100 ימי חסד אינם פריבילגיה ששמורה לשר בישראל, לא כל שכן שר אוצר, לא כל שכן שר אוצר שנכנס לתפקידו בתקופה של משבר כלכלי עולמי, אינפלציה גואה, בלימה בענף ההייטק שהוביל את המשק הישראלי מחיל אל חיל - וכמובן, יוקר המחיה.
סמוטריץ' לא יכול היה לייחל לכניסה חלקה יותר לתפקיד שר האוצר: אביגדור ליברמן, קודמו בתפקיד, השאיר לו ירושה נהדרת של עודף תקציבי. אם חלק מקודמיו ידעו תמיד לקונן על "בור" שהותירה להם כלכלת הבחירות של קודמם בתפקיד, הרי שסמוטריץ' קיבל קופה מלאה, מה זה מלאה? עולה על גדותיה.
אבל זה לא רק הכסף: סמוטריץ' קיבל משרד אוצר שקרוב מאוד להשקפת עולמו הימנית-כלכלית, לא מאוד רחוקה מזו של ליברמן (כפי שהודה אף סמוטריץ' בעצמו, בטקס חילופי השרים).
עם נתוני פתיחה שכאלה, אפשר היה לקוות ששר האוצר החדש יסתער על האתגרים שנמצאים לפתחו של המשק הישראלי: יעמיק את הרפורמות שיעודדו תחרות ויפחיתו את יוקר המחיה, יצליח לפרק את הלובי החקלאי החזק, משימה שליברמן כבר פוצץ כמה מהחסמים הגדולים שניצבו בדרכה ואולי אפילו יתפנה לנסות ולהצליח במקום שנראה כרגע ככישלון הגדול ביותר של הממשלה הקודמת, טיפול במחירי הדיור.
הימים הראשונים של סמוטריץ' בתפקיד דווקא עוררו תקווה, בעיקר כאשר נזכרים בכהונתו הקצרה במשרד התחבורה (הפוכה לתפקודה הכושל של מרב מיכאלי באותו המשרד ממש), שתחת הנהגתו היה המשרד היחיד שהבין שניתן לנצל את סגרי הקורונה לקידום מואץ של פרויקטים בתחום התשתית. זאת ועוד: התשלום הכפוי שנאלץ לשלם להבטחות הבחירות של נתניהו, הסתכם בעיקר בעמידה לצד ראש הממשלה באותה מסיבת עיתונאים תמוהה - ככל שמדובר בקופה הציבורית, יישר סמוטריץ' קו עם אגף התקציבים במשרדו.
אפשר היה לקוות שמשם תמשיך הלוחמנות של סמוטריץ' גם לכיוון תקציב 2023 וחוק ההסדרים, שם הוא עלול למצוא עצמו בעימות ישיר עם שותפיו לקואליציה, בעיקר עם נציגי המפלגות החרדיות שחומדים את הקופה הציבורית באופן שמתנגש לא רק עם היותו שומר קופת המדינה, אלא אפילו עם תפיסתו הכלכלית שגורסת שצריך לעודד עבודה ורכישת השכלה ולא בערות ובטלה במימון המדינה.
אבל דווקא משהיו לו את כל התנאים לעמוד כחלוץ מול השער ולשאול את השוער, כמו שאומרים בשכונה, לאיזו פינה הוא מעדיף את הכדור, התברר שמרכז הכובד של סמוטריץ' נמצא בכלל במקום אחר: בדאגה לגורלו של מאחז שקם ופונה בתוך שעות - לא בדיוק עקירה של יישוב מגבולותיו ושל אנשים מביתם, אלא יותר עלבון ילדותי על המהירות שבה שלפו שר הביטחון וראש הממשלה את האצבע שתקעו סמוטריץ' וחבריו בעינם.
לכאורה יש כאן שוב ביטוי לפיצול-האישיות (כמטאפורה, לא כאבחון כמובן) שהיה לרועץ לסמוטריץ' בכל פעם שמישהו מחוץ למחנה הפוליטי שלו, העז לקחת אותו ברצינות: מצד אחד איש חריף בעל יכולות עשייה, מצד שני מועד בכל פעם במשהו אחר, שכבר מזמן אי אפשר לתלות רק בחוסר ניסיון פוליטי.
אם כך הוא הדבר, ניחא - ימחה סמוטריץ' נגד פינוי מאחז שהוקם ביוזמת חבריו (וביוזמתו שלו?) רק כדי לאתגר את הממשלה שבה הם עצמם חברים - ולאחר שיסיים להראות לכולם עד כמה הוא מחוייב לאג'נדה הימנית-קיצונית, יחזור לפעול במקצועיות במשרד החשוב יותר שתחת סמכותו.
אלא שבמקרה של סמוטריץ' מתגנב ללב חשש שצריך להדאיג את כולנו: סמוטריץ' הוא המוציא לפועל של רעיונות שהתגבשו בפורום קהלת. הפורום הזה מוכיח לצד נוקשות אידיאולוגית גם קו פרגמטי שנועד להגביר את השפעתו הפוליטית. כך למשל הוא הדף הצידה נושאים הנוגעים לחירות הפרט כדי שלא לפגוע בבסיס התמיכה ברחוב החרד"לי.
במילים אחרות: כאשר סמוטריץ' מזניח את האוצר כדי לשחק "ברוגז" בגלל קשקוש כמו מאחז-רפאים, הוא בעצם דוחק את הנושאים הכלכליים לשוליים מפני שהוא מרגיש שבעיני בוחריו, הוא יימדד דווקא בקיצוניות המדינית שיפגין. אם אכן זאת המטרה, כולנו צריכים להיות מוטרדים: באוצר ייחלו לסמוטריץ' של משרד התחבורה - ומקבלים את זה של מצעד הבהמות.