נתחיל בחדשות הרעות: מדינת ישראל הגיעה אל קצה יכולתה לתפקד.
כן, משימות של ביטחון שוטף עדיין מתבצעות כאן, אבל כל השאר (כמעט), משותק. נניח לרגע בצד בעיות הרות גורל כמו למשל הפצצה הגרעינית האיראנית או (להבדיל) האלימות הגואה בחברה הישראלי, בעיקר במגזר הערבי, שבה ברור שאין ביכולתו של השר הממונה להילחם - וננסה להתכנס לרגע לתוך הזירה הכלכלית.
בניגוד לנדמה לנו לעיתים, עיני כל העולם לא נשואות אל הרכב הוועדה למינוי שופטים. אירופה נמצאת כבר באחוזי צמיחה אפסיים, ארה"ב צועדת לעבר מיתון קל, ההשקעות בהייטק פוחתות (ולמרות טענות הממשלה - בישראל אף ביתר שאת מאשר בשאר העולם), אבל המשק הישראלי הוא כל כך חזק עד שגם מה שנראה לעתים כ"השמדת ערך" מצד ממשלה קיצונית, הוא עדיין בגדר מכה קלה בכנף.
היחלשות הדולר לעומת השקל, בימים האחרונים, רק מלמדת על הפוטנציאל האדיר שיש לכלכלת ישראל אם תיפתר המחלקות סביב החקיקה המשפטית.
שלא יהיה לאיש ספק: עם כל הכבוד לפרמטרים אחרים, מה שמתדלק את התחזקות השקל הוא האמונה שהמתווה המתגבש (או שלא) בבית הנשיא יצלח, הרפורמה תיעצר - והמחאה תיחלש, או תנותב לאפיקים ספציפיים יותר.
אגב כך, מי שבונים על היחלשות המחאה, כפי שהיא מתבטאת במשפרים מוחלטים, אינם אלא הוזים: אם יתפוצצו השיחות בבית הנשיא, יחזרו המראות מליל פיטורי גלנט, רק שהם לא יסתיימו אחרי לילה אחד של מהומות.
גם במרחב הבינלאומי יש לישראל לא מעט הזדמנויות. נכון שההשקעות בהייטק פחתו, אבל עדיין מדובר במדע העתיד, כלומר - חידוש ההשקעה במו"פ ולא פחות מכך, בהשבחת (או לפחות שימור) ההון האנושי, יניבו תוצאות כמעט מיידיות.
אפיק נוסף שנפתח וכבר מכניס מיליארדים רבים למשק, קשור להידרדרות המצב המדיני העולמי.
כשמדובר במערכות נשק, תמיד ילווה את התקווה לרווח גם מחנק קל בגרון, אבל האמת חייבת להיאמר: לישראל אין יכולת לרסן את התוקפנות של פוטין כלפי אוקראינה ומדינות אירופה, כמו שגם אין לה יכולת לרסן את השאיפות האימפריאליסטיות של סין מול יפן או טאיוואן, אבל יש לה יכולת להרוויח מהן המון כסף - במכירה של פיתוחים צבאיים (ממערכות הגנה ועד לכלים התקפיים) למי שלפחות לעת הזאת נתפסים בעינינו כ"טובים".
האופציה הסעודית
זאת ועוד - מדברים כאן לא מעט, לאחרונה, על ערב הסעודית. קשה לדעת לאן פניו של הנסיך מוחמד בן סלמאן, שבינתיים נדמה שהוא מפלרטט עם כולם, אבל ריאד יכולה להיות "מרס טורקי" (תרתי משמע) של ישראל מול איראן ובנות בריתה בעולם הערבי, אלא שלשם כך ידרשו כמה החלטות בנושאים שממשלת הימין הקיצוני של בנימין נתניהו לא מסוגלת לשלם להן אפילו את מס השפתיים הנדרש.
כל אלה לא יפתרו אולי את פרויקט הגרעין האיראני, אבל הם לפחות יביאו יותר תקציבים למלחמה כאן בבית, למשל על הביטחון האישי - בדמות שדרוג משטרת ישראל הקורסת, בכוח אדם איכותי.
הבעיה היא שבינתיים לא רק שישראל אינה מתקדמת בכיוונים של צמיחה ופיתוח, היא אף נסוגה לאחור - בתיעדוף בתקציב של גורמים חרדיים, חשוכים וקנאיים, בהפקרת רשות החברות הממשלתיות לידיו הגסות של השר דוד אמסלם (מי שחושב שרפאל והתעשיה האווירית לא יכולים להיראות גרועים כמו שב"ס למשל, רק שיתנו למפא"יניק החדש הזה כמה שנים של מינויים פוליטיים כושלים), שר האוצר מנהל את הכלכלה "בעזרת השם" (זו לא תזיק כמובן, אבל לא כשהיא תחליף למדיניות כלכלית מפוכחת) ואפשר להמשיך - כי הרשימה רק בתחילתה.
נוסיף רק שמעל לכל אלה נמצא ראש ממשלה משותק - מעמדו בעולם נתון בנסיגה אכזרית ומתמשכת, וגורלו מבית נתון בידי הקיצונים שבקיצוניים, באין לו אפילו בעל ברית אחד שנותר מקרב הגורמים האחראיים.
המחיר שתיאלץ האופוזיציה לשלם כדי להציל את המדינה
עד כאן זה נראה כמו מניפסט נגד הממשלה - ואכן בחלקו הוא כזה, אבל דווקא חומרת המשבר, מעביר חלק מהאחריות לאופוזיציה, או ליתר דיוק, לתנועת המחאה.
מה רוצה תנועת המחאה? אם היא רוצה את הקפאת הרפורמה, עד כדי מסמוס באמצעות דחייה ממושב אחד של הכנסת לבא, ניחא. רק שהמחאה פנים רבות לה:
יש מי שיסתפקו בסילוק האיום עם מערכת המשפט (אגב, איזה פתרון הם מציעים לתיקון המערכת החולה, אם זו תהיה שיכורת כוח בעקבות הצלחת המחאה?), רבים אחרים רוצים לראות את נפילת הממשלה - ויש רבים עוד יותר שלא יסתפקו בפחות מהסתלקותו של בנימין נתניהו מהשלטון, חלקם אף מפנטזים על היום שבו ילבש מדי אסיר.
הנה הבעיה: רוב הסעיפים האלה לא הולכים לקרות. יצאתם למחאה על מה שמכונה "ההפיכה המשטרית", תגדירו בבקשה יעד - וזכרו שהיעד הזה צריך להשאיר לצד השני גם פתח מילוט, אולי לא בדמות תמונת ניצחון, אבל לפחות משהו שיכול להיות מוצג לתומכיו כ"תיקו מכובד".
זאת ועוד: מה יהתקווה שאתם מציעים לנתניהו, כדי שלא יאחז בכל עשב שוטה, כאיתמר בן גביר, בדרכו לתהום, פן תהיה זאת גם דרכה של מדינת ישראל כולה.
האם למשל מוכנים מנהיגי האופוזיציה: לפיד, גנץ וליברמן, לכהן תחתיו בממשלה עם הליכוד, כזאת שתסדיר את עניינו המשפטי מחוץ לכותלי בית המשפט בתמורה לסיום מרצון של כהונתו במועד מוסכם, שייתן לו לכתוב במו ידיו (ובעזרתם המלאה!) את פרק הסיום של דרכו הציבורית?
האם יצליחו לגלות אחריות לאומית ולהיות הכלי בידיו, שידיח מהקואליציה את מפלגות הימין הקיצוני - ואולי אף את המפלגות החרדיות, אם אלה לא יסכימו להתיישר לפי מדיניות כלכלית (וחברתית-חינוכית) אחראית?
שלא יהיה לאיש ספק: המחיר שהם ישלמו בקרב חלק מבוחריהם (בייחוד לפיד) יהיה גבוה. בין מאות האלפים שיוצאים לרחובות בכל מוצאי שבת, יש רבים שיראו בכך כניעה, שיאמרו שזו הייתה התכנית הסדורה של נתניהו למן היום בו הקים את הממשלה.
יכול להיות, אלא שמי שעוקב אחר השינויים בזירה העולמית, בדגש על זו הכלכלית, מבין שכל עוד יש סיכוי לכך, צריך להמיר את צדקת הדרך בשתי מילים פשוטות: אחריות לאומית.