אין דרך עצובה יותר לציין על לוח השנה חמישים שנה ועוד יום אחד למלחמת יום הכיפורים מאשר המראות הקשים שנגלו לעיני אזרחי ישראל בבוקר שמחת תורה, בעודם עסוקים בשאלה הרת הגורל בנוגע להקפות בהפרדה מגדרית.
בתל אביב התעוררו מסירנות מעט אחרי השעה שש בבוקר, ביישובי הדרום מצלמים התושבים חוליות מחבלים משתוללות ברחובות - ונדמה שאם עד הבוקר הישלו אזרחי ישראל את עצמם שלפחות מערכת הביטחון נבדלת מיתר מערכות המשק הקורסות, הרי שהאמת האכזרית והכואבת נגלתה במערומיה.
ביקורת על מערכת הביטחון היא משימה קשה במיוחד, שכן צה"ל הוא הורינו, הוא אנחנו, הוא ילדינו - ימקם כל אזרח ישראלי (לפחות בין ה-50% שעדיין מתגייסים) את עצמו על הרצף הכרונולוגי הזה בהתאם לגילו. ועדיין האמת חייבת להיאמר: מדובר בגוף המתוקצב ביותר במדינת ישראל, שנתפס לא מוכן בכל פעם.
לשמוע את התגובות ממערכת הביטחון ולא להאמין: "מתקפת פתע משולבת", "הפתעה" ועוד. במילים אחרות: צה"ל מוכן למערכה רק כשזו מתקדמת לפי סולם ההסלמה המקובל: טפטוף שגורר תגובה, הופך לגשם - ורק אז "מבצע".
במילים אחרות: למרות המוסד, שב"כ, אמ"ן וכל אמצעי התצפית והמעקב אחרי הנעשה בצד השני של הגבול, מערכת הביטחון הישראלית מסוגלת להגן עלינו ביעילות רק אם האויב מקדים לשלוח מסר ברור בנוגע לכוונותיו. כאילו לא ציינו רק עכשיו 50 שנים למחדל הנוראי ההוא.
חשבו על כל כתבות החג עם כוחות צה"ל בעוטף עזה, כמה נלעגות הן נראות עכשיו. כמה נראה אותו מפקד גדוד (לא בא לי לזהות אותו מעבר לכך, לא בו האשם) שסיפר עד כמה צה"ל שובר שגרה, יוזם ומפתיע נוכח התחממות ליד גדר המערכת.
המראות בלתי נתפסים: מחבלים טובחים באזרחים לאור יום ומי שמתאם את פעולות כוחות הביטחון הוא תמיר סטיינמן, כתב חדשות 12, שלרבים מהתושבים יש את מספר הטלפון הנייד שלו. לשמוע אותם שואלים "איפה צה"ל?" ולהיזכר ברשתות הקשר של מלחמת יום הכיפורים. הנסיבות אולי שונות בתכלית, אבל התדהמה, האכזבה והשבר הם זהים.
הקריסה של מערכת הביטחון ברגע האמת שלה היא לא פחות ממדהימה, שכן בכל הסקרים שנערכו באשר לתפקוד הממשלה הזאת, זכה שר הביטחון יואב גלנט לציון המקסימלי ונראה כמו מינוי מקצועי (חריג בממשלה הזאת): אלוף במיל' שהיה כמעט לרמטכ"ל.
החשבון איתו, כממונה על מערכת הביטחון, עם הרצי הלוי, הרמטכ"ל, ועם הגוף עליו הוא ממונה, אבן שואבת לתקציבי עתק שמתגלה במערומיו פחות או יותר מאז 1967, עוד יגיע. עתה רק נותר לתבוע מהם שיוכיחו שהם מסוגלים לצמצם את הנזק הנורא שאותו כשלו מלמנוע.