המלחמה שלא נגמרת: אפילו הלקח ממלחמת יום הכיפורים כבר הזדקן

וזיכרוני הראשון אם מחדלך אינו מטעה אותי: יומיים לפני יום הכיפורים. הטנדר של אבא עמוס בכל טוב: ממתקים, בקבוקי שתייה קלה "ליטר פלוס" של טמפו, פאקטים של סיגריות "טיים", כמעט קיוסק שלם בארגז של שברולט סי-10 כחול, מודל 1970 - ואני, ככל הנראה בניגוד לכל תקנת בטיחות, על ספסל עץ מתקפל, בדרך הארוכה מחיפה לג'וליס שבדרום, לבקר את אח שלי, שסיים עם החבר'ה שלו, ממה שכונה אז "נח"ל זחל" (הסטה של לוחמי נח"ל מגדוד 50 של חטיבת הצנחנים אל חיל השריון, בעקבות לקחי מלחמת ששת הימים).

50 שנה למלחמת יום הכיפורים - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן

כגודל הציפיות כך גם גודלה האכזבה: הגענו לבסיס, אבל אחד החבר'ה שנשאר לשמור על הציוד, הודיע לנו שבלילה הוקפצה הפלוגה לרמת הגולן בגלל כוננות. את אח שלי פגשתי רק כעבור כמה ימים בבית החולים.

לימים, כשהזיכרון הילדות הזה פגש תודעה של גבר מבוגר, הבנתי שכלל הנראה היה למישהו אינטרס לשים יותר מדי משקל על המחדל המודיעיני: אם בערב יום הכיפורים עובה הקו בחיילים שהיו בתחילת מסלול ההכשרה שלהם, סימן שמישהו ידע והתכונן. אולי לא מספיק, אולי לא טוב, אבל ידע מוקדם היה.

יום הכיפורים ואנחנו בכינוס משפחתי, בסלון של הדודה שרה והדוד אלק. כמשפחה חילונית להכעיס, השולחן עמוס בכל טוב - ופתאום אזעקה. אמי חוטפת אותי ורצה כשאני על זרועותיה לעבר ביתנו, מרחק של שלוש דקות, בין בית מספר 4 לבית מספר 16 ברחוב שלום עליכם בחיפה.

המקלט מאובק, אבל למחרת יתעשתו כבר הדיירים ויביאו אליו מקלטי רדיו. ח' מהקומה השלישית הוא הילד הצעיר בבניין, ולכבודו פותחים את הלול שהיה פעם שלי - ומכניסים אותי אליו כדי שאשעשע אותו.

שני הוריו מגויסים: ד' בקבע, אחת הנשים הראשונות להגיע לדרגת אל"מ, גם בעלה ג' הוא מפקד במיל', בדרגת רב סרן כמדומני. לימים יעלה בדרגה אבל גם ייפצע קשה במלחמת לבנון הראשונה.

מה שלמבוגרים הוא סיוט, הוא לנו הילדים פסטיבל: כולם ביחד, גם אחרי היציאה מהמקלט, יושבים לרוב אצלנו, בקומה הראשונה - השירה הכי קרובה למקלט, אם יתעורר שוב הצורך. המבוגרים יושבים בסלון, הילדים מהבניין בחדר שלי. אני מאושר - רק דבר אחד מטיל עלי אימה: סיסמת הארגעה "לשון אש".

"אני לא רוצה שברדיו יגידו 'לשון אש'" אני צועק על אמא, כאילו זה תלוי בה. הזיכרון הזה הודחק עד לימים שבהם מדינה שלמה רעדה מ"נחש צפע". כל דור והטריגרים שלו.

אנחנו כבר ביום הרביעי או החמישי למלחמה. מכל עבר זורמות ידיעות רשמיות ולא רשמיות על הרוגים. הטלפון מצלצל, אמא צורחת - אבל לא בעצב, אלא בטון שלא יכולתי אפילו להגדיר: אח שלי מתקשר להודיע שנפצע ופונה לחיפה.

אמא צוחקת. רק לימים הבנתי את פשר התגובה: אח שלה, סגן יוסי אביעזר, נהרג עוד לפני שנולדתי - ואז, בימים שבהם מערך המבשרים לא היה מתורגל, התקשרו "מהצבא" להודיע להם שנפצע ושהוא בבית החולים. רק כשהגיעו התברר להם שנהרג עוד יום קודם. לכן עכשיו כשאחי מדבר איתה בקולו-שלו, היא נרגעת - בוודאי שמכל עבר שומעים שהבן נפל.

וזיכרוני האחרון אם הפער מהילדות אינו מעצים אותו - בעצם, גם אם כן:

בית החולים רוטשילד (היום בני ציון) בחיפה. אולם לבן ענק, מלא מיטות ועליהם בחורים צעירים. ליד רובן יושבים בני משפחה. המרפסת שמחוץ לאולם תהפוך בימים הקרובים לחמ"ל המשפחתי. אחי השני, הטייס, טרוד מדי במשימותיו ולא מגיע לבקר, אבל מלבדו נמצאת כאן כמעט כל המשפחה המורחבת.

דוד גבי עובד עלי שצימוקים עשויים מג'וקים (עד היום איני אוכל צימוקים). אח שלי פצוע רק ביד - אמנם היה על סף לאבד אותה, אבל עדיין - זו "רק" היד - ואפילו מתחת לזרוע. מה שבכל תקופה אחרת היה נחשב לטרגדיה, הוא כמעט הקלה עת שמסביב אנשים צעירים מאבדים הרבה יותר.

אני מאושר: כשיש ביקור רופאים מוציאים את כולם החוצה ומתירים רק לי להישאר. אחת האחיות טועה לחשוב שמדובר באב ובנו, לא בשני אחים בפער גילאים ניכר (כ-16.5 שנה), ואנחנו צוחקים. הסיוטים שלו ממה שבדיעבד היה היום הראשון לקרבות הבלימה ברמת הגולן, אולי עוד לא החלו ומכל מקום, גם אם כן, הם עוד לא עברו אלי. בן זקונים אח לטייס בקבע ולחייל שריון בסדיר - שגדל כמעט כבן יחיד, לפחות אני לא משועמם: כל הזמן קורה משהו.

כחלוף כמה שבועות, אולי חודשים, מתערבבים חברי הילדות שלו, מהשומר הצעיר וגרעין הנח"ל, עם החברים החדשים ממרכז השיקום. בערב אחד ההורים שלנו מפנים להם את הסלון, בתנאי שישגיחו עלי והחבר'ה משכנעים אותי, "הצעצוע", לתת לאחד מהם בוקס בבטן. אני מכה ונבהל: מתחת לחולצה יש לו שכבת גבס. מסביב כולם מתפוצצים מצחוק נוכח המבוכה שלי.

תכף נחזר לחבר'ה, שהיו מבוגרים ממני אז בערך ב-15-17 שנים, אבל הנה משהו על ההנהגה. עם השנים הצטמצם הדיון למידת האחריות של גורם כזב או אחר, גם אחרי שהפוקוס זז מעט מהמחדל המודיעיני, שהתקבע כאקסיומה.

אל"מ, ד"ר עמנואל ולד המנוח, עסק בנושא לא מעט בספריו "קללת הכלים השבורים" ובהמשך גם ב"הקשר הגורדי" ו-"הינשוף של מינרוה", לפני שהלך לעולמו בטרם עת. הוא היה אחד הראשונים לצעוק שלא רק המלך הוא עירום, אלא גם החוקר.

ישראל הייתה ערוכה למלחמה, קבע ד"ר ולד, היא פשוט לא הייתה ערוכה נכון. הוא העלה כמה נקודות מעניינות, שנחשבו לכמעט-חתרניות בימים שבהם הטראומה הלאומית הייתה טרייה בזיכרון והמחדל המודיעיני התקבע כקונצנזוס.

ראשית, עובדת המתקפה הייתה ידועה, גם אם השעה המדויקת (שתיים בצהרים ולא שש בערב) הייתה בגדר הפתעה. למעט כמה מקרים שזכו לתשומת לב יתרה, פגשו חיילי צה"ל את האויב כשהם ערוכים לבלימה.

זאת ועוד, הוסיף: למרות המיתוס של התקפה ביום הקדוש ביותר לעם היהודי (נכון, עובדתית) היה קל לגייס מהר ביום הכיפורים ולשנע כוחות. בימים של לפני טלפונים ניידים, אותרו בקלות רוב המגויסים בביתם, גם פקקי התנועה שאופייניים, נניח למוצאי ראש השנה או שמחת תורה, לא היו קיימים - ביום הכיפורים היו הצירים נוחים ופתוחים להעברת אנשים וציוד לגזרות השונות.

אין זה מתפקידי להכריע בדיון שנמשך כבר חמישים שנה, אבל נדמה שממרחק הזמן אפשר בהחלט לקבוע שהדיון על "אמצעים מיוחדים, כן או לא?" או "אשרף מרואן, ידיד או סוכן כפול?", כמוהו שקבוצת כדורגל שספגה תבוסה משפילה ונאחזת בכך שאילו היה נשרק לזכותה פנדל במחצית הראשונה, היה משתנה כל מהלך המשחק. ולא היא.

הבון טון הוא להבין את גולדה. הסרט העוצמתי של גיא נתיב, שהכניס לנעליה, תרתי משמע את הלן מירן המופלאה, בוודאי תרם לכך (שלא לדבר על שלל כתבות - נוראיות מכל בחינה מוסרית, היסטורית ועיתונאית). רק שלפחות להבנתי, מי שרוצה לחקור את מידת אחריותה של גולדה, לא יכול להתחיל את התחקיר בדיונים הביטחוניים שקדמו למלחמה, אלא בשנים שקדמו לה:

החל מההנחה שמוטב להניח ליוזמה של סאדאת לחכות עד לאחר הבחירות (מה שחילץ ממזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, את האמירה המפורסמת על מדיניות החוץ והפנים של ישראל), עבור לאימוץ הגישה היהירה שהערבים לא יעזו.

שורת ההחמצות של גולדה, אישה חכמה אבל גם אשת המנגנון המפא"יניקי עד לשורשי ציפורניה, אינה תחומה להקשר של המלחמה ההיא. היא קבעה שאין עם פלסטיני ושאין אפילו מה להידבר לא רק אתם, אלא להבדיל - גם (ולהבדיל, כמובן) עם הפנתרים השחורים, רק מפני ש"הם אינם נחמדים", כמאמרה.

אגב, לכל המתגוללים היום על בכירים בליכוד שמצטלמים עם ראשי משפחות פשע (לכאורה) צריך להזכיר שבימי העיוורן של גולדה, היו אלה שרי מפא"י ואלופי צה"ל (שמונו על ידם, כמעט כולם) שהסתופפו בחיקם המפנק של מי שלימים יככבו ב"רשימת ה-11" המפורסמת של בכירי הפשע המאורגן בישראל. אם נתניהו, כלומר על פי הטענה, נהנה ממנעמי החיים הטובים על חשבון מיליארדים ובעלי אינטרסים, מה נאמר על עזר, גנדי ודיין?

חריגה לצורך ההנחות שאנחנו עושים לאנשים טועים רק מפני שהם משתייכים למיליה "הנכון": נתניהו עושה הכל כדי להישאר בשלטון? זה אולי מדויק, אבל האם לא כך בדיוק נהג המערך בשעתו, כשראשיו התעלמו מהכתובת הברורה על הקיר, כל הדרך לפני שריסקו לתוכו את מדינת ישראל, במחיר של אלפי חללים?

בכלל, אם להפנות לרגע את המבט מדבשתו של האחר לדבשת שעל גבו של המחנה "הצודק": האם זה לא ממש כמו להשחיר את פניו של אייל גולן (אולי בצדק) בעודך מהלל את המורשת התרבותית של חבורת "לול" או מתרפק על זכרו של דן בן אמוץ? נדמה שבוויכוח הפוליטי בישראל, כולנו טובלים ושרצים בידינו.

לכן אולי, גם הלקח הפוליטי-חברתי ממלחמת יום כיפור עוסק יותר במשבר האמון שבא בעקבותיו. שרשרת הפיקוד, לא רק בצה"ל אלא בכל מבנה היררכי כלשהו, ממשפחה ועד ארגונים בינלאומיים, בנויה על אמונה בעליונותו של מקור הסמכות.

החייל בשוחה, חייב להאמין שמפקד המחלקה שלו, זה שעלול לדרוש ממנו להסתער נוכח אש האויב, יודע טוב יותר. מפקד המחלקה חייב להיות משוכנע בכך שהמ"פ שמעליו רואה תמונה כוללת יותר - וכך זה ממשיך עד לרמטכ"ל ולשר הביטחון.

בפועל זה כמובן לא כך תמיד, אבל ב-1973 ראו יותר מדי חיילים זוטרים את שנסתר לא רק מפני מפקדיהם הבכירים, אלא גם מעיני מי שמפעילים אותם. ברמה הלאומית הביא משבר האמון הזה למהפך פוליטי שנחשב כמעט בלתי אפשרי בישראל של לפני 1973. ברמת היחסים שבין הפרט, האזרח, למדינה - זה היה כבר בלתי ניתן לתיקון.

"נתתי לה חיי, ירדתי על ברכי, האמינו לי כולם למדתי מה זה סתם - ונעלבתי" שרה הלהקה של השנים שבאו אחרי המלחמה, להקת כוורת. המדינה, מצדה לא הבינה מה היא שומעת ושלחה את החבר'ה עם השערות הארוכות לאירוויזיון, אבל מעתה היה ברור שהישראלי של לפני אוקטובר 73, הוא לא הישראלי שלאחריו. הוא התגייס, הציל את המדינה, אבל הוא לא מסוגל להסתכל בפרצוף שלה יותר.

עסקנים פוליטיים היו כמובן גם לפני 1973, אבל מאותו רגע התחיל להתרחק מההנהגה דור שלם של אנשים מצוינים. ילידי המחצית הראשונה של שנות החמישים, הדור הראשון של הצברים שנולדו אל תוך מדינה שיש לה דגל, המנון וצבא משלה, התרחק מהפוליטיקה כמו מאש.

הוא הגיע להישגים כבירים כמעט בכל מקום אחר: במדע, בעסקים, ברפואה, ביזמות, בתרבות, אבל ברגעים מסוימים היה נדמה כי רק מי שלא היה מסוגל להצליח אף לא באחד מאלה, הוא שהלך לפוליטיקה. זו מצידה, הצטמצמה מאמונה ברעיון כתנאי מקדים לעשייה, לאמנות שימור הכוח. תעשייה שבה פועלים כולם למען מטרה אחת - להיבחר גם בפעם הבאה.

לא כל זה קשור כמובן למלחמת יום הכיפורים, שהרי חלק מהביטויים לתופעות האלה אנחנו רואים גם מעבר לים, אבל לכל הפחות אפשר לקבוע בוודאות שישראל איבדה את היתרון היחסי שהיה לה בתחום.

כן, היה גם משהו ילדותי ב"ברוגז" הזה עם המדינה. גם מי שחושב שמערכת המשפט בישראל זקוקה לטיפול בהלם, לא יכול שלא לשים לב להון האנושי האדיר של ההפגנות בקפלן, להימצאות של רבים מוותיקי 1973 בין המפגינים. למה הם לא השפיעו על המערכת הפוליטית מבפנים? בגלל המלחמה ההיא.

יש בהם רבים שרחקו מכל פעילות פוליטית שהייתה יותר מלשלשל פתק בקלפי. עתה הם מכים על חטא משהם למדים מה עשתה ההתרחקות הרת האסון של אנשים טובים מההנהגה לעיצוב המציאות של ילדיהם ונכדיהם.

ביום קר של חורף, ב-1973, אחרי המלחמה, לקחו אותי לראות את מוטי אשכנזי. התומכים בקצין שהיה לסמל תנועת המחאה של אחרי המלחמה, היו מגוונים. היו ביניהם אנשי שי"ח (שמאל ישראלי חדש, אחד מהזרמים שביחד עם מוקד היה למחנה של"י בבחירות 1977, נפרד מהכנסת ב-1981 וחזר כחלק מר"צ וממר"צ).


היו ביניהם אנשי שכונות, כאלה שהגיעו היישר ממאבקי הפנתרים השחורים שקדמו למלחמה. גם אלה התפלגו מאוחר יותר: חלק גדול מהמנהיגים הלך לשמאל הפוליטי: צ'רלי ביטון לחד"ש, סעדיה מרציאנו לשל"י. חלק גדול עוד יותר מהתומכים הלך לימין המדיני, שהוא למעשה שמאל חברתי: לליכוד, לתמ"י של אהרון אבוחצירה, לאגף המסורתי-חילוני של ש"ס.

היו שם אנשי חירות, התנועה, שמקורם במשפחה הלוחמת, לדידם הייתה המלחמה הוכחה שהקונספציה המפא"יניקית שתמיד הייתה בעיניהם הרת אסון, אכן קרסה.

רבים מאלה ניצבים היום בפאתי רחוב קפלן עם דגלי ישראל, חוזרים למערכה חמישים שנים אחרי שפשטו את המדים. המלחמה האיצה את היפרדותם זה מזה, כמו מנסרה שבצד אחד נכנסה אליה קרן אור - ובצד השני, כל צבעי הקשת, אבל לא במובן הפלורליסטי והיפה שלהם.

לא בכדי המחאה הזאת, בשונה מקודמותיה, לא מובלת בידי מנהיגים פוליטיים, אלא בידי כוחות שהיו אלמוניים עד לפני כמה חודשים. זה לא אומר שהם צודקים, כמובן, אבל הסדר החדש שהביאו במבנה שלהם, או ליתר דיוק, היעדרו - יכול היה לנבוט רק על הקרקע של אחרי 1973: לא הגנרל גנץ ולא הג'ובניק לפיד הם מנהיגיה. לכל היותר הם יהיו מי שיקטפו את פירות הניצחון, אם תנצח, אבל זהו גוף שמתנהל ללא ראש אחד.

התבגרות פירושה לא רק צבירה של חווית חדשות, אלא פרספקטיבה. הבנה טובה יותר של אירועים שחווית כילד, אבל לא הבנת אותם לעומקם, אלא רק כחלוף השנים, מנקודת מבט של מבוגר.

עיני הילד שלי ראו את מדינת ישראל נקרעת, את האדמה רועדת, אבל לא היו לי אז, למזלי, הכלים כדי להבין זאת כך, ודאי לא כדי לתת לזה ביטוי. עשיתי מה שהיה עושה כל ילד במקומי - פחדתי מ"לשון אש" ברדיו.

מכל השאר התחלתי לפחד רק כמבוגר.