עם כל הכבוד לחגיגות "ערב יום השיבוש", ההתרחשות החשובה שנוגעת למחאה, לא התרחשה אמש בקפלן, אלא בארלוזורוב, בבית ההסתדרות, שם נחתם הסכם השכר במשק. כמו כל מסיבה טובה, גם לזאת היה אפטר-פארטי, שלכבודו עלתה צמרת ההסתדרות לחלות את פניו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', בירושלים (ראו וידיאו) .
המתח בין הצדדים נבנה לאורך כל היום: שר האוצר היה בטוח שעושים לו תרגיל, שהמחאה נדחתה ליום שלישי כדי לאפשר ליו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, מרווח זמן כדי להצטרף לשביתה כשהוא משוחרר מאיומי פיצוץ של הרגע האחרון בהסכם השכר שכה יקר לליבו, אבל אם קיווה מישהו שבר-דוד יקפוץ מהגדר שעליה הוא יושב מאז הצעד בו נקט עם פיטורי גלנט, היישר אל זרועות תנועת המחאה, הרי שהוא התאכזב.
בר-דוד נותר צמוד לרטוריקה לפיה הוא קורא לראש הממשלה "לעצור את הכאוס", במשתמע - לעצור את החקיקה ולא להמשיך בה אלא בהסכמה רחבה, אבל מצד שני לא מניח ביד המפגינים את פטיש חמשת הקילוגרמים שיהפוך שיבוש לשיתוק.
ניתן קרדיט ליו"ר ההסתדרות על כך שפיו וליבו שווים: הוא מבין את המוחים, חושש מהכיוון שאליו דוהרת רכבת החקיקה, אבל גם לא רוצה לשבור את הכלים, לפחות עוד לא. הוא מבין שהצטרפות של ההסתדרות למחאה היא כמעט בבחינת נשק יום הדין - והוא רוצה להיות בטוח שזה אכן הגיע בטרם ישלוף אותו.
גם ללא מטען אידיאולוגי, נראה שבר-דוד פשוט לא יכול לנהוג אחרת: הוא זה שעזר למצב את ההסתדרות כארגון מקצועי א-פוליטי, לפתוח אותו לקהלים חדשים ולהראות שהאינטרס היחיד שלו הוא זה של העובדים, כלומר, לא משנה זהות השר שמולו או השיוך המפלגתי שלו.
במסר הזה הוא נאחז גם עתה, אבל לא לעולם חוסן, שכן אם להמשיך את דימוי כלי העבודה דלעיל, יו"ר ההסתדרות נמצא בין הפטיש לסדן ומתחיל להיקלע לסיטואציה שבה יצטרך לבחור צד, עת הישיבה על הגדר לא תהיה עוד אופציה.
בר-דוד יודע שהדרג הפוליטי מימין, זה שהיום משדל אותו להימנע ממחאה, ימחץ אותו בלי לחשוב פעמיים כאשר הכוח יעבור לידיו.
כמו כל עם ישראל הוא רואה מה קורה לא רק בחקיקה המשפטית עצמה אלא בשוליה: הפקדת נושא מזונות בידי בתי הדין הרבניים, התכנית להלאמת התקשורת ועוד. הוא יודע שעם כל החביבות שמפגין כלפיו שר האוצר למשל, הוא לא יהסס להוציא את העבודה המאורגנת אל מחוץ לחוק.
נשמע למישהו לא סביר? הימים האחרונים הוכיחו לכולם שבהיעדר עילת סבירות, הבלתי סביר של היום הוא הנורמה של מחר.
זאת ועוד: בר-דוד חושב, בהכללה כמובן, שהצד של המוחים הוא הטוב בסיפור הזה. בפעם הקודמת הוא ישב עם בכירי מערכת הביטחון (לא רק בדימוס!) כדי להשתכנע להצטרף לשביתה.
הוא מחזיק בדעה הזאת גם היום, אבל משהפעיל את נשק השביתה, למד שזה עלול להיות גם חרב פיפיות. ראשית צעד כזה חושף אותו, לפחות על הנייר, לסנקציות משפטיות (הוא יכול רק לשער בנפשו מה יקרה אם ההפיכה המשטרית תצלח).
אבל זו הבעיה הפחות קשה של בר-דוד. הקשה יותר היא שחלק גדול, אם לא מרבית הוועדים הגדולים במשק שייכים לליכוד.
רבים מיושבי הראש בהם הם פוקדים בכירים בשורות מפלגת השלטון, מקורבים לשרים ורוצים מאוד לנגוס נתח גדול ככל האפשר בעוגה הציבורית, כלומר - התמיכה שלהם ברפורמה היא פחות מהצד האידיאולוגי, כמו למשל לוין או רוטמן ויותר בצד הפרקטי, נוסח אמסלם ורגב.
לדילמה הקשה הזאת צריך להוסיף את עמדתם הנחרצת של בכירי המשק והמעסיקים הגדולים נגד הרפורמה. בפעם הקודמת גם הם היו בין מי שהשפיעו על בר דוד לחצות את הרוביקון ולהצטרף לשביתה. גם כאן בר-דוד חצוי: מצד אחד יש לו מערכת יחסים מצוינת אתם. מצד שני, יש ניגוד מובנה בשיתוף פעולה בין המעסיקים הגדולים לנציג המועסקים.
אם הדילמה של יו"ר ההסתדרות היא מורכבת ומובנת, הרי שזו של שר האוצר היא ממקום אחר. משיחות עם לא מעט אנשים שפגשו אותו במהלך חצי השנה האחרונה עולה תמונה מאוד ברורה:
הוא נבון, נעים הליכות, לומד מהר את החומר ויודע מה בדיוק צריך לעשות כדי לקדם את כלכלת ישראל, עד כאן ד"ר בצלאל.
הבעיה היא שיש גם את מיסטר מסוטריץ', האידיאולוג הנוקשה, המשיחי, זה שלא אכפת לו (במשתמע מהצהרותיו שלו!) שכלכלת ישראל תיפגע לטווח קצר, שדירוג האשראי ירד - כי הוא מאמין בטווח הארוך יותר ומשוכנע כי ברגע שכולם פה יראו את האור וישתכנעו כמוהו לעשות "כלכלה בעזרת השם", תבוא גם הישועה (לא רק למשק אלא לכל עם ישראל).
מסיבת העיתונאים המשותפת אמש עם יו"ר ההסתדרות נועדה להציג את הפנים היפות שלו, הנאורות. גם לו יש בעיה שמזכירה את זו של יו"ר ההסתדרות - רק מהעבר השני: כחסיד של אסכולת קהלת הוא סולד מארגוני עובדים. מצד שני באלה חברים לא מעט אנשי ימין. אולי לא הימין "שלו" (קרי הציונות הדתית), אבל הימין הפרגמטי של מפלגת השלטון.
כך עמדו אמש שני המנהיגים הכלכליים משני צדי הזירה, בוחנים זה את זה כשני מתאבקים שמנסים לקרוא את הבעת פני היריב בעודם עוטים פני פוקר - ולבסוף החליטו שלא להתגושש אלא להתחבק.
זה שירת את שניהם, אבל בו במקום היה גם ברור שבזירה, שבימים כתיקונם יכולה בהחלט להכיל את שניהם, הרי שבעת הזו קרוב מאוד היום שבו יהיה מקום רק לאחד מהם. במילים אחרות: יתכן מאוד שאמש חזינו בחיבוק האחרון בין שר האוצר ליו"ר ההסתדרות.