חיסכון לכל הורה: ההזדמנות לתת לילדים משהו שווה יותר מכסף

17 מיליארד שקלים, סכום נכבד בהחלט, כבר הופקדו במסגרת תכנית "חיסכון לכל ילד" מאז השקתה. גם סכום המשיכות, של מי שהוריהם, בעזרת המדינה, חסכו עבורם במסגרת התכנית, מגיע אף הוא לסכום לא מבוטל: כ-600 מיליון שקל.

למי שלא מבין במה מדובר, "חיסכון לכל ילד" הוא אפיק במסגרתו מפרישה המדינה סכום של 55 שקלים לחודש, כאשר ההורים יכולים להשלים את החיסכון החודשי בסכום זהה מתוך קצבת הילדים. החיסכון נצבר בכמה אפיקי השקעה, לבחירת ההורים: פיקדונות בבנקים, שנושאים ריבית נמוכה, או בקופת גמל.

קופת הגמל מציע כמה מסלולים, לפי החשיפה לסיכון מנייתי, כאשר כמו בכל הימור בחיים: הסיכוי לרווח ממסלול מנייתי בסיכון גבוה יחסית, עולה בהתאמה.

למרות שהתכנית לא צברה עדיין ותק מספיק בכדי להשוות בין כמה ילדים שחסכו במסגרתה עד לבגרות, הרי שלפחות "על הנייר", ההבדל בין המסלולים יכול להיות דרמטי ולהגיע, בסוף התקופה, לפי 2-3, בגין אותה הפרשה חודשית.

עוד נציין כי לחיסכון הזה יש עוד יתרונות, כמו דמי ניהול מופחתים, כך שמדובר במכשיר חיסכון אטרקטיבי, למי שמסוגלים לחסוך - וכאן בדיוק מתחילה הבעיה.

למה בעיה? כי קרוב ל-40% מההורים כלל לא טורחים אפילו לבחור מסלול ו-50% מהם לא מוסיפים שקל על מה שמפקידה המדינה.

מה קורה לכספים שעבורם לא נבחר מסלול על ידי ההורים? אלה (כ-33% מכלל החסכונות) מחולקים בין האפיקים השונים על ידי ביטוח לאומי, זוכים לריבית נמוכה ונפדים בסוף התקופה על ידי החוסכים הצעירים שהיו לבגירים.

בין מי שכן טורחים לבחור אפיק השקעה, הבכירה בבנקים היא כמעט אפסית, שכן מי שמודע לאפשרויות, מחפש את האפיק המשתלם ביותר לכסף.

חלק מהסיבות לתופעה עשויות להיות אדישות כללית של הציבור הישראלי לצרכנות פיננסית. כך למשל לא רבים מאתנו יודעים בכמה הבנק מחייב אותנו על יתרת החובה (מינוס) בחשבון, או למשל כמה הרוויחה או הפסידה קרן הפנסיה שלנו השנה - וזאת למרות שהאחרונה מחויבת במשלוח דוח מפורט (אולי אפילו מפורט מדי, כדי להקשות עלינו להבין את השורה התחתונה.

חלק אחר קשור פשוט לחיסרון כיס: הורים שזקוקים לכל שקל מקצבת הילדים של הביטוח הלאומי, אינם מסוגלים להגדיל את החיסכון מעבר למה שהפרישה המדינה - ורק מחכים לרגע שבו ניתן יהיה לפדות את הכסף.

כלומר, גם כאן הפך רעיון טוב שנועד ליצור אפיק חיסכון נחמד עבור כל ילד בישראל, למשהו שמשרת בעיקר את העשירים, פעמיים: פעם אחת כי יש להם יותר כספים להשלים את חלקה של המדינה בהפרשות החודשיות, אבל לא פחות מכך: יש להם לרוב גם את הידע הפיננסי כדי לתעדף מסלול כזה על מסלול אחר, או לפחות איש מקצוע - רואה חשבון, סוכן ביטוח או אפילו יועץ השקעות, שיכוון אותם למסלול המשתלם יותר.

נציין כי כמעט כל רפורמה כלכלית שנועדה "להטיב עם העם", מטיבה בדרך כלל בעיקר עם מי שהכסף מצוי בכיסו. אפילו העימות הנוכחי בין הדרג הפוליטי, אליו חבר גם בנק ישראל, לבין הבנקים אודות גובה הריבית שנקבל על פיקדונות ואולי אף על יתרות הזכות (פלוס) בעו"ש, תטיב בעיקר עם מי שיש לו יותר כסף מכפי שהוא נוהג לצרוך.

מי שסופר שקל לשקל כדי לשרוד את הקנייה הבאה בסופרמרקט, בוודאי לא מחזיק יותר מדי כספים צבורים בפיקדונות, בוודאי שלא אלפים "מיותרים" בעו"ש.

אבל כאן יש בכל זאת טוויסט קטן בעלילה - ואולי גם משהו שגם הורים פחות אמידים יוכלו להוריש לילדיהם ועשי להיות שווה הרבה יותר מאותם כמה אלפי שקלים שנצברו בחיסכון ההוא: הרגלים פיננסים בריאים.

כשאנו רוכשים רכב למשל, לא נקנה אותו ללא בדיקה של מוסך נייטראלי, נוודא שיש לו טסט, שלא הוטלו עליו עיקולים וכמובן - נתמקח קצת עם המוכר, בין אם מדובר בבעלים הנוכחי או שמא באיש המכירות באולם התצוגה.

לעומת זאת כשאנו ניצבים מול מוסדות פיננסים כבנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות, אנחנו (בהכללה כמובן), נוטים להתבלבל.

ולא רק שם, גם בנושאים כלכליים שיש להם נגיעה ישירה לכיס של כל אחד מאתנו (רוצים דוגמא? בבקשה: ועדת בכר שהחליטה להפחית את הריכוזיות של הבנקים ואילצה אותם להיפרד מהבעלות על קופות הגמל וקרנות ההשתלמות למשל. האם עשתה טוב או רע לכספי הציבור?), אין לנו מושג.

לכל היותר למדנו להתמקח פה ושם על עמלות או דמי ניהול, אבל שיפוט כלכלי, עבור רובנו, הוא מאתנו והלאה.

דווקא החיסכון הצנוע הזה, שדמי הניהול שלו מסובסדים על ישי המדינה, יכול להיות בית ספר לא רע לחינוך כלכלי - וברבות הימים, לדבר הטוב ביותר שתוכלו להוריש לילדכם בעודכם חיים: הבנה בפיננסים.

כי המתאם בין העשירים והעניים של היום, לבין אלה של המחר הוא כמעט מלא (ילד שנולד להורים אמידים יגדל להיות מבוגר אמיד, ילד שנולד להורים עניים יגדל להיות מבוגר עני. היוצאים מן הכלל הזה הם רבים, אבל לא כה רבים כפי שהיינו רוצים להאמין, בחברה שמעניקה לכאורה הזדמנות שווה) ותתפלאו: הוא לא רק כספי, במובן ההוני של המילה (כלומר כמה כסף תוכל להעניק לילדיך) אלא גם ערכי.

שימו לב מי מרכיבים את האוכלוסייה שגדלה במעמד סוציו אקונומי נמוך ושיפרו ברבות השנים את רמת חייהם? למעט כמה דוגמאות של הצלחות עסקיות, רוב האנשים בקבוצה הזאת הם מי שהוריהם דחקו בהם ללמוד, להתקדם ולהצליח, כדי שישיגו את מה שלא היה להם.

ובכן, גם חינוך פיננסי הוא חלק מחינוך למצוינות: קחו את הכסף שהמדינה נותנת לכם בחינם ומחייבת אתכם להשקיע, בדקו מה האופציות השונות, מה היתרונות והחסרונות של כל מסלול, קראו בעין ביקורתית את הפרסומים של בתי ההשקעות שמנסים לפתות אתכם לשים את הכספים דווקא אצלם, והכי חשוב, עשו זאת בעזרת הילדים - אולי לא בגיל הרך, אבל בד בבד עם רכישת כישורי החיים:

למדו אותם שיש להם כסף שיום אחד יהווה עבורם הון קטן, בין אם יבחרו להשקיע אותו בלימודים אקדמיים (אגב, חבל שהמדינה לא מציעה תגמול משופר למי שיבחרו לעשות כן!) או בטיול הגדול של אחרי השירות הצבאי. בחנו ביחד אתם את היתרונות והחסרונות שמציע כל אפיק, את הסיכון המחושב מול התמורה החזויה ועוד.

זה יהפוך גם אתכם למבינים יותר בנושאים כלכליים אחרים שיש להם נגיעה ישירה לכיס של כולכם, אבל לילדים שלכם? לא תאמינו - זה עשוי להשתלם יום אחד בגדול, גדול הרבה יותר מהסכום הצנוע שחסכה עבורם המדינה, אולי גם בעזרתכם.