כשדלת הפוליטיקה נטרקה על אצבעותיה של איילת שקד, נפתחה בפניה דלת לשכת יו"ר הדירקטוריון של ענקית הבנייה "קרדן נדל"ן" ולצידה שכר מפנק. רק לפני פחות מחודשיים עוד ישבה שקד על כיסא שרת הפנים של מדינת ישראל, והופ, היא כבר בעלת משרה בכירה בתאגיד שמושפע מרגולציה, חקיקה ופיקוח שלטוני, שהיא עצמה הייתה אחראית עליו. כל זה בלי תקופת צינון, כלום.
נושאי משרות בכירות בשירות הציבורי מחויבים בתקופת צינון על פי חוק, לרוב לפחות לשנה, מחשש לניגוד עניינים ושימוש במידע ובקשרים שצברו במהלך תפקידם.
קחו את אביב כוכבי למשל: כשהיה נדמה שהרמטכ"ל היוצא עשוי לחשוק בקריירה פוליטית עתידית ולהפוך ליריב פוליטי, זדרזו כמה פוליטיקאים מודאגים להכריז, ששנת צינון אחת לא מספיקה, והוא צריך לצאת לעשר שנות צינון, כדי לחנוק כל ניצוץ פופולאריות שצבר במהלך שנותיו הקדנציה שלו כרב אלוף.
על המינוי של שקד לדירקטוריון קרדן נדל"ן - https://finance.walla.co.il/item/3553177
אבל מה שתקף לרמטכ"לים, או לנושאי משרות אחרים בשירות הציבורי, לא תקף לפוליטיקאים. להם הכל מותר. איך יתכן שנבחר ציבור, בטח שר שקבע מדיניות וקיבל החלטות ששוות הרבה מאוד כסף לגורמים רבי כוח במגזר העסקי, יכול לעשות את המעבר הזה בלי למצמץ, ותוך ימים מהרגע שבו עזב את הממשלה? זה לא ראוי ולא סביר, איילת שקד היא רק דוגמא לכך שהמעבר הזה יכול להיות בעייתי במיוחד.
היעדר תקופת צינון לפוליטיקאים, הפכה את המעבר לעולם העסקי או לראשות חברות ממשלתיות, לסוג של ברירת מחדל מתגמלת, שחוץ מביקורת תקשורתית פה ושם, עוברת חלק, עד שהיא משתבשת או מצליחה מדי.
עמיר פרץ, שר הבטחון לשעבר, מכהן כיו"ר התעשיה האווירית, יובל שטייניץ, שר האנרגיה לשעבר, מונה ליו"ר רפאל והשר לביטחון הפנים בדימוס, יצחק אהרונוביץ', הוא יו"ר מקורות. שר התעשיה והמסחר לשעבר, דני נווה, היה יו"ר כלל ביטוח והיום נשיא הבונדס, ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, מכהן כיו"ר "אינטקיור" ו"שח"ל" ובמהלך הפרק העסקי שלו צבר הון, ושר האוצר משה כחלון, היה יו"ר דירקטוריון "יונט קרדיט" שהסתבכה בפרשה שנחקרת עתה, בחשד לאי סדרים (לאו דווקא של כחלון).
יש לציין כי כל החברים ברשימה המכובדת הזאת מונו לתפקידיהם כחוק, באשר לחלקם, אפשר להניח שמה שהנחה את מי שמינו אותם הוא אך ורק כישורי הניהול שלהם.
המקרה המפורסם ביותר של דלת מסתובבת ומה שהפך לבסיס לסרט "שיטת השקשוקה" (מיקי רוזנטל) שדן בקשרי ההון והשלטון, היה מינוי של החשב הכללי לשעבר, ניר גלעד, למשנה למנכ"ל "החברה לישראל", לאחר חתימת הסכם זיכיון של המדינה עם האחים עופר, שהוא עצמו עמד מאחוריו - ובו קיבלו תמורה בסך 568 מיליון שקלים עבור מכירת מניות בז"ן למדינה.
גם במקרה של שקד ניגוד העניינים מונח לפנינו. מעבר להיותה האחראית על מוסדות התכנון, עמדה יקרת ערך בעיני מי שזקוקים להם כדי לקדם פרויקטים, אחת היוזמות הבולטות בכהונתה הייתה "חלופת שקד", ארגז כלים חדש להתחדשות העירונית, שתמשיך את "תכנית תמ"א 38", שהייתה אמורה לעבור מהעולם.
התוכנית, שאושרה בכנסת בקריאה שלישית, מעודדת הריסה ובניה של מבנים בודדים ולא עיבוי ותוספת למבנים קיימים, בלי מגבלות גובה ובחיוב להקצות שטחים לצרכי ציבור ופירושה - אפשרות לחברות כמו "קרדן נדל"ן" להרוויח הרבה כסף.
באחד מראיונות הפרישה שלה אמרה שרת הפנים היוצאת, "איזה מזל שלא עצרתי את תמ"א 38". אפשר לצאת מנקודת הנחה ששקד באמת האמינה בתוכנית שלה בכל ליבה ושלא הייתה לה שום כוונה נסתרת. ובכל זאת, מדוע לחברת נדל"ן ציבורית לבחור כיו"רית פעילה מישהי שמעולם לא הניחה אבן על אבן?
די להציץ באתר האינטרנט של החברה, כדי להבין מוטיבציה, לפחות תיאורטית למינוי: קרדן מעורבת בעשרות פרויקטים של התחדשות עירונית בר"ג, טירת הכרמל, חיפה, חדרה, הרצליה, ראשל"צ, חולון, בת ים, ירושלים, נתניה ויהוד - ועוד היד נטויה.
שוב, אין בדברים האמורים בכדי להטיל דופי ביושרה של שקד, אבל - אפילו למען מראית עין, כלום כל הצדדים המעורבים לא היו חשים נוח יותר לו הייתה תקופת צינון גם לפוליטיקאים, בעיקר לנושאי משרות בכירות כשרים, שנהנים מתנאי פרישה מפליגים (כך שלא יקרה כלום אם יבלו מעט בחופשה)? ההיגיינה הציבורית הייתה בוודאי יוצאת נשכרת.
לזכותה של שקד יאמר, שהיא לא הסתירה את כוונתה ללכת לשוק הפרטי ולעולם העסקי, להפך. בראיון ליהודה שרוני במעריב הכריזה, "כבר קיבלתי מספר הצעות גם מחברות בורסאיות ואני בוחנת אותן. אין לי תקופת צינון, ולכן די מהר אצטרף לעשיה העסקית. כמה שנים במגזר הפרטי מחוץ למערכת הפוליטית רק יוכלו להועיל".
אין ספק שבכל מה שנוגע לקריירה הפוליטית העתידית - וככל הנראה גם במה שנוגע לחשבון הבנק שלה, שקד צודקת לגמרי. היא תרוויח, אבל אם לא תוכנס תקופת צינון לפוליטיקאים כמוה, הציבור ימשיך להפסיד.