נתחיל במה שכבר ידוע: שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הוא ככל הנראה שונא ערבים. הוא לא רוצה רופאים ערבים, הוא לא חושב שצריך לתקצב יישובים ערביים. אתם יודעים מה? זכותו. זה אולי לא יפה בעיני רבים, אבל כמו שמותר לאדם לאהוב, מותר לו גם לשנוא, כל עוד אינו עובר על החוק.
לכן הבעיה היא לא העדפותיו האישיות של סמוטריץ' אלא העובדה שהן הופכות לקווי המתאר של מדיניות הממשלה. בקאוליציה סבירה שנשענת גם על מפלגת ימין קיצוני, היה סמוטריץ' מורחק ממוקדי ההכרעה ונשלח "לשחק במאחזים", כלומר להבעיר את המדורה שלו בתוך מעגל אבנים תחום מראש. בקואליציה הנוכחית הוא מהלך אימים על ראש הממשלה, אולי אף מאיים (במשתמע) על חירותו.
תאמרו שהוא נישא אל תפקידו הרם על גלי אהדה ציבורית? נכון, גם זה חלק מהבעיה שלנו, בעיה רחבה הרבה יותר, אבל לא נתיימר לפתור אותה עכשיו בניסיון לברר איפה עובר הגבול בין סכסוך לאומי מדמם לבין שנאה גזענית, אזור דמדומים שחלקים רבים של הציבור היהודי מתהלכים בו בשנים האחרונות.
רק עוד משפט בהקשר הזה: אפילו האמירה המקוממת של עמיתו לרשימה המשותפת של הימין הקיצוני, איתמר בן גביר, שנתפס ימני-קיצוני הרבה יותר ממנו, מעוגנת בתפיסת הביטחון של ישראל, שלפחות בהקשר הביטחוני שלה מתעדפת את זכות החיים (לרוב של יהודים) על פני זכויות האזרח של אחרים (לרוב של ערבים, וביתר שאת ערביי 67). זו תפיסה שלה שותפים, בניואנסים כאלה ואחרים גם השמאל הביטחוניסטי, שופטי בג"ץ (לאורך עשרות שנים) ורוב הציבור במדינת ישראל.
אחרי שסגרנו את הפינה הזאת, נחזור לרגע למהלך האומלל של הקפאת הכספים לרשויות הערביות על ידי שר האוצר - ונתחיל בעמדתו שלו.
סמוטריץ' טען שכספים שמועברים לידי הרשויות הערביות מוצאים את דרכם אל משפחות הפשע. הנה עמדה לא פופולרית.: סמוטריץ' צודק. בין תשלום למורה או לעובד התברואה, יש מכרזים עירוניים שנתפרים למידותיהם של גורמים המקושרים לארגוני פשיעה. האם זו נחלתו של המגזר הערבי בלבד? ממש לא.
החשדות שבגינם נחקרים ראשי רשויות מקומיות במגזר היהודי הם רק חלק קטן ממה שהולך באמת (בהכללה גסה אך לא מנותקת מהמציאות) ברבות ממועצות השלטון המקומי בישראל. איך אני יודע? שמעתי שמועות, שזה טוב באותה מידה כמו הנימוקים של סמוטריץ'. שמעתי גם שמועות שעברייני צמרת מפעילים קבלני קולות, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי.
המונח "מפקדי ארגזים" נולד אולי במפלגת העבודה, אבל משזו הפכה לבלתי רלוונטית להוויה הציבורית בישראל, נותרו הארגזים בעיקר בחצר האחורית של מפלגה גדולה אחת, שגאוותה (לעומת המתחרה העיקרית שלה בשנים האחרונות) היא על כך שאצלה מתקיימים פריימריז.
לפי אותה שמועה, חלק מחברי הכנסת הם נציגים של אותם גורמים עברייניים במוסדות השלטון. הקשר הזה הוא לרוב מוסווה, אבל מדי פעם מתפלק איזה צילום משותף של נבחרי ציבור עם פטרוניהם העבריינים.
הייתי יכול להמשיך וללהג כאן עוד רבות על האופן שבו אפילו מהלכי חקיקה נתפרים למידותיהם של ארגוני פשיעה ונועדו להקל על שרים בהעברה לא מפוקחת של כספים (באמצעות מינויים אישיים או מכרזים) לגורמים מפוקפקים (בלשון המעטה), אבל במדינת חוק, מותר להחזיק באלף תיאוריות, אבל בכדי להושיב אדם מאחורי סורג ובריח דרושות הוכחות:
צריך שמישהו בגורמי האכיפה יהיה נחוש מספיק, צריך חושפי שחיתויות ("שטינקרים" בלשון חלק מחברי כנסת ישראל) מתוך המנגנון עצמו - וצריך שופטים שלא יתנו לעבריינים להלך עליהם אימים. ביד רועדת אני כותב: ספק אם יש מספיק משלושת אלה בין מי שיכולים לפוצץ את הזיהום המוגלתי הזה.
כשמדובר בכסף ובשחיתות שלטונית, תתפלאו, אין הבדל בין יהודים לערבים - חמדן הוא חמדן, בין אם הוא מניח תפילין או כורע על שטיחון. אך למרות שאין הבדל, המבנה המסורתי חמולתי של חלק מהיישובים הערביים מקל מאוד על מלאכתם של מי שמשמשים צינור להעברת כספים למקורות עברייניים.
ועדיין - מה שתקף לגבי תקף גם כלפי שר האוצר: "ידיעה" שמקורה בהנחה, שמועה או סברת כרס שלא ניתנת להוכחה, היא עורבא פרח. כאשר כל מה שיש לך הוא ידיעות בלתי מבוססות, אתה לא יכול לעכב כספים רשמיים, מענקי איזון שלהם זכאיות הרשויות הערביות לפי חוק.
זאת ועוד: גם שר האוצר יודע שברוב המקרים הכסף מיועד למטרות מוניציפליות ראויות: תשתיות, תברואה, חינוך, פיקוח ועוד.
מורשתו של מיסטר הייד
אילו היה שר האוצר נכשל, כלומר - מאמין בתום לב שהוא יכול לעכב את הכספים ומגלה, לצערו, שלא כן. ניחא. אפשר היה לייחס לו לרגע אחד תמימות וכוונה טובה, גם אם מעוותת מעט. העובדה שהלך ובדק היטב את התקנון, קיבל ייעוץ משפטי ונאחז בסעיפים ספציפיים מאוד כדי לעכב את הכספים, היא הוכחה לכך שפעל בקור רוח.
מה יצא לו מזה? לא ברור: בקריצות לאגף הגזעני יותר של תומכיו, בן גביר תמיד יגבר. בניסיון להיות "הימין שמימין לנתניהו" הוא איבד נקודות מאחר ששוב נתפס כילדותי וקפריזי, ולא כמדינאי שקול.
ביחסים העדינים שבין ערביי ישראל למוסדות השלטון שלה, מערכת טוענה ממילא, הוא פגע עוד יותר - ולבסוף גם נאלץ (כפי שהיה ברור מהרגע הראשון) לשחרר את הכספים, גם אם יצליח למנף איזה מנגנון בדיקה בניסיון לחלץ תיקו מפואר.
אפשר להניח שהממשלה שבה מכהן סמוטריץ' כשר אוצר לא תכלה את ימיה. אבל גם אם כן, הרי שבעוד מעט יותר משנה הוא אמור לפנות את כיסאו לנציג ש"ס (במקור לאריה דרעי, אבי תלושי המזון - מדיניות הפוכה לגמרי לזו של שר האוצר הנוכחי, שלפחות בנקודת המוצא שלו היה שליח הימין הכלכלי מבית מדרשו של פורום קהלת).
לכן לגיטימי לעסוק, לקראת השנה העברית המלאה האחרונה שלו בתפקיד (שוב, בהנחה שהממשלה הנבחרת תשלים את כהונתה) במורשתו כשר אוצר.
במשפט אחד, שאול מהסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון: ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בכל פעם היה נדמה ששר האוצר מנצל את התבונה והסקרנות שניחן בהן, זינק מתוכו הגזען הקטן ורצה לשרוף את חווארה או להלין את כספם של אזרחי ישראל הערבים, דווקא בשעתם הקשה.
כמו שחקן כדורגל שניחן ביכולת להבקיע, אבל תמיד יגלגל בדקה התשעים את הכדור לרשתו שלו, כך גם סמוטריץ'. הבעיה היא שהרשת שלו הפכה לרשת של כולנו - וכאשר נרד כולנו ליגה (למשל בדירוג האשראי, למרות נתונים מצוינים), יוותר הכישלון הזה למורשתו היחידה.