עמיתיי בערוצי החדשות, הגיע הזמן להראות את הזוועות

הגיע הזמן להפסיק עם הצנזורה העצמית ולהראות את הזוועות שביצעו מי שמכונים "לוחמי" חמאס ביישובי עוטף עזה (חכו קצת עם החלפת השם ל"חבל הקוממיות").

הגיע הזמן מפני שחלק גדול מהסיפור הפעם אינו העובדה שנרצחו אזרחים - ואפילו לא מספרם העצום, הבלתי נתפס עדיין של אלה.

הגיע הזמן מפני חלק גדול מהסיפור, אולי החלק המרכזי בו, הוא לא עובדת הירצחם, אלא בעיקר איך הם נרצחו.

התקשורת הישראלית רגילה בצנזורה עצמית, לרוב מוצדקת: אפשר לשדר חדשות גם מבלי להפוך אותן לסרט סנאף, כלומר - לקרוא לדברים בשמם מבלי לשדר תמונות מפורשות.

אלא שממש כמו שעד אתמול סברנו שניתן לחיות בשלום עם עזה, אם רק נאפשר להם נמל, אם רק ניתן מספיק אישורי עבודה, אם רק נעקור מקרבם את היישובים היהודים שהתקיימו שם עד קיץ 2005 - עד שההנחה הזאת התהפכה על פיה בטבח שמחת תורה, כך גם צריכה להתהפך התפיסה התקשורתית לפיה לא מוכרחים לחשוף את הצופים למעשי הזוועה.

שאלתם את עצמכם מדוע נשיא ארה"ב, שעד לפני שבועיים עוד סרב להזמין את ראש ממשלת ישראל לבית הלבן, מוסר לפתע את ההצהרה המחבקת ביותר שניתנה אי פעם מנשיא אמריקאי? שאלתם את עצמכם מדוע הוא עושה זאת למרות אופוזיציה פנימית פרו-פלסטינית בתוך המפלגה הדמוקרטית?

שאלתם את עצמכם מדוע התייצבו לצד ישראל, דווקא הפעם ובאופן נחרץ כל כך, אישים כמו ראש ממשלת בריטניה, נשיא צרפת - ושורה ארוכה של מנהיגים בתוך העולם הערבי? חלקם לא עשו זאת בפומבי, אבל בשיחות שהם מקיימים עם מקביליהם בישראל הם מבקשים בפשטות - חסלו את חמאס.

הסיבה היחידה שהם עשו ועושים זאת, למרות שחלקם נוקטים בימים כתיקונם בעמדה שמעדיפה (או לפחות מבינה) את הצד הפלסטיני, היא שהם נחשפו לחומרים שהצופה הישראלי לא נחשף אליהם עדיין.

"ברשת" כמו שנהוג לכנות את הפלטפורמות התקשורתיות הלא רשמיות, כבר רצים סרטונים ועדויות לזוועות שאותן קשה אפילו לדמיין, זוועות שהיו מי שתיארו השבוע כ"נאציות". אלא שהדוגמא הרלוונטית יותר לישראלים היא אולי טבח יהודי חברון במאורעות תרפ"ט (היה אז "כיבוש" או "מצור" שיצר לכאורה את התנאים לאכזריות שכזאת?).

במקביל מתרבות גם העדויות לסיוע באיסוף מודיעין מצד פועלים עזתיים שבמשך שנים שכנענו את עצמנו להאמין שהם בסך הכל אנשים מסכנים שמבקשים להביא לחם הביתה - וכמו שניסינו לאכוף על הסכסוך היגיון מערבי של פשרה (ע"ע אוסלו 1993-2000), כך ניסינו לאכוף את אותו הגיון בדיוק גם על ניהול הסכסוך מול עזה.

אז אצל רוב הישראלים התהפך הדיסקט (דימוי מיושן משהו, שמקורו באולפני החדשות), זה לא שאנחנו רוצים לנקום את דם ילדי בארי וכפר עזה בדם ילדים פלסטינים, אבל אנחנו מבינים עתה שגם אם חלק מהמעשים שיעשו בשמנו יקשו עלינו לחיות עם עצמנו ביום שאחרי, הרי שאם לא יעשו, יקשה עלינו לחיות. נקודה.

לא אנחנו הם אלה שעושים דה-הומניזציה לאזרחי עזה. הרוצחים שפעלו בשמם וההתעללות שעברו חלק מהחטופים בטרם הוסלקו, היא זאת שהפכה אותם - אם לא למטרות של ממש, אזי לפחות למי שיכאב לנו קצת פחות אם יחטפו חלק מהריקושטים.

אחד הנימוקים העיקריים לאי-שידור הזוועות מיישובי הדרום הוא למנוע מהמשפחות סבל מיותר. אכן דילמה קשה - ולו היינו חיים בוואקום שבו אמצעי התקשורת היחידים הם ערוצי הטלוויזיה 11-13, אולי אפשר היה להאמין שהצנזורה העצמית מונעת מהן מעט סבל מיותר בתוך אוקיאנוס הסבל שבו הן מצויות.

הבעיה עם ההיגיון הזה, הוא שממש כמו הביטוי ההוא עם הדיסקט, גם התפיסה הזאת מיושנת להחריד. לא רק שניתן היום לצרוך תקשורת גם ממקומות לא רשמיים, אלא שהמשפחות האומללות הן אלה שצרכו אותה ראשונות, בנסותן לגלות כל בדל מידע על יקיריהן.

אתן פה דוגמא נוראית, אבל לא ממש "ישראלית": דעת הקהל בתאילנד (מדינה עם מיעוט מוסלמי לא מבוטל בדרומה), סוערת עתה נוכח סרטון שבו מתועד רוצח חמאסי מרוצץ במעדר את ראשו של פועל תאילנדי באחד מיישובי קו העימות. מבלי להיכנס לתיאור פרטני ונורא יותר, נסתפק בלהניח שהיא לא הייתה סוערת כך לו היה מדובר למשל בירי מן המארב.

קחו את הדוגמה הזאת, הסיקו ממנה מה שתסיקו לגבי מה שאירע לחלק גדול מקורבנות הטבח בדרום - והנה לכם לא רק ההבדל בין עולם שנותן לישראל זמן להשלים את המלאכה הנדרשת, לעולם שמבין לפתע את ההבדל בין חפים משפע שנרצחים בישראל ללא-מעורבים שמתים (וימותו) בעזה.

ולא, לא מפני שבעיניהם (בניגוד אלינו אולי) דמו של ילד מנתיב העשרה סמוק יותר מזה של ילד בבית חנון, אלא מפני שבעוד שמשפחתו של השני הוזהרה להתפנות מביתה בטרם הפצצה, לבל תשמש מגן אנושי לרוצחים, הרי שהראשון היה המטרה.

זו אינה סמנטיקה, אלא ההבדל העיקרי בין מדינת ישראל המתגוננת לבין הרוצחים, הבדל שלא נוכל להסביר לעולם (הן גיאוגרפית והן על ציר הזמן) אם לא נפיץ את התמונות המחרידות.

ולא רק העולם אלא גם ישראל, בה התעוררו כבר כמה קולות מבפנים שמבקשים לחוס על חיי העזתים, מבלי להבין שכל גדלות הנפש שיכול ישראל להפגין עתה, מסתכמת במתן ארכה מספקת לאזרחים להתפנות מבתיהם. אני בטוח שחלקם, לו אך היה נחשף לזוועות, היה משנה את דעתו.

זה לא אומר שכל המשפחה שיושבת מול מהדורות החדשות בטלוויזיה או מתעדכנת תדיר מאתרי החדשות בשבתה בממ"ד צריכה עכשיו להיחשף למראות הנוראיים, שאפילו כאן אמנע מלפרטם, אבל מאחר שכל ערוץ של תקשורת "קלאסית" - כלומר ערוצי טלוויזיה, תחנות רדיו ועיתונות מודפסת, מפעיל במקביל גם ערוץ אונליין, אפשר לדווח על המעשים ברמת הכותרת הכללית מעל לפלטפורמה המרכזית - ולרכז את התמונות וקטעי הוידאו באונליין, באזור שבו הצפייה היא אקטיבית, כלומר על פי בחירת הגולש ולאחר שנחשף לאזהרות המתאימות.

טבח שמחת תורה מחלק את ישראל ל"לפני ואחרי" בלא מעט מובנים, אחד מהם הוא שהפעם אנחנו צריכים להיחשף לא רק לשמות, התמונות המחייכות, סיפורי הקרובים ותיעוד וידאו של חיי הנרצחים, אלא גם לתמונות הזוועה של הרצחם.

זו משימה לא קלה שלא ניתן לכפות על איש, אבל אפשר לבקש זאת ובמקביל להציע את האפשרות לעשות כן. הפעם אנחנו חייבים זאת - לא רק לזכרם, אלא גם למען קיומנו.