הנה קצת מספרים, אבל קודם כל כשאי לכם לשבת כדי שלא יסתובב לכם הראש: בנק לאומי הרוויח השנה (כל המספרים משקפים רווח נקי) 7.7 מיליארד שקל, הפועלים ספרו רווח נקי של 6.6 מיליארד, מזרחי טפחות סגרו שנת שיא ברווחים של 4.5 מיליארד שקל, בדיסקונט מנו 3.5 מיליארד ובבינלאומי כ- 1.6 מיליארד.
המספרים נראים טוב אפילו יותר כאשר בודקים את התשואה על ההון, אצל רובם בשיעור של בין 15%-20% ובמיוחד שמשווים לרווחים של שנת 2021 (הגבוהים לכשעצמם) ומגלים גידול של עשרות(!) אחוזים.
על הרקע הזה קצת מוזר לראות את מנכ"לי הבנקים הגדולים נפגשים עם נשיא המדינה או חותמים על מכתב תמיכה בנגיד בנק ישראל, כי אם הכל כל כך טוב, ממה הם מפחדים?
זאת ועוד: גם מי שלא אמון על צריכת חדשות כלכליות, לא יכול היה להחמיץ את מה שנראה כמו גל של קריסות מוסדות פיננסיים בארה"ב, אז איך זה שדווקא בבנקים בישראל לא יודעים מה לעשות עם המזמונים (טוב, הם כן יודעים - כ-30% מהם חולקו כדיבידנד לבעלי המניות)?
אם עד עכשיו לא קינאתם בחבריכם הבנקאים, בוודאי תשמחו לדעת שבעוד ישראלים רבים, אפילו בתעשיית ההייטק שנחשבה עד לא מזמן לקטר של המשק, מודאגים בקשר לבאות, בבנקים דווקא די רגועים: בית ההשקעות פסגות העריך שהמגמה תימשך גם בשנת 2023 וגם ב-2024, שנים שבהם צפויים הבנקים לרשום מספרים דומים, אם לא אף יותר מרשימים.
במילה אחת, רבית
לפני שניגע בסיבה המרכזית לרווח, צריך להגיד שהבנקים בישראל, לפחות רובם, ביצעו מהלכים מרשימים של התייעלות: סגרו סניפים, העבירו פעילות לאונליין ולפלטפורמות דיגיטליות וחלקם אף מימשו נכסים. רק שאלה תרמו תרומה דלה בלבד לשורת הרווחים, מה שלא ניתן לומר על הריבית הגואה.
נכון, 2021 הייתה שנה טובה מאוד לעסקים, בעיקר בזכות ההייטק, רק שכל הטוב הזה פגש רק בחלקו את הבנקים: חברות ישראליות הנפיקו בחו"ל, נמכרו, הפכו ל"יוניקורן" ועוד - רק שמאלה נהנו בעיקר בנקים מעבר לים או רשות המסים.
לעומת זאת, הרבית שהחלה לטפס לפני שנה בדיוק, כניסיון לבלום את התעוררות האינפלציה, עשתה להם רק טוב. נכון שגם מי שסגר כספים לפיקדונות נהנה מרבית משופרת (שאף השתפרה עוד יותר בעקבות ביקורת ציבורית), אבל עדיין - גם משזו שופרה מעט, נותר עדיין מרווח גדול בין מה שהבנקים גובים עבור הכסף שהם מוכרים לנו (במסגרות אשראי, בהלוואות ובמשכנתאות) לבין מה שהם משלמים לנו עבור הכסף שאנו מוכרים להם (פיקדונות). במרווח הזה יש מיליארדים - והוא זה שאחראי לרווחים האדירים.
אז למה הבנקים בארה"ב קורסים?
קודם כל חשוב להבהיר: למרות ההד התקשורתי הגדול, בעיקר בגלל נפילת סיליקון ואלי בנק (SVB),שקשור להייטק העומד בחזית המחאה נגד המהפכה המשפטית, הכלכלה האמריקאית לא באמת בצרות. בעיות? כן - מפה עד לוול סטריט, אבל לא משהו שמזכיר למשל את המשבר של שלהי 2008.
בהקשר הזה צריך להבין שהמבנה של המערכת הבנקאית באמריקה הוא שונה. ראשית מפני שהמערכת הפדרלית היא מוגבלת (בפיקוח על כל הבנקים במדינות השונות, שלכל אחת מהן עשויים להיות חוקים מגבילים או מתירים משלה) אלא שיש שם בנקאות סקטוריאלית, למשל קריפטו או הייטק. ברגע שענף הייטק התחיל לגלגל אל הבנק את ההצטננות שחלה בשוקי ההון, הבנק התחיל להפסיד.
כאן המקום להזכיר שלמרות הסכומים האדירים שהפסידו חברות פארמה-טק סיניות או קרנות פנסיה שוודיות, לא מדובר על סגירה של בנקים גדולים.
למרות זאת - ולמרות שבארה"ב מלקקים את הפצעים בעוד בישראל סופרים את הרווחים, יש קשר גדול בין קריסת הבנקים הקטנים בארה"ב לחששות של הבנקאים הישראליים, שהצטרפו כולם כאיש אחד אל אזהרות הכלכלנים (ושל נגיד בנק ישראל) בחשש מפני הרפומה-ההפיכה המשפטית.
למה מנהלי הבנקים מפחדים?
ממה מפחדים מנהלי הבנקים בישראל? הרי לכאורה לבליץ החקיקה המשפטית אין קשר ישיר אליהם וההנחה היא כי הוא ישפיע, אם בכלל, על שורת הרווח שלהם רק בשוליים. ובכן, הם מפחדים בדיוק ממה שראינו בארה"ב. איך זה יתכן?
נורא פשוט: הם מפחדים מהסנטימנט. מאותו גורם חמקמק שלמרבה הצער הוא הכי חשוב בכלכלה, אולי התחום שעוסק יותר מכל באנשים. ומבט חטוף באנשים שמסביבם, גורם להם להתחיל להזיע, על אף שבינתיים הכל נראה בסדר (ואף מבטיח!) כאשר בוחנים את רק את המספרים.
למרבה הצער אין נתון סטטיסטי מדויק, אבל בחדש האחרון נראה שיש גידול של אלפי(!) אחוזים בישראלים שמבקשים לפתוח חשבונות בנק בחו"ל - ובדיקה קצרה במשרדי רו"ח ועורכי דין שמטפלים בנושא, רק תאושש את הדברים.
הוא הדין באשר לסוכנויות נדל"ן שמוכרות דירות בחו"ל ללקוחות ישראלים. אמנם שוק הנדל"ן בעולם, בהכללה, נפגע על ידי הרבית ונמצא בבלימה, שלא לומר בירידה, אבל הישראלים החרדים מפני הבאות מבקשים להתחיל ולפזר סיכונים.
חשוב להבהיר, בינתיים המספרים נמוכים. רוב חברות ההייטק למשל שמאיימות (או אף מבצעות) באוצאת כספים מישראל מאיימות באקדח קפצונים. ממילא רוב השווי שלהם הוא על הנייר - וגם מי שמגלגל כספים גדולים עושה זאת לרוב באמצעות בנקים זרים. אבל הסנטימנט הופך שלילי מיום ליום: פה חבר מקדם את הרילוקיישן שדחה במשך שנים, שם ההוא שחשב לרכוש דירה בחיפה, רכש אותה באתונה, רק ליתר ביטחון - והטפטוף הזה הוא אולי עוד לא הפך לשיטפון, אבל הוא בהחלט מתגבר.
החשש של הבנקאים דומה מאוד לזה של האלופים (במיל'): אם החקיקה תהפוך מתעמולה למעשה, כלומר מקריאה טרומית לאישור בקריאה שנייה ושלישית, עלול להיווצר פה לא רק גל של סרבנות מילואים, אלא גם גל של הברחת כספים (השימוש במילה "הברחה" לא מרמז חלילה למעשה לא חוקי. מותר לכל אדם לנייד את חסכונותיו כרצונו).
מכאן ועד לתור של לקוחות מודאגים שמשתרך מול הבנק, הדרך (שנראית עכשיו ארוכה כל כך, כמעט דמיונית) עלולה להתקצר פלאים - ומזה בדיוק הבנקאים חוששים. הם לא מפחדים (כלומר הם כן, אבל רק בשולי הדברים) מעצירה של השקעות, הם לא מפחדים מכוכבית קטנה שתתווסף לפורטפוליו הכלכלי של ישראל בצורת הורדת דירוג (חמורה לשכעצמה, אם תהיה) האשראי. הם מפחדים שהסנטימנט השלילי של המגזר שמחזיק ברוב הכסף בישראל יגבר.
הם חרדים מהיום שבו תירשם הגבלה - ולו הקלה ביותר, על ניוד כספי האזרחים. כי עם כל הכבוד למספרים הפנטסטיים בדוחות ולמיליארדים הרבים שייצרו מנהלי הבנקים השנה עבור בעלי המניות שלהם, הם מבינים שהרגע הזה יתפח לכדור שלג שירמוס בדרכו גם את המוסד הפיננסי האיתן ביותר.
מה הסיכויים לכך? בינינו, קלושים. אבל מי שרוצה להתעורר שטוף זיעה קרה, צריך להיזכר שעד לפני כמה שבועות הם נראו לא קלושים אלא מופרכים. ומי כמו הבנקאים יודע עד כמה הפער הקטן הזה, ממש כמו הפער בין שערי המכירה והקנייה של הכסף שהפך את המוסדות הפיננסיים בישראל לכל כך רווחיים, עלול להיות ההבדל בין דוחות נהדרים לקטסטרופה אמיתית.