כבר בנאום הכניסה שלו לתפקיד רמז שר האוצר החדש שהשקפת עולמו הכלכלית אינה רחוקה מזו של ליברמן. הכוונה המסתמנת להשאיר את המנכ"ל בלינקוב בתפקידו, נראית עוד הוכחה לגישה הזאת. אבל הבעיה של סמוטריץ' אינה בזהותו של המנכ"ל אלא בזהותו של שר האוצר הבא: דרעי הסוציאליסט
במציאות הפוליטית בישראל שחלק גדול מהווייתה הוא חלוקת ג'ובים למקורבים, נדיר שיימצא שר חדש שמשאיר את מנכ"ל המשרד, שכיהן תחת השר הקודם, בתפקידו.
נדיר עוד יותר כשכל זה קורה בהחלפה של שתי ממשלות לעומתיות עד כדי כך, שבחלק מהמשרדים הוחלט אפילו לבטל את טקס החילופים המסורתי - וגם באלה שבהם כן התקיים הטקס, כמו במשרד החינוך למשל, לא נשמרה אווירה ממלכתית במיוחד.
על הרקע הזה בלט בחריגותו מעמד חילופים השרים במשרד האוצר. השר הנכנס, בצלאל סמוטריץ', לא היסס להודות שנקודות ההסכמה בינו ובין השר היוצא, אביגדור ליברמן, גדולות מהמפריד ביניהם.
הוא אמנם התחייב לבטל את המס על הכלים החד פעמיים, שרטוריקה דמגוגית של פוליטיקאים חרדים, הצליחה להפוך לעקרוני עבור ציבור בוחריהם, אבל כאשר עוברים מהחד-פעמי אל הרב-פעמי, מגלים שיש לא מעט קווי דמיון אידיאולוגיים בין שני השרים, בעיקר בכל הקשור לתפיסת עולמם הכלכלית.
גם משנאלמה תרועת הפסטיבלים ושר האוצר החדש החל לעבוד, הוא עושה זאת עדיין - ואולי גם בהמשך הדרך, בצמידות למנכ"ל המכהן, שמונה על ידי ליברמן, רם בלינקוב (מדהים איך הפרקטיקה הזאת שברוב מדינות העולם היא חלק כמעט מובן מאליו בממשל תקין, היא חריגה בישראל). דבר אחד בטוח: בין אם יישאר בלינקוב בתפקידו ובין אם יוחלף על ידי אחד מאנ"ש של השר החדש, המדיניות הכלכלית שמכתיב משרד האוצר, לא אמורה להשתנות דרמטית.
הגיע הזמן לומר זאת מבלי להיחשד בנטייה פוליטית: אביגדור ליברמן היה שר אוצר טוב מאוד. הוא הצליח להעביר תקציב, להגדיל את שכר החיילים (ובשיא העימות על הנושא, להכריח אופוזיציה לעומתית להצביע בעד, אחרי שהבינו שאפילו באקלים הפוליטי בישראל, הפלה של הצעה כזאת תחזור אליהם כבומרנג) וקידם כמה רפורמות חשובות.
למעשה, עיקר כישלונותיו של ליברמן באוצר נבעו לא ממה שעשה, אלא ממה שלא הספיק לעשות עד תום: הרפורמה בחקלאות שעוכבה על ידי לובי פופוליסטי וצעקני, רפורמת התמרוקים שעוכבה על ידי פקידי משרד הבריאות (שכנראה לא מסוגלים להיגמל מחיזורי השדולנים של היבואנים הגדולים) ועוד.
הוא הצליח לנהל מו"מ קשוח עם נציגי המורים ולכפות עליהם גם כמה רפורמות שייעודן שיפור מערכת החינוך, בתמורה לתוספת שכר ולמעשה המקום היחיד שבו נכשל כישלון מוחלט הוא בחזית הדיור. גם שם ננקטו כמה פעולות בכיוון הנכון (שתוצאותיהן מתחילות להיראות עתה), אבל חלף זמן יקר שבו הניח לשר השיכון, זאב אלקין, לברבר ולהתברבר, עד שהפשיל שרוולים ונדרש לסוגייה.
אם חלק מהכוחות שעבדו נגד ליברמן קיוו למשוך זמן עד לנפילת הממשלה, בתקווה שכל סבב הדיונים יתחיל מחדש, הרי שהחיוך קפא על פניהם: בשינויים קלים בלבד, הם מקבלים גרסה נמרצת יותר של ליברמן: את הרפורמות שהחל קודמו בתפקיד הוא מתכוון להאיץ, את המאבק במונופולים הוא מתכוון להביא לשיא חדש ועוד. יש כאן כמובן לא מעט פרקטיקה, אבל גם השקפת עולם שלפיה כוחות השוק החופשי, כאשר מתאפשר להם לפעול בסביבה של תחרות אמיתית, הם קובעי המדיניות הטובים ביותר.
סמוטריץ' והאויב-מבית
אם כך, תשאלו, היכן הבעיה? ובכן, הבעיה היא שסמוטריץ' נמצא מראש כמעט באותו סד הזמנים שליברמן נאלץ לפעול בתוכו.
אם מה שהכריע את ליברמן היה חוסר היציבות של "ממשלת השינוי", מה שעלול להכריע את תפיסת עולמו הכלכלית של סמוטריץ' הוא דווקא יציבותה של הממשלה בה הוא חבר... הכיצד? במסגרת חלוקת התיקים לשותפות הקואליציוניות הבכירות, הכריע נתניהו שאחרי שנתיים כשר אוצר, אפילו אם תהיינה אלה שנתיים נפלאות לכלכלה הישראלית, יוחלף סמוטריץ' ביו"ר ש"ס, אריה דרעי.
תאמרו שאלה הם אילוצי הפוליטיקה הישראלית שכופה על מי שעומד בראשה פשרות מוזרות שכאלה, ואני אענה לכם בשאלה: מה הייתם אומרים על תסריט שבו היה מוחלט כי מי שיכהנו ברוטציה במשרד לביטחון לאומי, כל אחד מהם במשך כשנתיים, הם איתמר בן גביר ואחמד טיבי?
סביר להניח שאתם מחייכים עכשיו: טיבי ובן גביר חולקים את אותו המשרד? זה נשמע מופרך, נכון? ובכן, למעט הזהות הלאומית, הפערים בין סמוטריץ' לדרעי עמוקים לא פחות מאשר התהום האידיאולוגית שפעורה בין סמוטריץ' לדרעי.
אם הראשון הוא ממשיכו של ליברמן, חסיד הכלכלה החשפית ובטוח שהדרך להורדת יוקר המחיה עוברת דרך תחרות על כיסו של הצרכן, הרי שדרעי הוא נציג של כלכלה ריכוזית, סוציאליזם עם כיפה מקטיפה שחורה (מבחינה פוליטית, ברמה האישית לא נשכח ששני התיקים הפליליים של האיש היו - אחד בגלל ג'קוזי והשני בגין בית קייט, לא בדיוק מגל ופטיש). איך הוא מתכוון להילחם ביוקר המחיה? באמצעות קופונים, חלוקת תלושי מזון לעניים. דגים במקום חכה.
מה המדיניות הכלכלית של הממשלה?
אז אחרי כל זה, מתבקשת השאלה: מה המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל? ניאו-ליברמן בדמותו של סמוטריץ', או עמיר פרץ חרדי בדמותו של דרעי? אלמלא היה מדובר בבנימין נתניהו, הייתי חושד שכל זה תולדה של לחץ פוליטי, אבל מאחר שמדובר בפוליטיקאי המנוסה (והמצליח) ביותר בדברי ימי מדינת ישראל, מתעורר החשד שזה בדיוק מה שאליו נתניהו מכוון: שנתיים, שלפחות על הנייר אמורות להיות בצל ניסיון לחוות את הרע במיעוטו בשל מיתון עולמי - ואז, שנתיים (שלאור הכרת המציאות הפוליטית בישראל, אפשר להניח שלא תהיינה מלאות) של נדבות באחריותו של מי שינהל את האוצר כמו גמ"ח.
במילים אחרות, סביר להניח שגם אם יזכה בלינקוב לאמון מחודש, יהיה זה תקף לא לארבע שנים אלא לשנתיים בלבד, שנתיים של חסד למשק הישראלי, שנתיים שבהן עשוי להיווצר רצף אידיאולוגי של שלוש וחצי שנים שבהן הובילו את המערכת שני שרי אוצר שהמשותף ביניהם רב מהמפריד.