לפעמים דווקא מחלוקת תקציבית היא שספקת זווית ראייה מעניינת אל תוך ויכוח מדיני-ביטחוני-פוליטי, ורגע שכזה התקיים אתמול עם הצגת התכנית לכיבוש מחדש של מזרח ירושלים באמצעות 3.2 מיליארד שקלים. את מה שלא השלימו בשעתו הצנחנים של מוטה גור, מקווים ראש העיר, שר האוצר וראש הממשלה לעשות בעזרת ממון.
עוד לפני שמדובר ברצון להשקיע במזרח העיר, כדי לחזק את הריבונות - כפי שמקווה ראש העירייה, משה ליאון, מדובר ברצון של נתניהו וסמוטריץ' להראות שהם לא גזענים, על רקע הקפאת התקציבים לרשויות הערביות. הנה, עובדה, הם מעבירים מיליארדים לערבים.
לכאורה מדובר בכשל לוגי, אבל בעוד שר האוצר עושה זאת בקריצה לעבר ציבור בוחריו לאמור: "אתם הרי יודעים שהכסף הזה יושקע בייהוד החלק המזרחי של ירושלים ולא בשיפור התשתיות לפלסטינים תושבי מזרח העיר", נתניהו נראה שוב כמי שלא בטוח אם הוא נגרר לאירוע או מושך בחוטים שמובילים אותו, מבלי שייראה ככזה.
הן רק לפני כמה ימים, עת הקפיא סמוטריץ' את הכספים המיועדים לרשויות המקומיות הערביות, דאגו מקורבי נתניהו לספר כמה הוא זועם על שר האוצר שלו - והנה מקץ ימים אחדים הם שלובי זרועות ואינטרסים? משהו פה לא מסתדר: או שנתניהו חלש מדי לפעול מול שר האוצר שלו בהגנה על מה שאך אתמול דאגו אנשיו להציג כבבת עינו, או שהוא שותף מלא לדרכו.
הנה עוד משפט על ההצגה שכולנו רכשנו אליה כרטיסים בשווי של יותר מ-3 מיליארד שקל. כל בר דעת, גם אם הוא ביטחוניסט שמאמין שניצחון מתמשך על האויב הוא כורח הישרדותי בשכונה הקשוחה שבה אנו חיים, לא יכול שלא להתפתל מול הפטרונות הזאת כלפי האוכלוסייה הערבית.
נגועה בגזענות חשוכה מצד שר האוצר, כזו שאינה שונה מזו של בן גביר, גופשטיין, כהנא - וכל אחד רשאי להמשיך מכאן אל מקומות וזמנים אחרים.
פטרונות של "כיבוש נאור" כמו שמייצג ראש העירייה, שבטוח שאם רק יראו לערבים כמה טוב יכול להיות בעזרת הממון היהודי, תבוא רווחה לכל תושבי ירושלים רבתי (אגב, לנקודת ההשקפה הזאת שותפים רבים ואף טובים למן ימי ראשית הציונות - מבנימין זאב הרצל ועד טדי קולק), או פטרונות של הישרדות פוליטית, כפי שמייצג האיש שנדמה כבר שאין לו עקרונות, רק אינסטינקטים, ראש ממשלת ישראל.
ועכשיו, אחרי שמנינו חלק גדול מהרעות החולות בגישה הממשלתית-מוניציפלית, הגיע הזמן שנפנה את המבט לעבר האשמים הגדולים ביותר בהזנחה הפושעת של החלק המזרחי של ירושלים, הפלסטינים.
ממשלת "ימין מלא מלא" היא רקע נוח לצבוע את הפלסטינים בצבעי קורבן בלבד. פה שורפים את בתיהם ורכביהם, שם נוהגים בהם באלימות בחסות כוחות הביטחון ומיותר לציין שהיחס הזה מתרגם גם לנעשה בתוך הקו הירוק, עת אזרחים ערבים חשים שהופקרו לגורלם מול ארגוני הפשיעה הפועלים בקרבם.
אבל שני צדדים למטבע - ולפחות בכל הקשור בירושלים, חטאה של האוכלוסייה הערבית, גדול מזה של ממשלת ישראל. למה? כי תושביה הערבים של ירושלים שזכאים להצביע בבחירות המוניציפליות, מחרימים אותן מסיבות פוליטיות-אידיאולוגיות-לאומניות. הצבעה שכזאת, כך על פי ההנהגה הפלסטינית, כמוה כהכרה בריבונות ישראל על ירושלים השלמה.
מה היה קורה לו היו תושבי מזרח העיר מצביעים בבחירות לרשויות המקומיות? על פי מספרם, הם היו יכולים להשיג בין 30%-40% מהמושבים במועצת העיר, כלומר - ביחד עם בני ברית מקרב סיעות השמאל והמרכז, להיות אפילו חברים בקואליציה העירונית, לקבוע את זהותו של ראש העיר - וגם אם מדובר בהערכה מעט נדיבה, לפחות להפוך למיעוט מיוצג כזה שלא ניתן עוד להתעלם ממנו.
רווח זוטא היה מתקבל גם מהצצה אל הפן המוניציפלי של מדינה דו לאומית, עת ירושלים שבה הערבים הם אזרחים שווי זכויות, הייתה משמשת מעין מיקרו קוסמוס ליום שאחרי סיפוח פוטנציאלי של כלל שטחי יהודה ושומרון, או אז היינו רואים באמת מפץ גדול של דעות פוליטיות בקרב ערבים ויהודים כאחד ואולי היה מתקבל פה, לראשונה בתולדות ישראל, מאבק אמיתי בין שמאל לימין ולא בין "ימין" סוציאליסטי ל"שמאל" בטחוניסטי-ליברלי.
מי שנדמה לו שההרהור הזה מרחיק לכת, מוזמן להתכנס לרגע שוב אל תוך הגבולות העירוניים של ירושלים שבכל יום הופכת להיות מיקרו קוסמוס של ישראל רבתי: מנעד הרגשות היהודי שנע מפטרונות טובת לב ושוחרת פני עתיד ועד לגזענות חשוכה, פוגש סרבנות ערבית שמעדיפה את הנצחת הסכסוך הדתי-לאומי על פני רווחה בימי חיינו אנו:
כך היה לתכנית החלוקה, כך היה לתהליך אוסלו, כך גם עתה, בעיר שמדגימה לכולנו מה צפוי לכלל מדינת ישראל (אגב, לא רק בנושאי חוץ: מי שרוצה לראות איך תיראה ישראל בעוד שנות דור או שניים ללא לימודי ליבה, יכול להציץ לנעשה בירושלים המתבוססת בעוניה ובעליבותה, מעוררת זיכרונות נוגים על ימים שבהם התקיימה בה גם אליטה אינטלקטואלית, אומנותית, אקדמית וחילונית).
מאחר שהתכנית לפיתוח מזרח ירושלים היא רק חלקו האחד של החבל שבחלקו האחר מעוכבים כספים שמיועדים לשיפור החינוך והתברואה (למשל) ברשויות הערביות, בנימוק הפטרוני בואכה גזעני לפיו מגיעים כספים אלה גם לארגוני פשיעה (טיעון נכון בחלקו, אבל ניתן היה להפנות אותו גם לרשויות מקומיות במגזר היהודי, ובכלל - בבית הזכוכית שבו קבלני קולות, שמשויכים בחלקם למשפחות פשע, משפיעים על הרכב רשימתה לכנסת של מפלגת השלטון, לא הייתי ממהר להשליך אבנים החוצה), הרי שהיא משמשת לא רק כתכנית אופרטיבית אלא גם כעלה תאנה שנועד להסתיר אפליה בחסות החוק.
חובה לזכור את זה, אבל בה בעת גם להזכיר: תושבי מזרח ירושלים היו יכולים להיות שותפים מלאים לשלטון, כולל מעורבות של ממש בקביעת התקציבים, קל וחומר בניתובם למען כלל אוכלוסיית העיר. סרבנותם העקבית היא שמאפשרת לפוליטיקאים כמו בצלאל סמוטריץ', שהיו יכולים וצריכים להיות לא יותר מהערת שוליים מביכה בדברי ימי הפרלמנטריזם הישראלי, להפוך למי שמכתיבים את התנאים.