מה שליברמן (המושמץ על ידי החרדים) העז לעשות - בקצבאות הילדים. הוא הוביל מדיניות כלכלית ימנית אמיתית שמחלק מפירותיה נהנה המשק עד היום.

למרבה הצער הדאגות של נתניהו נמצאות היום במקום אחר לגמרי - וברור ששותפות פוליטית אסטרטגית כמו זו שנרקמה עם דרעי, היא סלע קיומו. ועדיין - האם הרצון לשרוד גובר אצלו על כל שיקול דעת?

האם מי שהיה שר האוצר הימני ביותר בתולדות ממשלות ישראל ימנה את שר האוצר השמאלני ביותר (מבחינה כלכלית דרעי נמצא שתי אצבעות משמאל למרצ, גם אם מדובר על סוציאליזם טקטי בלבד)? ימים יגידו.

בכל אופן, למשק הישראלי היו עד היום לא מעט סיבות לדאגה בגלל האיומים מחוץ - מועמדותו של דרעי לתפקיד שר האוצר, הרבה לפני הפרשנות המשפטית והמוסרית שנלווית לה - מייצרת איום גם מבית.