מראה שכזה לא זכור בישראל מעולם, עת העיתונים, או כפי שקראו להם פעם: "עיתוני הבוקר" יצאו בשער בחור לחלוטין. זה לא קרה באירועים לאומיים טראומתיים אחרים, כמו מלחמת יום הכיפורים, רצח רבין, או באסונות שבהם קיפחו את חייהם עשרות אנשים.
לא רק בישראל רואים את המראות, שומעים את הקולות ונחרדים, אלא גם בעולם בו מביטים בתמיהה על מה שקורה למדינה שעד לפני זמן לא רב מיתגה את עצמה בהצלחה כסטרט-אפ ניישן.
עוד נחזור אל הסטרט אפ, אבל קודם להשלכות המיידיות של מה שהתחולל אמש בכנסת ישראל על כלכלת ישראל: שלושה סוגים של סכנות אורבים למדינת ישראל: לטווח המיידי-קצר, לטווח של ההווה מתמשך - בינוני ולטווח הארוך. נתחיל מהקרובות ביותר - שני המדדים שאליהם נהוג להפנות את המבט כמעט בכל רגע נתון: שער החליפין של השקל מול הדולר והמדדים בבורסה בתל אביב.
לאורך כל התקופה האחרונה ראינו קורלציה די ברורה בין שני אלה למצב הרוח הלאומי נוכח תקוות או אכזבות מהניסיון לחוקק רפורמה בהסכמה רחבה. בחודש האחרון התערער מעט המתאם הזה: הבורסה בתל אביב עלתה "כמעט בחדות" השקל התחזק או לכל הפחות שמר על יציבות, גם נוכח התפתחויות מדאיגות בגזרת החקיקה.
זה קרה מכמה סיבות: חלק אחד הוא חלקם של הגופים המכונים מוסדיים, שנוכח התאוששות בשוקי ההון בעולם, בדגש על ארה"ב ונוכח מה שנראה כתחילת הסוף של עידן הרבית הגבוהה של הבנק הפדרלי, מיהרו לקנות שקלים.
סיבה נוספת, ערטילאית יותר אבל מאוד נוכחת היא העובדה שהממשלה הנוכחית ירשה משק חזק. ההגינות מחייבת: זה לא היה רק פרי עמלם של בנט, לפיד וליברמן, אלא של פריצת ההייטק הישראלי שהחלה עוד בתקופת נתניהו, התעצמה בקורונה - ועם השחרור מהסגרים התפרצה לה בדהרה (של יוניקורן!) קדימה. אנא זיכרו את הנתון הזה כי עוד מעט נשוב אליו.
הבורסה והשקל בסך הכל תיקנו כלפי מעלה - הראשונה את חודשי הדשדוש במקום בהשוואה לבורסות שמעבר לים, השני את הפער בין מצבה הכלכלי של המדינה לתחושות הקשות של רבים מאזרחיה.
הסכנה הברורה והמיידית לפיכך היא התרסקות של הבורסה והשקל. הראשונה - מעבר לנזק הישיר שיגרם לחברות הנסחרות בה, תגרום גם להפסד בחסכונות הציבור (אם כי לא באופן דרמטי כפי שנהוג לחשוב, שכן בשנים האחרונות ראינו הסטה של חסכונות הציבור, על ידי המוסדיים, לשווקים בחו"ל - שוק ההון הישראלי פשוט לא יכול היה להכיל את הסכום).
השני עלול לגרום להכבדה נוספת ביוקר המחיה: אם בחודשים האחרונים פינקו אותנו במדדים שהראו שההתייקרויות במשק נבלמו מעט, הרי שצניחה של השקל מול הדולר תגרום להם לעלות שוב.
אגב שני המדדים הללו: סיום ההצבעה בכנסת אתמול, לקראת סיום יום המסחר, גרמה אמנם להתחזקות הדולר ולירידה במדדים המובילים בבורסה. לא להתרסקות. אפשר בהחלט שזאת עוד לפנינו, מה שיתברר בוודאי בימים הקרובים, אבל לפחות אתמול - עם צניחות קלות של (בערך) 2%, זאת עדיין לא קריסה.
אז קריסה לא, אבל לפחות תמרור אזהרה בדרך לבור הבא שממתין לנו, בערך עוד שלושה שבועות - דירוג האשראי.
דירוג האשראי של ישראל ספג כמה "נמכות קלות בכנף" לאורך השנה האחרונה, בדמות אזהרות, שינוי תחזיות ועוד. הערות אזהרה, אם תרצו, לא "דיל ברייקר". כלומר - דירוג האשראי של ישראל נותר על כנו. סיכויים גדולים שהוא לא יישאר כזה, שכן מה שסומן בדוחות הקודמים בסימן שאלה, הפך בינתיים לסימן קריאה.
נכון שדירוג אשראי אינו חזות הכל, אבל כשהמדדים בנסיגה ודירוג האשראי יורד, מדובר כבר לכל הפחות ב"מבוא לקטסטרופה". בין אמצע אוגוסט לאמצע ספטמבר נדע את התשובה. עד כה נאחזו ראש הממשלה ושר האוצר בכל בדל של חדשה חיובית: ההשקעה הצפויה של אינטל (מה איתה באמת - ובאיזה היקף?), העובדה שוועדה מטעם ה-OECD הביעה הערכה לחוזק המשק - ועוד.
ספק אם מישהו, בוודאי בצמרת הכלכלית, קנה את "חצאי האמיתות" האלה, אבל נוכח ירידה בדירוג האשראי של ישראל, יהיה קשה להמשיך לשקר אפילו לנאיביים שרצו נורא להאמין שיהיה פה טוב תחת ממשלת נתניהו השישית.
ירידה בדירוג האשראי, יש לציין, אינה רק סכנה כלכלית אלא גם בטחונית - סכנה שמחמירה נוכח האיומים שגברו מאוד על ישראל בחודשים האחרונים: מלחמה מתמשכת, חלילה, תדרוש ממון רב. בתחום יתרות המטבע מצבה של ישראל פנטסטי, אבל ירידה בדירוג אשראי תקשה על גיוס הון זר, גם בעת שלום, קל וחומר בימי חירום.
האם הדירוג יירד? אין אלא לשאול את מי שכבר עמדו בעין הסערה בעבר, הוכח הערכות בינלאומיות לכשירותו של המשק. נגיד בנק ישראל לשעבר, פרופ' יעקב פרנקל, הזהיר אמש כי קיימת "סכנה ממשית לדירוג האשראי של ישראל" - הוא כנראה יודע טוב מכולנו.
עוד משהו שאולי יקרה בעוד כשלושה שבועות: ביום ראשון הקרוב תתכנס הנהלת ההסתדרות כדי לאשר הכרזת סכסוך עבודה במשק. אם אכן יאושר ההליך, יעמדו לרשות ההסתדרות שבועיים כדי להיערך להשבתה כללית.
שלושה שבועות במציאות הישראלית כמותם כנצח, אבל בהנחה שיעמוד לרשות ההסתדרות כלי השביתה, הדבר מהווה סכנה נוספת לגפיעה די קרובה בכלכלה. צריך לזכור שארנון בר דוד, יו"ר ההסתדרות, ספג מהלומה קשה מנתניהו. כמו רבים וטובים לפניו, גם הוא טעה לחשוב שיש היגיון בשיגעון, שאמירה שמלווה בלחיצת יד פירושה אמת. ובכן, הוא אולי לא פועל ממניעים אישיים אלא מקצועיים ולאומיים, אבל המשקע המר בינו לבין ראש הממשלה כבר קיים.
וכאן אנו מגיעים לסכנות לטווח הארוך, שתיהן כבר אתנו, אבל עלולות להחמיר בהרבה: הראשונה היא בלימתו ואף נסיגתו של ההייטק המקומי. צריך לזכור שתחושת השפע שאחזה בישראל בשנים האחרונות מקורה בעיקר בהצלחת תעשיית ההייטק.
מה קורה בהייטק? החברות החזקות ממשיכות לעבוד כרגיל, חוץ ממצב הרוח (תכף נגיע גם אליו), לא חלה נסיגה של ממש בביצועיהן. אמנם שוויין של חלק מהן ירד, אבל הוא ירד (ויעלה שוב) בהתאמה לנעשה בענף הטכנולוגיה בעולם.
מה שכן קרה הוא בלימת ההשקעות בהייטק בישראל (ירידה של כמעט 70%) ועוד דבר שכמוהו כמחלה אוטואימונית, בה הגוף תוקף את עצמו: רישום של חברות ישראליות בחו"ל, בדגש על חברות סטרט אפ. הפחד להצטייר כישראלי נוכח מה שמתפרש אצל רבים כפגיעה בדמוקרטיה, הזין עד היום את התהליך הזה - והוא צפוי להתגבר פי כמה לאחר הדרמה הפוליטית של אמש.
הבטחתי לחזור לדימוי של "סטרט אפ ניישן"? ובכן - הוא כמעט ההוכחה לכך שלא הכל פוליטי במובן של ימין-שמאל. אמנם נכון יהיה להניח שמרבית עובדי תעשיית ההייטק, לא כל שכן קברניטיה, אינם מתמוכי נתניהו. זה לא הפריע להם לעבוד, ליזום, לחדש ולהמציא תחת שלטונו. הם לא שלשלו פתק שתומך בו בקלפי (בהכללה כמובן), אבל הסתפקו בלצקצק בשפתיים נוכח ידיעה על משפטו המתמשך או ציוץ מקומם של בנו.
הם אירחו בגאווה קולגות מחו"ל, בילו אתם בתל אביב התוססת - במסעדות, ברים ומועדונים, גרמו להם להבין שלמרות שיש לנו ראש ממשלה "טראמפיסט" (הדימוי הקרוב ביותר שאמריקאים יכולים להבין בקלות), למרות המצב הבטחוני הלא-תמיד-יציב ולמרות אוכלוסייה חרדית גדולה, תל אביב כמוה כתחנה על ציר טוקיו-פריז-לונדון-ניו יורק.
הם לא יצאו לרחובות כי הליכוד ניצח בבחירות אלא משהרגישו (בצדק או שלא, זה כבר עניין למדור אחר) שיש איום על אופי חייהם, שמדינת ישראל שינתה את פניה והיא מתנהלת לא במרחה בלגיטימי-לטעמם שבין נתניהו ללפיד וגנץ, אלא באזור הדמדומים שבינו לבין לוין ובן גביר. זה אולי פוליטי אבל לא מפלגתי - ובטח שלא אישי.
התחושה הזאת הפכה אתמול מזעם לייאוש - וייאוש טיבו לפגוע בכוח הרצון (ספק אם יש חברת הייטק בישראל שבה עובדים היום במלוא המרץ, גם אם העובדים הגיעו כולם למקום העבודה) ובהמשך גם להוות חור שחור שישאב החוצה מכאן את כל מי שיש לו אפשרות לבנות את חייו במקום אחר.
על זה כבר כתבנו כאן בעבר: עיקר נזקי החקיקה המשפטית לכלכלה הישראלית - בטח כאשר מדובר על איום עתידי - אינו במדיים הגלויים כמו הבורסה והדולר, אפילו לא בדירוג האשראי, אלא בעובדה שהשכבה היצרנית והמכניסה ביותר שלה נמצאת מאתמול בניגוד עניינים עם המדינה.
בבחירות, מאחרוי הפרגוד, שווה כל אדם קול אחד - זה טיבה של דמוקרטיה. בשוק העבודה, הייצור, הפיתוח וכיו"ב, אי אפשר להשוות בין משקלה הסגולי ופוטנציאל ייצור ההכנסה של השכבה שנציגיה חסמו אמש את נתיבי איילון, לבין תומכי הרפורמה. מרגיז? מקומם? אולי, אבל הכלכלה לא מכירה במס שפתיים אלא רק בדוחות רווח והפסד - ואמש נחלה הכלכלה הישראלית את אחת הקשות שבתבוסותיה.