הנה משפט שעלה פה שוב ושוב במהלך החודשים האחרונים: הסיבה שכלכלה, למרות שהיא מבוססת בגדול על ניתוחים של מספרים שהם לכאורה יבשים, אינה נחשבת לחלק מהמדעים המדויקים, היא האלמנט האנושי - זה שמשאיר גם את הפסיכולוגיה והסוציולוגיה (למשל) מחוץ לאותה גדר.
במילים אחרות: אתה יכול לשבת מול טבלאות האקסל, לעבור על הגרפים, לבדוק כל נתון עד לספרה החמישית שאחרי הנקודה - ועדיין לקבל תוצאה שגויה לגמרי. למה? כי בסופו של דבר בהתנהגות האנושית יש אלמנט חמקמק ובלתי צפוי שאותו לא ניתן לנבא מראש, אחרת כל אנליסט היה מינימום וורן באפט (ממש כשם שכל פרשן ספורט היה זוכה בכל שבוע בפרס הראשון בטוטו).
המספרים שמציג המשק הישראלי הם טובים מאוד. אולי לא נהדרים כמו בעת הזאת לפני שנה, אבל בעולם שמתכנס אל תוך האטה כלכלית, אפילו הסביר הופך למצוין - ומצב המשק הישראלי הוא מעל לסביר.
זו הייתה יכולה להיות שעתה היפה של ישראל, כמדינה מערבית שמציגה צמיחה גבוהה הרבה יותר מזו שחזויה למדינות אירופה למשל. אז איך זה שבמקום לעלוז עם המיליארדים שהיו אמורים לזרום לכאן מכל העולם, אנחנו מבכים את מר גורלנו ותוהים מי האחרון שיישאר לכבות פה את האור?
מה, כל הכלכלנים הבכירים הפכו לתומכי מחאה קיצוניים שמבקשים לראות רק שחורות במקום שבו היה צריך להפציע שחר של יום חדש?
אז זהו, שלא. כי בסופו של דבר המספרים שלנו טובים, אבל כמות האנשים שרוצה לעשות אתנו עסקים ברחבי העולם הולכת ומצטמצמת. למה? כי לא רק בישראל נמצאים רוב בכירי המשק במחנה הליברלי, אלא גם (למעט מדינות חשוכות) בכל העולם.
כשאיש עסקים ממערב אירופה או צפון אמריקה (הנה, כיסיתי את רוב האפשרויות) חושב על עסקים עם ישראל, הוא מביט במספרים כמובן, אבל הסנטימנט שנלווה להם הוא שלילי וחזק יותר מכל נתון יבש.
בסוף הוא מרים טלפון לקולגה מקומי - ושם, בתשע מתוך עשר פעמים, הוא ישמע שמוטב לו לחכות כי המצב בישראל הולך ומתדרדר (אם נניח לרגע שהעם חצוי, הרי שבקרב הצמרת העסקית הפסימיות הפכה לנחלתו של הרוב המוחץ).
נפתח פה רגע סוגריים גדולים, בטרם נשוב אל איש העסקים הזר והמתלבט, כדי לנסות לסגור אחת ולתמיד את הפינה שבה מתגודדים מתי המעט שטוענים שהמחאה, יותר מהרפורמה (כלשונם) היא שגורמת לסנטימנט השלילי.
אז כן, בהחלט, אילו היו כל תושבי ישראל מיישרים קו עם הממשלה ומחליטים לשתוק, זה היה נראה אולי טוב יותר כלפי חוץ - וההפיכה השלטונית הייתה נותרת בד' אמותינו, אבל גם אז - לא לעולם חוסן. הנה, ההונגרים זרמו בלי יותר מדי מחאות, ורק עתה הם נחשפים לנסיגה במעמדם.
זאת ועוד: מי שמלינים על המצב, לא מבקשים להוציא את דיבתה של ישראל רעה, אלא חוששים באמת מעתיד חשוך: דתי, לאומי, אנטי ליברלי ואנטי פרוגרסיבי. אפשר להסכים אתם ואפשר שלא, אבל הרגש הוא אותנטי, והרגש, אפילו בעולם העסקים שנחשב לקר, תמיד יגבר על כל נתון "יבש".
מסטרט אפ לשאט אפ
לא ייאמן כמה מהר אפשר להפוך ממוקד הערצה למושא לביקורת, בואכה מדינה לא רצויה במשפחת העמים (לפחות העמים שעמם אנו שואפים להימנות).
רק אתמול היינו סטרט אפ ניישן, תל אביב אולי הייתה (ועודנה!) אחת הערים היקרות בעולם, אבל גם זו שנהרו אליה מכל העולם - ממצעדי גאווה ועד לכנסים בינלאומיים בתחומי הרפואה, הטכנולוגיה ועוד. גם מי שלא סבל אותנו מלכתחילה, נסחף אט אט, התקרב מתוך אינטרס, אבל בסופו של דבר התאהב.
הפער בין להגיד בחו"ל "אני מישראל" לבין לומר "אני מתל אביב" הפך לבלתי נתפס עוד לפני שמדינה שלמה נפלה לתוכו. זה היה בערך כמו להגיד אני מאלבקרקי (מבלי להעליב, כן?) לעומת אני ממנהטן.
תאהבו את זה, תשנאו את זה (או את התל אביבים, או את הניו יורקרים), אבל זה מה שהביא לנו נקודות בעולם והפך - לצד נתונים אמפיריים חזקים מאוד כמובן - את ישראל לאטרקטיבית.
אם תרצו, הניסיון לשמר את הסנטימנט הזה, הוא שמוציא לרחוב הרבה יותר ישראלים מאשר סעיף כזה או אחר בצמצום עילת הסבירות, מושג שהיה זר לרובנו עד לפני ימים לא רבים.
העובדה שהמדינה הזאת חייבת להישאר חילונית, ליברלית ופרוגרסיבית, היא בנפשם של הרבה יותר ישראלים ממספרם של אלה שהיו יוצאים לרחוב להפגין בעד או נגד התקדמות מדינית עם הפלסטינים למשל (אם להזכיר את סלע המחלוקת הקודם).
מדברים לא מעט על המפגינים כעשירים (כשם גנאי), זו בקושי חצי אמת, אבל גם אם נאמץ את נקודת ההשקפה הזאת לפיה רובם הם מהמעמד הבינוני גבוה, הרי שנאמר מיד שהוא הדין, ובכן, בערך בכל מקום בעולם.
יש מיליארדרים שמרנים, יש כאלה שמשתייכים לימין הקיצוני והדתי בארה"ב למשל, אבל כשמסתכלים על הכלל, אז כן - רוב האמצעים, ברוב מדינות העולם הנאור, נמצאים בידי שכבה משכילה, חילונית וליברלית שגם אם אינה עשירה, היא שואפת לחיי רווחה.
בין השמדת ערך לתג מחיר
נחזור אל המספרים הטובים. אלה יכולים להגן מעט על השקל מול הדולר, אפילו לדחות את הורדת דירוג האשראי של ישראל מסבב ההערכה הקרוב (בעוד כחודשיים) אל זה שלאחריו, אבל בסופו של דבר גם אלה לא יחזיקו מעמד לנצח מול סנטימנט שלילי שהולך ומתפתח, הן בקרב מי שמניעים את הכלכלה הישראלית והן בקרב עמיתיהם במערב, אלה שאמורים להשקיע בה.
הביטוי "השמדת ערך" חזר ועלה בשיח הציבורי שוב ושוב בחודשים האחרונים, לרוב מפי תומכי המחאה. האם הוא נכון? מבחינת המספרים, לא - או שמא מוטב לסייג "עוד לא" (כן, השקל נחלש, הבורסה מג'עג'עת וההשקעות פחתו מאוד, אבל שום דבר מכל אלה עדיין לא התפתח לממדי קטסטרופה). מבחינת הסנטימנט - נדמה שאנו בצלילה חופשית.
מדינת הסטרט אפ החליטה להחזיר עטרה ליושנה - זו זכותה כמובן, אבל אם עד עכשיו נלקחו בחשבון בעיקר מי שלא מוכנים שזה יקרה מבפנים, הגיע הזמן לקחת בחשבון שיש רבים שלא יהיו מוכנים להשקיע בזה מבחוץ.
תקראו לזה רפורמה חיונית או הפיכה משטרית, רק קחו בחשבון שזה מגיע עם תג מחיר כזה, שיוריד פה את רמת החיים של כולנו.