גם מי שלא נחשף למראות הקשים של החטופים הישראלים לרצועת עזה, לא יכול שלא לחשוק שיניים בזעם. את עיקר פגיעת החמאס סופגים תושבי הדרום, אבל הפגיעה המורלית היא נחלתם של כלל תושבי ישראל, שרבים מהם תולשים את שערות ראשיהם מול החדשות וזועקים: "איפה צה"ל?"
לפעמים נדמה שזהו הדבק היחיד שמחבר משהו כמו 90% מתושבי ישראל היהודים: הציפייה ש"הפעם נלך עד הסוף", "הפעם נמחק את עזה מהמפה" ועוד.
לצערי אני חייב להמר כבר עכשיו: זה לא יקרה. זה לא יקרה כי שעת הכושר לעשות בעזה ככל העולה על רוחנו, חלפה לה. עד היום הזדעזע העולם ממראות נוראיים של ישראלים נטבחים, נחטפים ומושפלים (ומה ששיתפה ושיקפה התקשורת הישראלית הוא באמת הרע במיעוטו), אבל אנחנו מכירים את דעת הקהל הזאת:
כבר מחר היא תעבור להתפעל מעיי החורבות בעזה ומגופות של ילדים שנקברו תחת ההריסות, בעוד אנחנו נעבור ממעמד של קורבנות חפים מפשע לסטטוס של פושעי מלחמה.
ממשלת ישראל, גוף אינרטי שפעולותיו נגזרות רק מהחלטות העומד בראשו, החליטה כבר מזמן שפרס נובל לשלום חשוב יותר מהכרעת החמאס, והשאלה היחידה עתה היא רק איך למכור את זה לציבור ששואף לנקמה.
אחרי ש"מכונת הרעל" כשלה בניסיון לייצר ספין על "בוגדים מבפנים", שלמעט כמה גיבורי רשת התברר שאף אחד לא קנה באמת, הגיעו "טפטופים של שפיות", מטעם מקורבים-רחוקים של ראש הממשלה, שמסבירים שאסור להתפתות למלכודת העזתית ולנסות לכבוש אותה, מאחר שמדובר בפיתיון של חיזבאללה, חלק מתכנית על שנהגתה בטהרן ונדונה בלבנון.
את הנרטיב הזה כאמור, מטפטפים לנו אט אט, בעודם מוכרים לציבור בישראל "סיפורי גרנדמייזר" אודות הצורך לגייס מילואים ולהתארגן היטב לפני שיוצאים לגבות מהחמאס מחיר דמים כבד.
במשך שנים מכרו לנו אגדות על מטוס אחד שיכול להשמיד את כל רצועת עזה בתוך כמה שניות (מה שנכון ברמה הטכנית-מבצעית, אבל לא ברמת קבלת ההחלטה על כך) - ועכשיו מספרים לנו שצריך להתארגן, שצריך מודיעין, שצריך לחכות? הרי אם מישהו היה רוצה לשטח את עזה, או לפחות שכונה אחת בה, למען יראו וייראו, הוא היה עושה זאת מזמן.
אגב כך, כשרואים את הכישלונות המבצעיים של צה"ל (מבלי להפחית חלילה כהוא זה מגבורת המפקדים והלוחמים בשטח!) בנטרול המחבלים שפלשו ליישובי העוטף, אפשר רק לדמיין מה יקרה אם יגררו ללוחמה בשטח בנוי שבו החמאס מכיר כל סמטה ומעבר תת קרקעי.
ובכלל: מהיכן הטיעון המוזר שצריך להשיג שליטה ביישובים בטרם מכים באויב? האם אי אפשר היה, בעזרת חיל האוויר, ליצור שטח נקי מכל אדם, מבנה או חפץ שיפריד בין הרצועה לשטח ישראל -ולחסל כל מי שינסה לחצות אותו - ולא משנה באיזה כיוון?
אגב המעבר לעזה, זה הזמן להזכיר את החטופים האומללים שמשמשים עתה כנכס כפול: הן עבור חיות האדם שמחזיקות בהם והן עבור מי שמחפשים גורמים שיעכבו את המהלומה, מתוך ישראל.
למה נכס? כי פעם אפשר היה להאשים עוד השמאל ההומניסטי, "יפה הנפש" שמפגין נגד התגובה הנדרשת לפי חוקי הג'ונגל של המזרח התיכון. היום כשאין שמאל (זולת זה המומצא על ידי תועמלנים), נפלו החטופים ומספרם העצום כפרי בשל לידי מי שמעדיף תמיד הימנעות מפעולה על פעולה.
וכך, בעוד חלון ההזדמנויות הולך ונסגר, הולכת וכבה תקוותם של אזרחי ישראל לנקמה, לאותו "גיים צ'יינג'ר" שמבטיח לנו מי שהבטיח כבר ב-2009 "למוטט את שלטון חמאס" ועכשיו לא ייתן לאף אחד למוטט לו את הגשר הדיפלומטי לריאד.
בקרב התודעתי על תמיכת אזרחי ישראל המאוכזבים, מתחדדים כבר התירוצים: חיזבאללה, איראן, החטופים - וכל אלה יקבלו זיגוג נאה מהבית הלבן - ויתקדמו לקראת פגישה מהירה עם יורש העצר הסעודי.
מי שמייחל ליום הזה בוודאי יעלוץ, מי שמחכים למהלומה על החמאס ייאלצו להסתפק בספירת המלאי המוכרת של "הרגנו להם יותר משהרגו לנו" ובקלישאות על חמאס "מורתע" (ראינו). הנה כי כן, באופן שאין ביזארי ממנו, ראש ממשלת ישראל, ממשלת "ימין על מלא", מיישם עתה את מדיניות השמאל הישראלי, מנוחתו עדן.
לכן, גם מי שלא מתיימר להכריע בין שתי החלופות - מיטוט חמאס או נורמליזציה עם סעודיה, חייב לדעת את האמת, או במילים אחרות: אם הדבר היחיד שמחזיק אתכם שפויים מול מסכי הטלוויזיה הוא ההנחה שהנה מיד יגיע צה"ל ויגרום לעזתים להצטער על הרגע שבו חצו את גדר המערכת, הרי שאתם נאיביים יותר מתושבי הדרום שישבו נצורים בבתיהם, מחכים לסיוע שהגיע רק אחרי שלחשו ליקיריהם מילים אחרונות.