וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רשות החברות: אמסלם עוד יסדר מכתב פיטורים גם לנתניהו

עודכן לאחרונה: 30.8.2023 / 9:28

המכתב שנשלח לראש הממשלה מוותיקי רשות החברות הוא במידה רבה מה שמתכוון השר דוד אמסלם לעשות למנהלת הנכחית: הזמנה לשימוע לפני פיטורים. לא שהם מסוגלים לפטר את נתניהו, אבל הציבור שמשתכנע דווקא מצעדים מתונים שכאלה, הוא בדיוק זה שמכריע את הבחירות

דוד אמסלם, הכנסת. דצמבר 2022. ראובן קסטרו, עיבוד תמונה
השר אמסלם. איש נטול אידיאולוגיה פוליטית, שאמנם אוהב להקניט ולהשתלח, אבל נעמד על הרגליים האחרויות רק כשהוא מופרע ממשימת חייו: לסדר ג'ובים למקורבים/עיבוד תמונה, ראובן קסטרו

אתמול קרה דבר שבמדינות מתוקנות (אוי, כמה שהמשפט הזה הפך למעייף, אבל הוא עדיין נכון) היה מפיל ממשלות או לפחות הופך לידיעה המרכזית בתקשורת למשך שבוע שלם לפחות.

מנהלי רשות החברות הממשלתיות בדימוס, אנשים שאני שרובם אינו מזוהה פוליטית, כתבו מכתב אל ראש הממשלה בתביעה שיבלום את ההשתוללות של השר הממונה על הרשות, דוד אמסלם.

ספק אם למכתב שלהם יש נמען: ראש הממשלה ידע היטב את טיב החתול שאותו מינה לשמור על השמנת, אבל עצם המכתב הוא ביטוי לתופעה שהיא אולי משמעותית הרבה יותר מהפגנה של רבבות, אפילו מאות אלפי בני אדם.

מיכל רוזנבוים, דודי אמסלם. איגוד התאגידים העירוניים, יונתן זינדל/ פלאש 90, עיבוד תמונה
מימין: עו"ד מיכל רוזנבוים, נקלעה לסיטואציה (מול האיש משמאל) שהפכה אותה לאחת משומרות הסף החשובות בהיסטוריה של מדינת ישראל/עיבוד תמונה, איגוד התאגידים העירוניים, יונתן זינדל/ פלאש 90

תקציר הפרקים הקודמים, למי שפספס

תכף נגיע אל התופעה, אבל למרות שהנושא נדון בהרחבה, הנה תקצירון של הפרקים הקודמים.
דוד אמסלם, נציגו המובהק של מי שעמדו בין חברי מרכז הליכוד וצעקו "כן!!!" מהדהד, כתשובה לשאלה (שהייתה אמורה להיות רטורית) של השרה לימור לבנת, לאמור: "האם בשביל זה נבחרנו, לחלק ג'ובים?!", הפך בפעם השנייה לשר הממונה, בין היתר, גם על רשות החברות.

אמסלם אינו ידוע כאידיאולוג קשוח בנשואים מדיניים או כלכליים למשל. הוא אמנם אוהב מאוד להיות דווקאי, לאתר רולקסים דמיוניים ומכוניות מתוצרת מרצדס בשולי הפגנות המחאה, או לתקוע אצבע (כמעט תרתי משמע) לעינו של טייס בכיר במיל' (להלן "צפונבון שנשרט"), אבל הוא נעמד על הרגליים האחוריות רק כשהוא מופרע ממשימת חייו: לסדר ג'ובים למקורבים. לזכות השר אמסלם ייאמר שהוא לא ממש מסתיר את כוונתו, להפך - הוא הפך את המינוי הבלתי ראוי לאג'נדה קולנית.

ג'ובים למקורבים הם פרי הבאושים של המערכת הפוליטית כמעט מיום היוסדה, אבל כל עוד הם נעשים במסורה, אפשר לחיות עמם כמו עם שריר שנתפס אחרי אימון כושר. הבעיה היא שברשות החברות הממשלתיות נכללים לא רק שירותי הדואר למשל (זה לא שאפשר לזלזל באלה, אבל מינוי של מקורבים לדירקטוריון רשות הדואר - כפי שניסו השרים אמסלם וקרעי לעשות רק לפני כמה שבועות - אינו מהווה סכנה ביטחונית למדינת ישראל), אלא גם חברות הייצוא הביטחוני, למשל כמו רפאל או התעשייה האווירית.

מי שניצבת כמעט לבדה מול הגל העכור שעליו גולש בהנאה השר אמסלם, היא מי שעליה ניתן לומר ש"נקלעה לסיטואציה", עו"ד מיכל רוזנבוים, מי שלא באה לעמוד בראש רשות החברות הממשלתיות כדי להתעמת, אלא כדי להבטיח שאלה יתנהלו לפי אמות מידה מיקצועיות.

אמסלם משתגע כשהיא ממרה את פיו (וכשקוראים את דברי הבלע שלו נגדה, עולה הרושם שלא רק עמודותיה מפריעות לו, אלא עצם היותה אישה סוררת), עד כדי כך שהוא מנסה לעשות יד אחת עם הגוף האינרטי שנקרא "נציבות שירות המדינה" כדי להדיחה מהתפקיד. ספק אם בג"ץ יאשר הדחה שכזאת (יתכן שבשביל זה הוא יצטרך לפסול קודם את ביטול עילת הסבירות המפורסמת), אבל לא זה מה שיעצור, לפי שעה, את השר הנחוש להשחית כל חלקה טובה שעליה הוא מניח את רגליו.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
צעדת מחאה בבני ברק. ראובן קסטרו
הפגנה בבני ברק. מי שהזעזעו מהמכתב של מנהלי רשות החברות הממשלתיות, הם בדיוק מי שהזדזעו מאישה שחושפת חזיית ספורט בפניו של חרדי. אמסלם הצליח לחבר אותם למחאה בעל כורחם/ראובן קסטרו

הגול העצמי של אמסלם

המהלכים של אמסלם הם שוברי שוויון, במובן שהם גורמים למרכז להתעורר - וכשאני כותב "מרכז" אני לא מתכוון בהכרח למיקום גיאוגרפי או להתארגנות פוליטית שמנסה לפזול אל שני הצדדים, אלא לאנשים שהם מרכזיים בהווייתם, לא נוטים להתלהב או להתלהם, חושבי שיש טעם, אבל גם טעם לפגם בכל אחת מהדוקטרינות של שמאל חברתי או ימין מדיני, למשל.

הם יכולים להיות חילוניים גמורים, מסורתיים או דתיים לאומים - פה ושם אפילו חרדים עצמאיים (כלומר כאלה שלא גזרו עליהם ועל ילדיהם בערות ועובדים למחייתם, במקביל לשמירת אורח חיים חרדי).

הם מסיטים בזעזוע על דגלי פלסטין בהפגנות, או נגעלים מאישה שחושפת להכעיס חזיית ספורט בפניו של תושב בני ברק. אין להם התנצחות עם המסורת היהודית אלא רק עם חלק ממה שהפכו להיות הביטויים הפוליטיים שלה. הם אינם שמחים מגידולי הפרא שצמחו בשולי ההתיישבות בשטחים, אבל חושבים גם שמוטב "כיבוש" - אם או בלי מירכאות - מאשר טרור, שהוא החלופה היחידה שמציבים בפנינו מי שהלוואי שאפשר היה לדון אתם על פתרון קבע מעשי.

עד כמה רב משקלם בהוויה הפוליטית הישראלית? לכאורה כלום ולמעשה הכל. הם אולי לא רוב (למרות שבדעותיהם הם מייצגים אולי 80% מהישראלים), אבל הם אלה שמכריעים מערכות בחירות: בין אם הם נעים בין נתניהו לגנץ, למשל - ובין אם הם סתם נשארים בבית, לא מתוך רצון ללכת לים דווקא ביום הבחירות אלא מתוך מבוכה אמיתית נוכח ההיצע הדל (איכותית, לא כמותית) שמאחורי הפרגוד.

הם לא מאמינים למילה אחת שיוצאת מפיו של בנימין נתניהו, אבל באותה המידה הם נדחים מפני דברי הכיבושין של לפיד או גנץ, שלא לדבר על דברות הכיבושות - או איך שהיא לא תקרא לזה, מפיה של מיכאלי.

המרכז הזה הוא לשון המאזניים. אמנם אין להם התארגנות פוליטית כמו של החרדים למשל, שמתפקדת כלשון מאזניים גם בימי כהונתה של ממשלה נבחרת, אבל ביום הבחירות משקלם רב בהרבה, באשר הצבעתם אינה ידועה מראש.

שפוטים של השמאל או של הימין הרי לא זזים בין הגושים - לכל היותר הם ינועו בין מה שנותר מהעבודה לבין שרידי מרצ, בין השוליים הימניים של הליכוד אל הציונות הדתית, אבל אלה מהמרכז, אלדורדו של מכוני הסקרים, עשויים או עלולים להפתיע תמיד, לא בתנועות חדות, אבל כשאתה קו המשווה, כל תזוזה שלך קובעת באיזה צד יעלזו עת ייחשפו תוצאות המדגם.

האנשים האלה לא יוצאים לקפלן, אולי ביקרו שם פעם או פעמיים, אהבו את רוב מה שראו, אבל מה שלא אהבו הוא שהבריח אותם משם. הם בטח שלא יחסמו את איילון, לא ישרפו צמיגים כשמפטרים את שר הביטחון, לא יתעמתו עם "נכים הופכים לפנתרים" וכשדורשים "צדק לרפאל" וחוסמים את איילון, הם יישארו בבית או ייסעו בדרכים חלופיות (פעם הלכו להפגנה למען שחרור גלעד שליט, אבל גם זה רק כי לא האמינו שנתניהו ייכנע כך לטרור).

מי כן משפיע עליהם? למשל פרופ' יוג'ין קנדל שהיה היועץ הכלכלי הבכיר ביותר לנתניהו בכל שנותיו בפוליטיקה - והפך לאב הרוחני של "פורום הכלכלנים". למשל מנהלי רשות החברות הממשלתיות - שכולם כאיש אחד כמעט, חתמו על המכתב החריף ששוגר אמש לראש הממשלה, בו נכתבו, בין היתר, המילים הבאות:

"יש חשש כבד שמשרתי ציבור בעלי כישורים ויושרה יעזבו את השירות הציבורי ואת מקומם יתפסו אחרים אשר יבחרו על רקע קרבתם לשר הממונה, ולא על סמך כישוריהם, ובמקום למלא את תפקידם ולעמוד על עקרונות מקצועיים, ינסו למצוא חן בעיני השר הממונה. מצב דברים כזה יהפוך את ישראל ממדינה מתקדמת למדינת עולם שלישי"
.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, ישיבת ממשלה, 27 באוגוסט 2023. שריה דיאמנט, אתר רשמי
בנימין נתניהו. לא רואה? לא מבין? רואה ומבין אבל השלים עם התבוסה? מול שלוש האפשרויות האלה, האפשרות הרביעית היא המבהילה מכולן/אתר רשמי, שריה דיאמנט

האם באמת נתניהו לא מבין?

הם מזדעזעים כשהם רואים ראש מוסד או שב"כ בדימוס, שביטחון ישראל היה משימת-חייו, כמעט דומע באולפן טלוויזיה או מפקד חיל אוויר לשעבר נאלץ לספוג עלבונות ממפקדת טייסת המטורללים, טלי גוטליב, שקוראת להקים חיל כטב"מים - ומצליחה לטעות אפילו בראשי התיבות.

הם לא רצו להיות חלק משום מחאה, הפעם היחידה בשנה שבה הם מרגישים חובה להניף את הדגל היא ביום העצמאות, אבל בכל יום שחולף הם מבינים שפניה של הממשלה הזאת אינם פניו של נתניהו, לפחות לא זה שלו האמינו פעם, אלא פרצופו המאדים של השר דוד אמסלם, קצף על שפתיו, מסביר למה הגיע הזמן להחליף מינויים מקצועיים במינוי מקורבים.

הם היו יכולים לפרגן למאמץ כן לגוון את נבחרת הדירקטורים, חלקם (אם כי לא רובם) הם ממוצא מזרחי או כזה שמרוב עירובי עדות נוסח ישראל האמיתית, יש בו גם וגם (למרות שמביך אותם אפילו לדבר על הנושא).

הם היו מגבים חלק גדול מרפורמה אמיתית במערכת המשפט, שכמו כל מערכת שנשארה יותר מדי זמן מחוץ לתחום הביקורת האפקטיבית, התאבנה והסתאבה, אבל לא כשהיא מוגשת להם כתכנית נקם שתכליתה חיסול משפט נתניהו (אם כי רובם היו מניחים לו להסתלק בכבוד תמורת חיסול תיקיו בדרך יצירתית שהופכת לבלתי אפשרית בכל יום שחולף).

הם האנשים שאמסלם דוחק לעשות את הדבר שהם הכי שונאים ברמה הלאומית: לבחור צד ולצדד בו למרות הסתייגויות מחלקו
.

האם נתניהו אינו מבחין בהם, מרוב אומרי הן שנכרו על ידי סביבתו כדי להסתיר מפניו את התמורות שאינן נוחות לו?

האם הוא רואה את המחנה שהוא מאבד, בכל יום קצת, אבל בטוח שהוקוס-פוקוס (למשל בגזרה הסעודית) ישיב אותם לחיקו?

האם הוא רואה אותם, אבל כבר השלים עם תבוסתו ליריב לוין, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ודוד אמסלם?

ואולי הוא רואה אותם, אבל מבין שהם בסך הכל עוד מהמורה בדרך אל שלטון יחיד, לאמור - בהתחלה נצלח את המשימה בה אנו ממרים את פי בג"ץ אבל נמנעים ממרד בצבא, ואז נכריז על מצב חירום וביטול הבחירות (או ניהולן במתכונת שתבטיח ניצחון מראש. ההבדל בין השתיים הוא רק מראית-עין).

האפשרות האחרונה היא קיצונית ממש כמו האפשרות שכהניסט מוצהר יהיה פה יום אחד השר לביטחון לאומי. סליחה - דוגמה לא טובה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully