אתמול התרחשו שני אירועים שלכאורה אינם קשורים זה לזה, אבל מעידים שניהם על התופעה שהפכה כבר לשם נרדף לישראליות: הכוונה היא לדחיינות.
ייאמר מיד: לפעמים זה בסדר לקחת את הזמן כדי לא לקבל החלטה חפוזה, לבחון את הדברים לעומקם וכיוצא באלה שיקולים שיש בהם היגיון. יחד עם זאת, אצלנו הדחיינות הפכה תחליף למדיניות.
אתמול חתם שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' על הארכת התעריף המופחת של הבלו על הדלק. את ההחלטה המקורית קיבל שר האוצר הקודם, אביגדור ליברמן, שלאור הזינוק במחירי הדלק בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, החליט לוותר על חלק מהכנסות המדינה לטובת סבסוד הדלק. את ההפחתה האריך מאוחר יותר ליברמן עצמו - ועם חילופי השלטון, עבר הנושא לידי סמוטריץ' שהמשיך להאריך ולהאריך את התקנה הזמנית.
אתמול החליט גם בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, שלא להחליט בעניין החוק שנועד להכשיר את התמודדותו של יו"ר הוועדה הקרואה בטבריה, בבחירות המוניציפליות הקרובות. שימו לב שבית המשפט נמנע, בכוונה, מלפסול את החוק, אבל עיקר אותו מכל משמעות: עד לבחירות המוניציפליות הבאות תהיה כבר ממשלה אחרת או בית משפט אחר...
בשבוע שעבר התכנסה ועדת המכרזים של נמל אשדוד והחליטה לדחות את בחירת המנכ"ל הקבוע לנמל הקריטי כל כך לתנועת הסחורות מישראל ואליה. למה? לא ברור בדיוק - הרינונים היו שהייתה כוונה מקורית למנות את המועמד המועדף על שרת התחבורה, אבל בתכל'ס - המשמעות של ההחלטה היא שממלא המקום שמונה לתפקיד (והיה גם אחד המועמדים למינוי קבע) ימשיך בתפקידו.
כשמוסיפים לרשימה הזאת את מספר משרות המפתח בשירות הציבורי שאוישו באיחור (מי שמלין היום, בצדק או שלא, על התנהלותה של משטרת ישראל, צריך לזכור שמדובר בגוף שהתנהל תקופה ארוכה ללא ראש), או החלטות שלא התבצעו (מתי תפנה ממשלת נתניהו את חאן אל אחמר? ולא שבוער לי שהיא תפנה, אבל בימי ממשלת בנט-לפיד העלתה האופוזיציה דאז את הפינוי על ראש שמחתנו!) מבינים שמדובר במכת מדינה.
כל מנהל מתחיל יודע שגיבוש החזון חשוב בהרבה מכיבוי שריפות. נכון - שריפות פורצות לעתים ומי שלא ידע להנמיך את הלבות לא יזכה לממש, אפילו את החזון המפואר ביותר.
אבל אצלנו? בימין מקימים "מאחזים" במקום יישובי קבע, בשמאל דורשים כתנאי למשא ומתן "הקפאת החקיקה המשפטית למשך לפחות 18 חודשים" (כפי שנמסר לציבור ולתקשורת על ידי ראש האופוזיציה), חלק גדול מהחוקים (שלא קשורים לחקיקה המשפטית העכשווית) בישראל הם מתוקף "תקנות לשעת חירום", שכידוע נמשכת כאן לנצח - ובינינו, אפילו ביום העצמאות נדמה לפעמים שאנחנו מחשבים את גיל המדינה הפוך: לא כמה שנים אנחנו חוגגים כמדינה עצמאית, אלא כמה שנים עוד נשארו לנו. מה הפלא שהמצרך המבוקש ביותר בישראל 2023 הוא דרכון זר?
כפי שכבר נכתב, יש לפעמים היגיון רב בדחייה של החלטות, לא רק מפני שנדרש שיקול דעת נוסף אלא כי ההתנהלות הארעית הזאת הופכת אותנו לפחות דוגמטיים. מפתה אפילו לחשוב שמשהו ממנה הופך אותנו ליצירתיים יותר, לכבולים פחות לתהליכי חשיבה סדורה.
הנה קחו למשל את גרמניה שכלכלתה נחנקת עתה בגלל הישענותה על תעשייה מסורתית, לעומת ישראל - שגם תחת משבר פנימי חסר תקדים, מצליחה בכל פעם להמציא את עצמה מחדש.
זה טוב, אבל זה לא תחליף: כמו שסגירת מרפסת בתריס הזזה אינה תחליף ליסודות, כך גם דחייה של פסילה (או אשרור) של חוק אינה תחליף לפסיקה משפטית ראויה, הארכת הההפחתה בבלו על הדלק אינה תחליף לניהול משק האנרגיה וממלא מקום, מוכשר ככל שיהיה, אינו תחליף לניהול אמיתי.
אולי קשה לצפות למשהו אחר מעם שגדל על קניית-זמן זמן כערך, בתקווה שעד שיימצא פתרון ניפטר מהפריץ או מהכלב, ומקיים בחירות (בממוצע) בכל שנתיים במקום בכל ארבע שנים למשהו אחר, אבל בזמן האחרון נדמה שאת המילה "מאניאנה" (מחר בספרדית) שהייתה מזוהה כל כך עם הדחיינות שאפיינה עמים נחשלים, אפשר לשים בסוף כל מקום בישראל שבו נדרשת הכרעה אמיצה.