יום ראשון, צוהריים, דיר אל אסד. צאמד אל עראמין, צעיר פלסטיני בן 21, נפל לבור מים שהפך למקום אליו הושלכה הפסולת מהאורווה שבה עבד. לוחמי אש מהיחידה לחילוצים מיוחדים מתחנת הכיבוי של כרמיאל, הוקפצו לשטח. דקל מרציאנו ז"ל, בן ה-33, נכנס לבור ראשון, כדי לנסות ולחלץ את הצעיר.
כשאבד אתו הקשר, זינק לשם עדנאן אסעד ז"ל, כדי לסייע לו. אחרי מספר דקות הבינו הכוחות שנשארו בחוץ שהמצב מסתבך והכבאים נקלעו למצוקה, ושלושתם הוצאו משם במצב קשה והובהלו לבית החולים, שם נקבע מותם, לאחר ששאפו גזים רעילים שהצטברו בבור.
אבל כבד ירד על בית ג'אן ומעלות. אסעד ומרציאנו הותירו אחריהם משפחות עם ילדים קטנים, שזקוקות לסיוע כלכלי ולמעטפת נפשית הדוקה, כמו זו שניתנת למשפחות חללי צה"ל, לשוטרים ולנפגעי פעולות האיבה.
אלא שלוחמי האש של מדינת ישראל, שמוסרים את נפשם מנגד בפעולות הרואיות, אינם נכללים בקטגוריה של "כוחות הבטחון", אלא של "כוחות ההצלה" ולכן אינם זכאים לתנאים ולקצבאות שמעניקה המדינה לחללים שכן נחשבים כחלק מכוחות הבטחון. לא רק שבחייהם לוחמי האש אינם מקבלים את הכבוד וההערכה שלה הם ראויים, אלא גם אחרי מותם.
תאונת עבודה
עדנאן ודקל ז"ל, יוכרו על ידי הביטוח הלאומי בנפגעי תאונות עבודה והתמיכה והתנאים הנלווים שיקבלו, תהיה מצומצמת יחסית למי שנהרגו כשלבשו מדי צה"ל או משטרה, או שנפגעו בפעולות איבה. אחד מהתנאים הללו, הוא קבורה בבית עלמין צבאי.
יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, פנה מייד לאחר האסון לשר הביטחון יואב גלנט, בבקשה לאפשר למשפחות לקבור את יקיריהם בבתי עלמין צבאיים, וגם השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, פרסם פניה דומה, אך שניהם נענו בשלילה. לוחמי האש נשארו מחוץ לחלקה.
על פי "חוק חללי מערכות ישראל" משנת 1963, חלל מערכות ישראל הוא מי שנפל בפעילות מבצעית או באימונים, או נפטר במלחמה, או במאבקים שלפני הקמת מדינת ישראל. נוסף ללובשי מדי צה"ל, הוכרו במסגרת החוק גם אנשי המשטרה, השב"ס, השב"כ והמוסד.
לוחמי האש אינם כלולים בחוק במיושן, למרות שעם השנים הפך תפקידם להיות חשוב לפחות כמו תפקידם של שוטרים ואנשי שירות בתי הסוהר.
רק לצורך המחשה, חללי צה"ל ופעולות איבה מקבלים החזרי אבל והנצחה, מימון לטיפול נפשי, קבוצות תמיכה, הנחות בארנונה ומס שבח, סיוע בשכר דירה, מענק הבראה ותשלום לבית אבות. נפגעי תאונות עבודה לא מקבלים דבר מאלה.
אלמנות נפגע תאונות עבודה יקבלו 30% - 60% משכרו לפני המוות בכפוף לאישור ועדה רפואית, שיחושבו לפי מספר הילדים. אלמנות של חללי צה"ל יקבלו 8,500 - 19,000 שקלים בחודש.
באופן חד פעמי, החליטה הממשלה שמשפחותיהם של הכבאים אודי סמנדייב, דני חייט ואלעד ריבן, שנהרגו באסון הכרמל, יוכרו כמשפחות שכולות. שאר לוחמי האש שנהרגו במהלך מילוי תפקידם, מוכרים כנפגעי תאונות עבודה.
ללוחמים אין ועד
הניסיון להבין מדוע מדינת ישראל לא משנה את החוק ומכירה בלוחמי האש כאנשי מערכת הבטחון, מעלה תמיהות. בעיקר אחת מהן, הקשורה לוועד העובדים הכוחני של לוחמי האש, שידוע בפעולתו האגרסיבית בכל פעם שנדמה לו שפוגעים בזכויות הכבאים, כמו השבתת אימונים, שיש מי שמכנים אותם אף קריטיים ומציינים שבהיעדרם יוצאים הכבאים לשטח בכשירות נמוכה שעלולה להביא לתאונות ופגיעה בנפש.
גורמים שמצויים בפרטים אומרים לוואלה, שהוועד מסכל כל התקדמות בנושא, כיוון שאם לוחמי האש ישתייכו לארגונים הביטחוניים, ועד עובדים לא יוכל להתקיים שם. תארו לעצמכם אם היה ועד עובדים בצה"ל או במשטרה, שהיה מחליט להשבית פעילות מבצעית בגלל מחלוקת עם הפיקוד.
בוועד העובדים של לוחמי האש דוחים את הטענות בתוקף ומוסרים בתגובה: "אנו דורשים הכרה כמו כל שאר הגופים. אין בכך ויתור על זכות ההתארגנות". לשאלתנו איך יתכן שיהיה ועד עובדים בארגון בטחוני השיבו, "זכות ההתארגנות הינה זכות יסוד. במקום בו יש ועד, לא יפרקו אותו. זו פגיעה בזכות ההתארגנות".
באשמת האוצר?
ח"כ מרב בן ארי, יו"ר ועדת בטחון הפנים לשעבר, שפנתה עם לפיד לגלנט, על מנת שיאפשר את קבורתם של אסעד ומרציאנו בבית הקברות הצבאי, עוסקת בנושא כבר כמה שנים וטוענת שמי שתוקע את הכללתם של לוחמי האש בכוחות הבטחון הוא משרד האוצר.
"נפגשתי הרבה פעמים עם אגף התקציבים", היא אומרת, "והיו ניסיונות למצוא פתרון ולהפוך אותם לגוף בטחוני, אבל הייתה התנגדות גורפת בגלל העלות הגבוהה. כשאין שר אחראי שידחוף את זה, זכויות לוחמי האש לא יושוו לאלה של חללי צה"ל.
גורמים במשרד האוצר דוחים את הטענות ואומרים שלוחמי האש, בהובלת הוועד שלהם, לא מעוניינים לשנות סטטוס, בגלל שיאבדו את הייצוג שלהם אם יהפכו לגוף בטחוני. "עמדת משרד האוצר לשימור ההגדרה הנוכחית של רשות הכבאות, נובעת מסוגיות הנוגעות למבנה הארגון ותנאי ההעסקה".
גורמים בביטוח הלאומי, שמטפל בחללים שך לוחמי האש כנפגעי תאונות עבודה, תוהים מדוע משרד הבטחון אינו שוקל להכיר בהם כנפגעי כוחות הבטחון אם מדובר בפעילות מבצעית.
זריקת האחריות מאחד לשני לא תעזור למשפחות של עדנאן ודקל לעבור את התקופה הקשה העומדת בפניהם, באופן מעט סביר יותר. הם יאלצו להתמודד הן עם האובדן והן עם העזרה הכלכלית המוגבלת שתיתן להם המדינה.