שם: נחמה בוגין, בת 59, יו"ר לשכת שמאי המקרקעין.
מי אני: אוהבת אנשים. בניתי את עצמי בעשר אצבעות, אני מאוד שאפתנית אבל לא תחרותית, רוצה להגיע להישגים משמעותיים עם עצמי ולא אכפת לי אם יהיו לידי עוד עשרה אנשים. הראיה שלי אחרת, ולמרות המקצוע, הניירת ובתי המשפט, הצד היצירתי אצלי מאוד מפותח ואני מחפשת את החשיבה האחרת.
שורשים: רומנייה משני הצדדים. אבא, הצעיר מבין שישה ילדים, נולד בכפר קטן ועלה לארץ יחד עם משפחתו לפני המלחמה. הם הגיעו לרחובות והוריו עבדו כפועלים פשוטים במפעל לצעצועי פלסטיק. אמא נולדה בבוקרשט, איבדה את אביה וכשפרצה המלחמה הייתה בת ארבע. סבתא והיא ברחו ליערות וחברו לפרטיזנים. הן עלו לארץ באוניית המעפילים 'כ"ט בנובמבר', גורשו לקפריסין ואחרי שנה הגיעו לרחובות. סבתא עבדה שלוש משמרות כשוטפת כלים במסעדה כדי להתפרנס.
ההשכלה הפורמלית של ההורים שלי מאוד מצומצמת. בגלל הצפיפות בבית, אבא נשלח לקיבוץ ובגיל 13 התחיל לעבוד כחשמלאי רכב. אבא היה חבר של אחיה של אמא וכך הם הכירו, התחתנו וגרו בצריף במעברת זרנוגה, כי לא הייתה להם אפשרות לממן מגורים במקום אחר. אבא פתח מוסך באזור התעשיה של באר טוביה ואמא עבדה תקופה מסוימת כמזכירה במוסך, עזבה כשנולדנו ואחר כך התנדבה בכל מיני מסגרות. המצב הכלכלה בבית היה מאוד ממוצע והיו גם תקופות של מחסור. שניהם נפטרו צעירים ממחלת הסרטן.
הילדות שלי: רחובות. עד גיל שש גרנו בצריף ולפני כיתה א', ההורים חסכו לירה ללירה כדי לעבור לאזור אחר בעיר כדי שאהיה משויכת לבית ספר טוב. גרנו בדירה קטנה, קומה גבוהה בלי מעלית. הלימודים היו מאוד חשובים להורים שלי ועצם המעבר לאזור שייתן לי תנאים ללמוד, ההקרבה, הפירגון הגדול, התמיכה והגאווה, ליוו אותי לאורך כל השנים.
כילדה הרגשתי את הפער ביני לבין החברות מבחינה כלכלית. אני נסעתי לבית ספר על אופניים בכל מזג אוויר ובחורף הייתי מגיעה רטובה לכיתה, כשאת החברות שלי ההורים הקפיצו ברכב. התביישתי אז, אבל כשבגרתי הבנתי שאת מה שהכי חשוב באמת קיבלתי בטונות, חום, תמיכה ואהבה וזה מה שעיצב אותי.
תמיד הייתי ספורטיבית. שיחקתי כדורסל בהפועל נס ציונה, בנבחרת בתיכון ובנבחרת האוניברסיטה בתואר הראשון. למדתי ביולוגיה והייתי בטוחה שאעסוק בתחום מדעי הטבע. בצבא הייתי קצינת ת"ש ביחידת מיעוטים וכשפרצה מלחמה לבנון הראשונה הפכתי לקצינת נפגעים.
לימודים: אחרי השחרור ויתרתי על טיול לחו"ל, לקחתי שק שינה וישנתי לילה בשדה התעופה, כדי להתקבל לקורס סלקטורים ולממן לעצמי את הלימודים. רציתי ללמוד רפואה, אבל נרתעתי מהרעיון לחטט בגוף של אנשים ונרשמתי לתואר ראשון באגרונומיה בפקולטה לחקלאות. הציעו לי להמשיך לתואר שני במחקר, אבל לא רציתי להיות סגורה במעבדות, הייתי זקוקה לעבודה עם אנשים.
לא היה אז אינטרנט, אז הלכתי לספריה של משרד העבודה, כדי למצוא כיוון ושום דבר לא תפס אותי. עד שיום אחד בעלי ראה בעיתון מודעה ללימודי שמאות מקרקעין ואמר, שיש לו חבר שעוסק בזה ושווה לי לדבר אתו. העניין המשפטי תפס אותי וכשהתחלתי ללמוד את התואר, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. בנוסף למדתי גם תואר במשפטים ותואר שני במנהל עסקים. הלימודים זה חוג הקרמיקה שלי.
בכל תקופת הלימודים עבדתי כסלקטורית, עוזרת מחקר והשתלמתי בהתנדבות אצל השמאי הראשי במשרד החקלאות כדי ללמוד את המקצוע. את הסטאז' עשיתי אצל יוסי זרניצקי, שהיה אז יו"ר הלשכה.
משפחה: התחתנתי עם עופר, בן רמות השבים, מלח הארץ, ויחד הבאנו לעולם את אור, בן 34, שגם הוא שמאי ואת שחר, בת 28 שהיא עובדת סוציאלית. אני סבתא מאוהבת לדני ורן. עופר ואני נפרדנו לפני עשר שנים ומאז אני בזוגיות עם נשים.
קריירה: המשכתי לעבוד אצל זרניצקי ואבא אמר לי, חמי, ככה הוא קרא לי, אני מכיר את ראש המועצה של באר טוביה, אולי הוא צריך שמאית. ראש המועצה התנדנד בכיסא במבוכה. הצעתי שייתן לי עבודה קטנה ואם היה מרוצה, נמשיך הלאה . הייתי שמאית המועצה במשך 30 שנים.
אחרי שנה באתי ליוסי, הבעלים של המשרד. אמרתי שאני חצויה. מצד אחד יש עומד של עבודה, אבל יש לי עבודות קטנות ואין לי זמן לטפל בהן. הוא אמר לי, "יש לך מנוע פנימי, תדהרי קדימה, אני פה, מאחוריך". עד היום אנחנו בקשר חם. מצאתי את עצמי עצמאית בגיל 28, עם תינוק ובלי גב כלכלי. התחלתי לעבוד מהבית, ואת המשרד הראשון פתחתי בבורסה בר"ג.
משרד עצמאי: אחרי שנה הייתה אלי פניה מעניינת מהבעלים של אחד המשרדים הגדולים. הילדים שלו לא רצו לעבוד אתו והוא הציע לי שותפות של 50%. זה כמו שרם כספי יחכה בפתח של בנייני האומה לסטודנט למשפטים אחרי הטקס ויציע לו, בוא תהיה שותף שלי. רציתי להמשיך לבד.
הדברים התגלגלו מהר ובגיל צעיר מאוד כבר עשיתי מגוון של תפקידים, הרציתי בכל מקום על שמאות מקרקעין, אחר כך גם על משפטים, ישבתי בוועדות ופורומים, הייתי פעילה בלשכה וכתבתי את הבחינות שמקנות את רישיון השמאות. טיפלתי בפרויקטים הכי גדולים בארץ, ביניהם שמאות לנתב"ג, ייצגתי את עמותת החקלאים בהתנתקות וליוויתי עשרות ישובים לאורך כביש חוצה ישראל, בעשרות אלפי דונמים, מהיום שבו הפרויקט נולד.
שמאות מקרקעין: שמאי הוא אדם שקיבל רישיון ממשרד המשפטים לעסוק במקצוע והוא הגורם היחיד המוסמך להעריך שווי של מקרקעין. התפקיד בפועל הוא הרבה מעבר. השמאי יודע לנתח את המקרקעין מכל הזוויות, התכנוני, המשפטי והכלכלי והוא מלווה תהליכים נדל"ניים ולתת ייעוץ אמין ללקוחות.
למשל, אם מציעים לאדם סביר לרכוש קרקע חקלאית, שתופשר לבניה בעתיד - השמאי יוכל לבדוק אותה מכל הכיוונים ולהמליץ אם כדאי לרכוש אותה ומה הסיכונים. או בקניית דירה חדשה, הוא מוסמך לעשות "שומת טרום רכישה", ובמסגרתה לבדוק היתרי בניה, מצב משפטי ופיסי, אם יש זכויות בניה נוספות או חריגות בניה. יש לנו אחריות מקצועית, כללי אתיקה ותקינה מקצועית וניתן לתבוע שמאי שמועל בתפקידו.
התמודדות על ראשות הלשכה: לאורך 20 השנים האחרונות אני פעילה בוועדות ובכל פעם לפני בחירות, יש אלי עליה לרגל בבקשה שאתמודד ואני מסרבת. הפעם מצאתי את עצמי שוקלת בחיוב, כי יש כל כך הרבה דברים שמפריעים לי, שאני רוצה לתקן ולא אסלח לעצמי אם זה לא יקרה. מה שהכי מפריע לי זה מעמד המקצוע, שרחוק מלהיות במקום שבו הוא צריך להיות. לצערי אין מספיק מודעות למה שמאי יכול לתרום ועד כמה הוא חשוב.
"שמאי מהיום הראשון": הייתי בהתחדשות העירונית ובפינוי בינוי מההתחלה וראיתי שקראו לשמאים בתקופה ספציפית שבה הם עורכים טבלה. בכל מקום שהרציתי העליתי שקף של "שמאי מהיום הראשון", טחנתי את הראש למי שהיה מוכן לשמוע למה המעורבות שלנו בשלב ההתארגנות קריטית. אנשים נכנסים לפרויקט כזה בלי שום מושג בנדל"ן והם צריכים מישהו שיסביר להם את ההליך, את התמורה ובחירת הדירה, ינתח את הצעות היזמים כדי לבחור בטובה ביותר, ואם צריך גם לגשר בין קבוצות דיירים.
בית דין לנדל"ן: רעיון שאני רצה אתו, אחרי שראיתי איך הוא עובד באנגליה. נדל"ן הוא תחום שמחייב התמקצעות ומתפרס על פני המון נושאים, קניה, מכירה, תכנון ובניה. הקמת בית דין מתמחה יקצר וייעל תהליכים. אני מקימה וועדה ציבורית שתלמד את הנושא ותגיש המלצות.
קבינט שמאים: שמאי מקרקעין צריכים להיות יותר מעורבים במדיניות, אני קוראת לזה, "קבינט הדיור" של הלשכה. בגלל שהמקצוע שלנו מערב הרבה תחומים כמו תכנון, מיסוי, בנקים, ותפקידים ציבוריים, יש מגוון נושאים שבהם אנחנו יכולים להשפיע. בחוק ההסדרים מדובר על הקמת וועדה שתבחן מחדש את חוק התכנון ולא ראיתי שם שמאי, למרות שהנוכחות שלו מתבקשת.
מחיר למשתכן: אסון. אמרתי את זה מהיום הראשון, אבל רק אחרי שש שנים ועשרה מיליארד שקלים הבינו שאני צודקת. הוא לא פתר את בעיית הדיור של זוגות צעירים, כי שפכו דירות איפה שהיה ולא איפה שצריך, וזוגות צעירים השקיעו סכומים שאין להם במקומות שלא ירצו לגור בהם. מה יעשו עם אלפי דירות בעפולה? הזכייה הייתה על הנייר ועברו יותר מדי שנים עד יצאו לפועל, במהלכן הם שילמו שכירות, ארנונה והוצאות, מה שהפך את הפרויקט ללא כדאי והם השתעבדו למשכנתא. מה שיותר גרוע, שבתקופה שמחיר למשתכן היה בשיאו, השוק התרוקן מקרקעות.
רמ"י: מתנהל כגוף עסקי לכל דבר, שוכח שהוא אמור להיות גוף ממשלתי ציבורי, ומה שמנהל אותו הם רווחיות וכסף. מהזווית של השמאים - יש בעיה גדולה עם התהליכים מול רמ"י, בכל מה שנוגע להשגות ודרישות התשלום, כיוון שוועדת הערעורים יושבת בתוך רמ"י. אחת המשימות שלי היא למנות וועדת השגות בלתי תלויה.
ירידת מחירי דיור: אני שולחת לשיר של אריק איינשטיין "יושב על הגדר", כי זה מה שאנשים עושים עכשיו. יש מחסור של 250,000 דירות ולכן ישנם ביקושים כבושים והריבית עוצרת את ההתפרצות שלהם.
דיור להשכרה: פתרון מצוין, כי הוא מייצר אלטרנטיבה. הוא מוריד את הביקושים לרכישה ומפניה לאפיקים חדשים. החברה הישראלית צריכה ללמוד להתגבר על המחסום הפסיכולוגי כדי שזה יקרה ורשויות התכנון חייבות לדרוש אחוזים גבוהים יותר של דיור להשכרה ולהקפיד שזה יקרה. צריך גם לחשוב על מנגנון לפיצוי המשכירים, כי עליית הריבית פגעה בהם ראשונים.
מרוצי מכוניות: הגעתי לתחום במקרה, בעקבות פניה לשמאות של ראם סמואל, שסיפר לי שהוא מלמד נהיגת מרוצים. ביקשתי שיקרא לי כשיפתח קורס חדש ולפני שמונה שנים טסתי לקרוס בקפריסין וחזרתי בריחוף אינסופי. לפני שנתיים הוא הודיע לי שיהפכו את ספורט המרוצים למקצוע תחרותי והציע לי להתחרות.
בגיל 55 השתתפתי במרוץ המכוניות הראשון שלי, דודה בת 55, שרק רצתה לסיים את המסלול. בסיום אמרו לי שעשיתי זמן של פודיום והשארתי אבק לאחרים. בשנה הראשונה הייתי במרחק של ארבע שניות מהאלוף, ובזאת שאחרי הפכתי לאלופת ישראל, לנשים וגברים וככה שלוש שנים ברציפות. יש לי מכונית פיג'ו למרוצים שיוצרה בסדנה מיוחדת ואסור לה לעלות על הכביש, ועברתי קורס מכונאות כדי להבין את הרכב.
פנאי: חוץ מהמרוצים אני חולה על מוסיקה ומקדישה המון זמן למשפחה ולשתי הנכדות שלי. כל יום שני בארבע אני מוציאה אותן מהגן.
צופה פני עתיד: אני רואה את לשכת השמאים בשפיץ של ענף הנדל"ן הישראלי ואני מאחלת לעצמי להמשיך ליהנות ממה שאני עושה.