תור הזהב של הבנקים, אבל מה עם הכסף שלנו?

כמו כל החברות הציבוריות, גם הבנקים פרסמו השבוע את הדוחות הכספיים שלהם לרבעון השני של 2023, שמשקפים את המספרים בחצי השנה הראשונה.

הנה חלק מהם: לאומי הרוויח כמעט 2.5 מיליארד, הפועלים כמעט 2 מיליארד, מזרחי-טפחות עם 1.4 מיליארד, דיסקונט עם סכום דומה - וכשמחברים את כל אלה לנתוני הרבעון הראשון מתקבל שכלל המערכת הבנקאית צברה רווח מצרפי של עשרות מיליארדי שקלים.

מנהלים אוהבים להתייחס להצלחות עסקיות, אבל לפעמים נדמה שאילו היו מכניסים את מנהלי הבנקים לחדר סגור ומבקשים מהם תשובה כנה, הם היו מוותרים על התענוג שבפרסום הפומבי: קצת לא נעים לחלק דיבידנדים - שמגיעים למאות מיליוני שקלים לבנק - בתקופה שבה הלקוחות, כלומר אנחנו, נאלצים לשמור על הכיס.

יתכן שזה לא היה נעים גם במקרה שבו היה מדובר, למשל, בחברת הייטק, שנזהרת שלא לנקר עיניים, אבל כשמדובר באותו גורם שגובה ממך ריבית על המינוס ולפעמים, חלילה, עלול שלא להסכים לכבד התחייבות כספית דוגמת צ'ק או הוראת קבע, מדובר כבר בלעג לרש, לא רק כביטוי אלא גם במובן המילולי.

את כל זה קל יחסית להסביר, מה שקשה יותר להסביר הוא מדוע למרות שהתיאור בפסקה הקודמת הוא מדויק, הוא לא משקף בהגינות את כל התמונה.

נתחיל מזה שלא הבנקים הם שקובעים את גובה הריבית שהטיסה את רווחיהם לשמיים. נכון, הם נהנו ממנה, אבל להאשים אותם בעושק של אזרחי ישראל יהיה קצת פופוליסטי. תכף נחזור לעניין העושק, אבל קודם כל נברך את כל הקוראים במזל טוב לרגל קבלת הדיבידנד הרבעוני מהבנק.

מה אתם אומרים? הצ'ק לא הגיע אליכם? ובכן, אתם טועים: גם אם לא שלפתם מתיבת הדואר המחאה שמנה, כסף כן קיבלתם. הבנקים הגדולים בישראל הם ציבוריים ובניגוד לימים שבהם היו שייכים לבעל מניות מרכזי, היום מתנהלים רובם ללא גרעין שליטה.

מי שמחזיק במניותיהם, בין היתר, הם הגופים המכונים "מוסדיים", ביניהם גם קרנות הפנסיה של כולנו. כלומר - חלק מרווחי הבנקים חוזרים לכלל הציבור. אפשר להתווכח על גודל הנתח, אבל כשאנו קוראים שבנק מסוים יחלק סכום מטורף של 600 מיליון שקל (למשל) לבעלי המניות שלו, דעו שגם אנחנו בין המוטבים.

בנק, בהגדרתו, חי ממכירה של כסף. אך ראו זה פלא: כשאנחנו נכנסים לחנות בגדים או רוכשים מסך טלוויזיה, אנחנו מניחים, בצדק, שהסוחר קונה את הסחורה במחיר נמוך מזה שהוא דורש מאתנו. הגיוני - הן כך עובד מסחר.

גם הבנק הוא כזה, אבל המוצר שהוא מוכר הוא כסף. רק שבמקרה של הבנק, קשה לנו יותר עם העובדה שהכסף שהוא מלווה לנו (מינוס, אוברדראפט, הלוואה או משכנתה) הוא יקר יותר מזה שהוא לווה מאתנו (יתרת זכות, פיקדונות). כלומר, הרווח של הבנק אינו פסול מעיקרו. עכשיו צריך לבדוק רק שהוא סביר, כלומר - לא חזירי.

בתחילת העלאות הריבית, הבנקים "התמהמהו" בשיפור הריביות על החסכונות שלנו. אפשר היה לתת להם הנחה שמיועדת לגופים גדולים שלהם לוקח זמן רב יותר לעקוב אחר שינויים, אלמלא את ההפך - לגבות מאתנו ריבית חדשה על מסגרות האשראי השונות - הם עדכנו מיד. כלומר, נאה דרשו אבל לא נאה קיימו.

מה היו הזרזרים (קטליזטורים) שגרמו לבנקים לעדכן בכל זאת את הריבית על יתרות הזכות והפיקדונות שלנו? מיד נגלה, אבל צריך להגיד שבשורה התחתונה הדיל שמוגש לנו עכשיו כבר מתקרב לגבולות הסביר: ההפרש בין ריבית הפריים לריבית על הפיקדונות עוד לא צומצם מספיק, אבל הוא לפחות לא פי חמישה ומעלה, כפי שהיה בחודשים הראשונים לגל עליות הריבית.

נוכח מיעוט הסיכונים (יחסית) והעמלות שנגבות מאתנו כמעט על כל פעולה, הבנקים היו מוכרחים להיות נדיבים יותר כלפינו כבר מהרגע הראשון, אתם יודעים מה? אפילו למען עצמם, כפי שתכף נפרט.

בחוסר הנדיבות שגילו, עלו הבנקים על הכוונת של חברי הכנסת. לכאורה בצדק, אבל למעשה חלק גדול מהצעות החקיקה שנוגעות לרצון להתערב בתחרות בתחום השירותים הפיננסים נגוע בפופוליזם.

למה? כי ההיגיון אומר ששוק תחרותי אמור לפעול לטובת הלקוח ואם לנבחרי הציבור יש טענות על אי תחרות, הדרך לשכלל אותה היא דרך ביזור המערכת, מתן רישיון לעוד גופים (בכפוף לבדיקת נאותות מעמיקה כמובן) לעסוק במתן שירותים פיננסים - והבאת המערכת למצב שבו לא תהיה לה ברירה אלא להיות תחרותית.

זאת ועוד: הביקורת על הבנקים התעלמה מהעבודה שהם ציבוריים (כפי שכבר ציינו) וששכר המנהלים בהם מוגבל לפחות מ-2.5 מיליון שקל לשנה. זאת לצד עוד נתונים שכדאי לזכור, כמו למשל שיציבות הבנקים היא תנאי ליציבות המערכת הפיננסית: אי אפשר להתפעל מכמה כלכלת ישראל חזקה עד שאפילו המהפכה המשפטית (עוד) לא פגעה בדירוג האשראי שלנו, אבל במקביל לרצות להחליש את הבנקים.

ועוד נתון שכדאי להביא בחשבון העו"ש של הנבחרים עם הבנקים: כל המאבק על הגדלת הריבית שמשולמת על יתרות זכות מצ'פר בעיקר את מי שיש להם עודפים שכאלה, כלומר לא את מי שכורעים תחת נטל הריבית על מה שאין להם.

אבל אחרי שכתבנו את כל זה, צריך להגיד גם מילה טובה על נבחרי הציבור: הלחץ שלהם, גם אם חלקו נבע מפופוליזם צרוף, הוא שהחריד את נגיד בנק ישראל מרבצו, גרם לו לרוץ אל המפקח על הבנקים מטעמו - וביחד הם כינסו את מנהלי הבנקים לשיחת "יחסינו לאן?".

אמנם לא הייתי בחדר, אבל אני די משוכנע לגבי מה שנאמר בו: "אם לא תזרמו אתי" אמר הנגיד (בניואנסים כאלה ואחרים) "תיאלצו לזרום עם גפני וביטן. עכשיו תבחרו".

אז מה היה לנו? מערכת בנקאית רווחית, שטוב שהיא כזאת. ביקורת מוצדקת ולא מוצדקת, בנקים שגוררים רגליים במקום להיטיב עם הלקוחות, רגולציה מטעם בנק ישראל שמתעוררת רק כשנדמה לה שהולכים לפגוע בסמכויותיה ונבחרי ציבור פופוליסטים אך יעילים.

מול כל אלה עומד האזרח הקטן ושואל, בצדק: מה יוצא לי מכל אלה?
ובכן, חלק מהתשובה תלוי בנו, הלקוחות. אנחנו שמסוגלים להתווכח על המחיר גם בבית המרקחת, הופכים לכנועים כאשר אנחנו מגיעים להתמקח על קנייה או מכירה של כסף, כלומר בבנק.

גבו מכם עמלה גבוהה מדי? התמקחו! לא משלמים לכם מספיק על פיקדון? בדקו כמה משלמים בבנק אחר - והכריחו את הבנק שלכם להשוות או לאבד אתכם כלקוחות. ואם כבר בדיקות השוואתיות: בדקו על בסיס חודשי את תעריפי העמלות והריביות בכל הבנקים, קל למצוא אותם באתר של בנק ישראל.
ואם נדמה לכם שבגלל שאתם צרכני אשראי ולא בעלי הון, אתם לא יכולים להתמקח, אתם טועים.

בהנחה שאתם אנשים הגונים עם הכנסה סבירה, כלומר לקוחות שיכולים לשרת נאמנה את החוב שלהם, אתם מוזמנים להתווכח גם על הריביות שבהן מחויבת מסגרת האשראי שלכם או על אלה שנושאת ההלוואה שנטלתם. הבנק מעקם פנים? תעקמו בחזרה: יש גופים פיננסים שישמחו להעמיד לכם הלוואה בתנאים שיהיו נוחים יותר. חברות האשראי השונות, למשל, מתות למכור לכם כסף, לרוב בתנאים טובים מאלה של הבנקים.

במילים אחרות: הבנקים מרוויחים מיליארדים והגיע הזמן שגם אנחנו נהיה שותפים לחגיגה. כדאי מאוד שבנק שטרם הפנים זאת, יעשה זאת באותה מהירות שבה הוא מחייב אותנו בריבית גבוהה על המינוס, כי אחרת יבוא הרגולטור ויטיל מס חריג על רווחיו (כפי שכבר הוצע).

כי חברינו הבנקאים, אנחנו לא נגידי בנק ישראל ולא המפקחים על הבנקים, אבל כמו ששמעתם מהם, נאמר גם אנחנו: עינינו לא צרה ברווחי העתק שלכם, אבל אם לא תפנקו גם אותנו בחלק מהם, תפגשו את החברים הפופוליסטים שלנו מהכנסת. תחליטו לבד מה אתם מעדיפים.