קפלן פינת הר דב: הסכנה המידית לכלכלה הישראלית

כמניין שנות כלב: כמה חודשים בישראל היו יכולים להיחשב עשור בחייה של כל מדינה מערבית וכתוצאה מכך פיתחנו גם זיכרון קולקטיבי קצרצר, לבל נשתגע ונוכל להכיל את רצף האירועים, ובכל זאת:

הבה נחזור במנהרת הזמן כשבעה חודשים לאחור, ערב כינונה של הממשלה - ואם כבר הגענו עד לשם, הבה נוסיף לעצמנו עוד חודשיים של זיכרון, אל עבר מערכת הבחירות שתמה ב-1 בנובמבר, לפני קצת למעלה מ-8 חודשים.

שני נושאים עמדו במרכז הקמפיין של האופוזיציה דאז: הביטחון האישי ויוקר המחיה. הראשון אינו הנושא הפעם, אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר - ולכן נאמר שלפחות מבחינת העובדות היבשות, כשלה הממשלה כישלון חרוץ. האם כל האשמה בנתניהו ושרי ממשלתו השישית? סביר להניח שלא, אבל הם היו אלה שקבעו את השיטה לפיה פוקדים עוון ביטחוני לפי פרמטר אחד בלבד, ליטרים של דם. וכיוון שכך, הרי שלשיטתם-הם, המצב רק הוחמר.

אם כך נעבור לנושא השני, יוקר המחיה. גם כאן אפשר לדבר על משבר עולמי שהתחיל עוד בימי הממשלה הקודמת, על ירידת השקעות בהייטק, לספר על הסכמים שנחתמו מול האוצר בקדנציה שעברה (למשל בנשוא מחיר החלב המפוקח או התחברוה הציבורית), אבל בשורה התחתונה: גם לפני שנה היה יקר לחיות בישראל - והנה, נבחרה ממשלה שהעומד בראשה הבטיח לטפל במחוללי יוקר המחיה, ולא רק שעדיין לא התפנה לעשות זאת, אך אבוי: החיים בישראל יקרים לתושביה אף יותר משהיו לפני שנה.

שוק הון מדשדש אל מול עולם מתאושש, שקל בנסיגה לעומת הדולר, ירידה בהכנסות המדינה ממיסים, רישום של חברות ישראליות בחו"ל ועוד - נדמה שכמעט בכל פרמטר שלאורו אפשר לבחון מצב כלכלי של מדינה (זולת אחד: המשך התחזקות הייצוא הביטחוני) חלה החמרה במצב.

גם את השקר על "ירושה קשה" צריך להפריך, לא רק מפני שהממשלה הקודמת מסרה את החשבון הלאומי לידי הממשלה הנבחרת כשהוא במצב של פלוס, כולל לא מעט עתודות וביטחונות, אלא שהוכח כבר שכאשר הממשלה רוצה, למשל בכל הקשור למשקאות ממתוקים, רפורמה בתחבורה הציבורית, מיסוי עודף על כלי פלסטיק ועוד, היא משנה סדרי משטר באחת.

אם בתחום החקיקה המשפטית נתקלת הממשלה בחומה בצורה של התנגדות ציבורית, הרי שבכל הקשור לחקיקה כלכלית, ניתנה לה יד חופשית. זו הממשלה שבחרה לדחוף את שתי ידיה עמוק אל תוך נושא שלמרבית אזרחי ישראל לא היה ידוע כלל שהוא קיים, עד לפני כמה חודשים.

וכאשר חושבים על זה כך, זה די מדהים: עם כל הצרות מחוץ, מדינת ישראל נמצאת על סף פירוק מבפנים בגלל נושא שהמציאו כמה הוגי דעות לא מאוד חשובים (ע"ע פורום קהלת) וכמה פרלמנטרים שאף אחד מהם: לוין, רוטמן, סמוטריץ' ואחרים, לא נחשב לשחקן מרכזי בהוויה הפוליטית הישראלית.

אם קיימים בקהל ישראל אפילו 5% שידעו עד לפני כמה שבועות מהי אותה עילת סבירות, שיקומו. ובכן, אף אחד לא קם, כי הנושא אמנם הוזכר בשולי הוויכוח הפוליטי שמתנהל פה כבר שנים ארוכות, אבל הוא מעולם לא היה המנה העיקרית. איילת שקד למשל, כשרת משפטים בממשלת נתניהו קידמה רפורמה משפטית הלכה למעשה, אבל למעט מחאות רפות, פה ושם, איש לא מיהר לחסום את איילון.

כלומר, גם אלו מבין המוחים שהפכו למשפטנים דגולים בחודשים האחרונים, מוכרחים להודות: זו לא הרכבת של החקיקה המשפטית שמפחידה אותם, אלא מי שנוהג בקטר. גם כאן יכול נתניהו לבוא בטענות רק לעצמו: זה הוא שמינה, לעיתים כאצבע בעיני יריביו, חבורה של אנשים בלתי כשירים מכל כך הרבה בחינות, לכהן בתפקידי מפתח. אפילו מרבית בוחריו, כך עולה מכל סקר, סולדים מהאנשים שבהם הקיף את עצמו.

נשוב ברשותכם אל המגרש הכלכלי, שם קל יותר להתנהל בלי להתלהם, כיוון שבו המספרים מדברים. אז מה אומרים המספרים? שהמצב, בסך הכל לא נורא. שלא נגרם נזק, בוודאי שלא נזק בלתי הפיך לכלכלה הישראלית. למעשה, אם מרימים את הראש מעט מעל מחירי הלחם והחלב, מגלים שכל עוד לא נפרצה מסגרת התקציב, הרי שלא נגרם נזק משמעותי בהווה.

בסופו של דבר, הנזק הגדול ביותר שנגרם לכלכלת ישראל בתקופת כהונת הממשלה הזאת, הוא עתידי: מתן אור ירוק למערכת חינוך אלטרנטיבית, שמספר התלמידים בה הולך ורב, שלא יוכלו להתפרנס בכבוד ויהיו לאבן ריחיים על צווארו של הציבור שעובד למחייתו.

גם מחוץ להסכם הקואליציוני שהוליד את המטען הזה בתקציב, שעוד יתפוצץ על כולנו (אבל לא עכשיו), עיקר פגיעתה של הממשלה אינו בהווה, אלא בעתיד: יצירת חשש בקרב צעירים משכילים, ליברליים ופרוגרסיביים, שמדינת ישראל אינה מקום שבו יוכלו לחיות את חייהם בחופשיות. מדובר בציבור ציוני מסור, רובו נוטל דגל ויוצא במוצאי השבתות למוקד ההפגנות הקרוב למקום מגוריו, אבל יש לו לא רק שיר בלב ודגל ביד, אלא גם אפשרויות להתחלה חדשה במקום אחר (בהכללה כמובן).

החשש של רבים, יותר מאשר סעיף כזה או אחר ברפורמה/מהפכה/הפיכה, הוא שהלך רוח דתי-לאומי מבקש לעצמו ביטוי לא רק בניהול המדינה, אלא בשינוי כללי המשחק. האיום הזה, הגם שיש לו כבר ביטוי מוחשי בבריחת הון מואצת, פתיחת חשבונות בבנקים זרים ורכישת נכסים בחו"ל, הוא אמורפי יותר: לך תכמת איום על אורחות החיים לפריון בכסף.

הנתון האחרון הוא זה שמתדלק את המחאה שבוע אחר שבוע כבר במשך למעלה מחצי שנה. פעם היא על פסקת ההתגברות, פעם על פיטורי שר הביטחון, פעם בגין נאום של ניצב שפרש ופעם בגלל צמצום עילת הסבירות. המשותף לכל אלה הוא תסביך הרדיפה (המוצדק) שהתפתח בקרב הציבור החילוני מהמעמד הבינוני-גבוה, עמוד השדרה של כל חברה מערבית.

ועדיין, אין דבר שמאיים מיידית על הכלכלה הישראלית כמו הסלמה ביטחונית. הכוונה אינה לגל פיגועים שיוביל למבצע מוגבל בעזה, כפי שהתרגלנו לראות, אלא על מלחמה מול כמה חזיתות שמתלקחות בו זמנית.

נשתדל שלא להיות נביאי זעם, אבל חובה לציין בכל זאת שעם כל הכבוד לקסאמים שמגיעים עד לאזור המרכז, מלחמה בגבולה הצפוני של ישראל אינה דומה להם, אלא יותר למלחמות שכמותן לא חווינו כבר קרוב ל-50 שנה (ונתון חשוב להבנת העיוורן המסוים שלקינו בו: שלא מכיר כל אזרח שגילו, נניח, מתחת ל-55, כלומר רוב מוחץ של האזרחים).

גם אם נתעלם לרגע מהכאב האמיתי שעלול להתלוות להסלמה שכזאת, הרי שהכאב הכלכלי הוא מטורף: מצד אחד הוצאות אדירות בגין המאמץ המלחמתי, מצד שני, צניחה מיידית בהכנסות כתוצאה משיתוק הפעילות הכלכלית.

אם תרצו, מדובר ב"סערה מושלמת", שיכולה לגרום קריסה גם לאחת הכלכלות החזקות בעולם (וישראל, כן - גם תחת נתניהו! הפכה זכאית לתואר הזה). שני "ברבורים שחורים", אם להידרש לביטוי אחר בשתי מילים, הפעם כזה שמתאר את מחוללי השינוי כמשהו שלא ניתן היה לנבא מראש (או בעגה - "לא ראינו את זה מגיע") נפגשים בשמי ישראל.

נתניהו יכול היה למנוע את זה, אפילו בלי לשלם מחיר ציבורי, למשל בהודעה על הקפאת החקיקה והקמת ממשלת חירום נוכח האיום הבטחוני. המהלך הזה היה מפרק את הקואליציה שלו, אבל מקרין באופן חיובי על מעמדו הציבורי (הציבור בישראל ברובו עדיין מעדיף פשרה על מלחמת אחים).

בינתיים נוח לנתניהו להצטייר כמי שנתון בין שני משוגעים, בין לוין ל"קפלן", אבל בקרוב הוא יהיה חייב לבחור: המבצע האחרון בג'נין כבר מצטייר בעיני רבים כהפגנת כוח לשם כוח, מעשה שלא יקטין את הסיכון הביטחוני לאזרחי ישראל, אבל נועד להראות להם שהממשלה עושה משהו. מה יהיה אם ייאלץ לצאת לפעולה נרחבת בצפון בשבוע שבו ממשלתו עסוקה בבליץ של חקיקה משפטית?

על הגחמות של חיזבאללה וחמאס, אין לנתניהו שליטה. על אלה של לוין, רוטמן ובן-גביר, הוא מוכרח לקחת אחריות מיד, ולא, למרות יתרות מט"ח אדירות בקופה הציבורית, המשק הישראלי עוד יתברר כימ"ח הריק של המחדל הביטחוני הבא.