הסיכוי להצלחת השיחות מראש היה אפסי, ולא מהסיבה שחשבתם

בשבת האחרונה רשמה לעצמה המחאה 24 שבועות, בזמן שהמציאות הפוליטית החברתית שוב מחשבת מסלול מחדש או, אם נדייק, את זה הישן. ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר ביום ראשון כי המהפכה המשפטית חוזרת לשולחן הדיונים. עכשיו, כשהשיחות בבית הנשיא הוקפאו, הגיע הזמן לענות על השאלה - האם באמת היה סיכוי לשיחות בבית הנשיא מלכתחילה?

הטור הזה חיכה בסבלנות. לכתוב שאין סיכוי ממשי ולא לתת הזדמנות לפשרה, לשיח ולהתדיינות כשהאלטרנטיבה היא המשך התפרקות החברה, זו לא הצהרה נעימה.

כעת, כשהשיחות הופסקו וההצהרות לחקיקה חודשו, הרשו לי לקחת אתכם למסע קצר על הדבר הכי אנושי ובסיסי שיש לנו, זה שמניע רבים בתקופה האחרונה - רגש. ראש הממשלה צריך לזכור את המשפט הבא : אנשים יכולים לשכוח מה אומרים להם, אבל לא מה שגורמים להם להרגיש.

הרוב המכריע של האנשים לא עושה יותר מדי כדי לשרת את המטרות שלו. ברירית המחדל שלנו היא לא לצאת מהבית ולהפגין, בטח שלא 24 שבועות. כשחושבים על העלות מול התועלת, הפגנה תמיד נתפסת כיקרה ולא מעודדת, בלשון המעטה. מה הסיכוי שזה יוביל לשינוי? מדוע ההשפעה האישית שלי רלוונטית לקבוצה הגדולה? כמה זמן זה יבזבז לי וכמה יעלה לי הבייביסיטר לשעה?

אז מה בכל זאת גורם לאנשים בשבועות האחרונים לשנות את מצב ברירת המחדל של חוסר פעולה? רגש, ולא כל רגש - כעס, הרלוונטי ביותר ביחס לפעולה קולקטיבית, משום שהוא רגש המבקש לתקן עוולות. כעס הוא הרגש שעבודות מחקר רבות בפסיכולוגיה חברתית פוליטית מצביעות שהוא מניע אותנו לפעולה קולקטיבית.

יש לנו תפריט של רגשות והן מוגדרות ונחקרות כיצד הן משפיעות עלינו , אבל חוץ מהרגש שלנו הפרטי יש רמה נוספת של רגשות, שנקראים "רגשות מבוססות קבוצה" או, אם תרצו את המושג המחקרי - group based emotions.

אנשים יכולים להרגיש לא רק באופן אישי, אלא גם בשם הקבוצה שלהם (ולא מתוך אמפתיה). אני כועסת כי אני חושבת שמישהו עושה משהו לא צודק או לא מוסרי לקבוצה שלי - וזו קבוצת הזהות החברתית שלי. שמעתם התבטאויות כאלה לא מעט לאחרונה, כשדמויות ציבור עלו בחודשים האחרונים לרדיו והן נשאלו לשלומן התשובה הייתה מחולקת לשתיים והיא נשמעה בערך כך: "ברמה האישית אני בסדר, ברמה הלאומית - פחות". זהו רגש של קבוצה.

כאן בעצם מדברים על רגש שמספר אנשים יכולים לחוש בו זמנית, וסביר להניח שהוא מכוון לא לאדם אחד אלא למערכת, לכלל קבוצת החוץ. כשהרגש הזה עולה וחוזר על עצמו מספר פעמים ומקבל גם סוג של לכידות, אז ניתן לומר שיש רגש לקבוצה והוא גדול מסך הרגשות של הפרטים המרכיבים אותו. במצבים בהם יש אינטראקציות (כגון הפגנה), יש משהו בדינמיקה של הרגשות שאנשים מייצרים זה אצל זה, מה שנקרא 'הדבקה רגשית'. עכשיו תחשבו מה קורה לרגש של האנשים בהפגנה כשזו כבר חוזרת על עצמה בעקביות 24 שבועות.

האם נתניהו והקואליציה המרכיבה את הממשלה מבינים שכל תת קבוצה מורכבת מרגשות של הפרטים המרכיבים אותה, מרגשות של הקבוצה ברמה הראשונה ועוד רגשות מבוססי קבוצה של קבוצת הזהות הגדולה של המחאה? האם נדמה להם שרמות מורכבות כל כך של רגשות, שמותססים בכל שבוע מחדש בגלל פעולות או איומי הממשלה בדבר החקיקה, ייעלמו בכזאת מהירות?

זו לא השאלה האחרונה. האם עצר ראש הממשלה לחשוב מה הרגש שמניע את תומכי המהפכה? האם זה אותו הרגש שמניע את המתנגדים להפיכה? ואם לא מדובר באותם רגשות, איך אותו פתרון בשם פשרה היה אמור להסדיר את הבעיה? נאמר שהפשרה במקרה נס הייתה עוברת במלואה, האם פשרה חוקית שאופייה הוא משפטי היא גם פתרון רגשי? איך עושים הסכם שלום בין רגשות?

כעת, כשהכול שוב מתחיל, זכרו שסכסוכים ארוכי טווח רק הופכים יותר ויותר קשים. במדינה עם קבוצות זהות שונות יש הרבה מאוד רבדים. האם בקואליציה מבינים לאיזה כיוון זה הולך?

הכותבת היא עמיתה במכון למדיניות העם היהודי, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תקשורת וכלכלה וסטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית-פוליטית באוניברסיטת ירושלים.