למרות שבמזרח התיכון מסוכן להמר אפילו על העתיד הקרוב, הרי שניתן להניח שלפחות עד שלא ימריא מכאן בחזרה נשיא ארה"ב, נרגיש פסק זמן יחסי בלחימה בדרום. זמן טוב להרהר באחת מפרשות הזוטא של אירועי הימים האחרונים.
אנחנו כועסים על העולם. אנחנו כועסים באופן הכי טבעי ומוצדק - על הפרמיירליג, על הבי.בי.סי, על סטארבקס - והרשימה עוד ארוכה. בחלק גדול המקרים הכעס הוא לא רק מובן, אלא גם מוצדק: כך למשל בכעס על חוגי השמאל הכאילו-אינטלקטואלי ממוסדות אקדמיים מכובדים כמו הרווארד למשל, ששבויים עדיין בגישה ההומניסטית לכאורה, שבה היה שבוי גם השמאל בישראל עד ספטמבר 2000. על הגישה הזאת אפשר לכתוב ספר, לא רק טור, אבל נניח לה כרגע ונתרכז בדוגמאות מורכבות פחות, כמו למשל ליברפול.
זו לא רק ליברפול כמובן (שיו"ר חוג האוהדים שלה בישראל, פרסמה מכתב מרגש נגד העמדה "המאוזנת" שבה נקט המועדון), אלא גם כמעט כל יתר מועדוני הכדורגל באנגליה (עם מעט מדי חריגים דוגמת צ'לסי או קריסטל פאלאס), אלא גם הנהלת הפרמיירליג שיודעת לקיים לפני כל משחק את טקס כריעת הברך למען זכויות שחורים, או דקת דומייה לזכר נפגעי רעש האדמה במרוקו ולוב - בעוד נרצחים יהודים מעניינים אותה פחות.
זו יכולה להיות אופ"א שסירבה לכל אזכור או ציון של הטבח בדרום - וזכתה לכך שאחד הריקושטים התעופף לעברה בדמות רצח של שני אוהדי כדורגל שבדיים לפני המשחק בבלגיה.
לפעמים מדובר ביחידים, ידוענים, כמו למשל דיויד בקהאם או ג'ניפר אניסטון. הכעס אינו על שכל אותם גורמים ספורטיביים, עסקיים ופרטיים נקטו גישה שמשבחת חלילה את מעשי הרצח המזוויעים, אלא לרוב על כך שפרסמו מסרים שאינם מבחינים מספיק בין מי שמזהירים אזרחים להתפנות, רגע לפני שהם ממטירים פצצות בניסיון לפגוע ברוצחים שמסתתרים בקרבם, לבין אותם רוצחים שעבורם הפגיעה באזרחים היא המטרה.
ואז, בדיוק כשאנחנו חשים נעלים ומוסריים, מגיעה שיחת הטלפון בין נתניהו לפוטין - ומזכירה לנו שכולנו בעצם ליברפול, כבר יותר משנה וחצי.
רוסיה פלשה לשטחה של אוקראינה רק משום שזו גילתה ניצנים של ניתוק מהגוש הסובייטי-לשעבר והתקרבות למערב. היא נתלתה כאמתלה בקיומם, בשולי המיינסטרים האוקראיני, של כמה ארגונים ניאו-נאצים.
במהלך הפלישה הזאת, לא רק שאזרחי אוקראינה היו למטרות, אלא היו גם מקומות שבהם התקיימו מעשים שמזכירים מאוד את האירועים המזעזעים ביישובי העוטף.
כמעט כל העולם הנאור הזדעזע בצדק. בישראל התמונה הייתה מורכבת יותר: אני לא מדבר על חלקים בשולי הימין הישראלי שהפכו את פוטין לסוג של גיבור, אלא על המדיניות המאוזנת שבה נקטה ישראל. בעוד ישראלים רבים מתגייסים כפרטים למען העם האוקראיני, ניסחה ממשלתם את הודעותיה כמי שמשחקת ב-"כן, לא, שחור, לבן".
המוסדות הרשמיים בישראל אולי נקטו בגישה הזאת (כולל בעלי תפקידים בכירים בממשלה הקודמת, המכונה "ממשלת השינוי"!), אבל מי שסיפק להם את הגב הייתה העמדה הרווחת בציבור, כולל בתקשורת הישראלית, לפיה ישראל, בגלל הרגישות האזורית, מחויבת לה.
הסבירו לנו שהאוקראינים הם אולי הקורבנות, אבל למען ביטחון ישראל עלינו להשתדל שלא להרגיז את הרוסים בהבעת תמיכה מפורשת באזרחים שחייהם הפכו לגיהינום. בואו נהיה חכמים ולא רק צודקים, אמרו לנו רבים וטובים בקרבנו.
גם כאשר מישהו הזכיר את מחויבותנו המוסרית כיהודים, נוכח שתיקת העולם כאשר טבחו בנו, היו מי שהזכירו לו את חלקם של האוקראינים בטבח היהודים, לפני 80 שנה (מה שנכון היסטורית).
בשורה התחתונה, נקטנו כולנו באותה גישה שבה נוקטים עתה כל מי שיש להם מה להפסיד כתוצאה מהזדהות עם ישראל: מועדוני כדורגל שמפחדים לאבד קהל בארצות המוסלמיות, רשתות של בתי קפה שמנסות לשרוד כלכלית, ידוענים שלא רוצים לאבד מחצית מקהלם.
מול אלה ניצב דמם השפוך של משפחות שלמות ביישובים שאליהם חדרו מחבלי חמאס. זה מרתיח, זה מקומם, זה מתסכל - וזה בדיוק מה שעשתה מדינת ישראל הרשמית בנוגע לסכסוך שבו היינו מוכרחים להתייצב בצד הנכון.
נניח לרגע שהיינו מתעשתים, מלקים את עצמנו על הגישה הנפסדת ההיא, אבל גם בשעה שהיא נאבקת במי שמוציאים הודעות גינוי "מאוזנות", ממשיכה ישראל לשחק את המשחק הזה בעצמה:
ולדימיר פוטין משווה בין ישראל לנאצים, ובעוד הוא עושה זאת ברמזים בלבד, משלימה התקשורת הרוסית (שאינה נוקטת עמדה אלא בעידוד הקרמלין) את המלאכה בסדרה של פרסומים אנטישמיים - ומה אנחנו עושים? ממשיכים לשבת על הגדר, משכנעים את עצמנו שזה בסדר להיות חכם ולא, קודם כל, צודק.
מילא היינו מבינים את האירוניה שבמצב הזה וסותמים את הפה בכל הקשור לגופים מסחריים שיש להם אינטרס ברור לא לעצבן את דעת הקהל המוסלמי-ערבי, אבל אנחנו מתנהגים ממש כמי שכל מה שמעניין אותם הוא שהחולצות שנושאות את שמו של מו סאלח, ימשיכו להימכר בקצב.