איפה הכסף? ההתנהלות הכלכלית הכושלת של ישראל במלחמה

כמעט שלושה שבועות חלפו מאז פלשו רוצחי החמאס מזרחה, אל מעבר לגבול רצועת עזה. המחדל שהוביל לטרגדיה האנושית והלאומית, ייחקר מן הסתם לפרטיו, בכל הרמות. כל זה יקרה לאחר שתתם המערכה, שבמובנים רבים - ונכון לרגע כתיבת שורות אלה - עדיין לא החלה.

יחד עם זאת, כישלון הקונספציה האסטרטגית -מדינית, שפגש את כישלון הקונספציה הביטחונית-צבאית, לא היה אמור להוליד גם משבר כלכלי, כזה שמתפתח עתה ממש לנגד עינינו, שכן אם מוכנות צה"ל עוד תחקר, מוכנות המשק פגשה את העימות במצב טוב מאוד:

עם תחזית צמיחה מבטיחה, אינפלציה סבירה (גם אם מדאיגה), עודפי מט"ח בקופה ודירוג אשראי טוב שניתן לנו, חרף העובדה שגורמי ההערכה הבינלאומיים ציינו באופק שני סיכונים עיקריים שמונעים דירוג גבוה אף יותר (בינתיים, באמצע השבוע, הורידה סוכנות S&P את התחזית מיציבה לשלילית):

המצב הביטחוני הנזיל והשלכות אפשריות של החקיקה המשפטית, אם זו תוסיף להתקדם ללא הסכמה רחבה. עתה כבר אפשר לקבוע שבעוד שאנו עסוקים בעיקר בסעיף השני, הכה בנו הסיכון הראשון.

ולמרות תנאי הפתיחה הטובים האלה, מי שצפה השבוע בדיונים בוועדת הכספים של הכנסת, הבין שבשלושת השבועות האחרונים לא רק תדמיתה של ישראל וכוח ההרתעה שלה נפגעו, אלא גם הלך הרוח הכלכלי נשחק בה עד לבלי הכר.

זוכרים את 24 השעות הראשונות למתקפה? את הייאוש שאפף את מגישי החדשות שקיבלו שיחות של "הצילו", בלחש, מתוך הממ"דים? ובכן, הכתבים הכלכליים קיבלו השבוע טעימה מאפס קצהו של הרגש ההוא, כשקיבלו טלפונים מבעלי עסקים בדרום (ולא רק שם) שלחשו להם משפטים ברוח: "יש לי עשרה עובדים וכמעט אפס הכנסות, בשבוע הבא אצטרך לשלם משכורות ואין לי מאיפה".

צה"ל כשל במבחן והממשלה טעתה בניבוי התנהגותם של אויבינו. שני אלה לפחות נתפסו לא מוכנים בהפתעה מוחלטת, אבל שלמערכת הפיננסית האיתנה, שאומנה להגיב בקלות לדפוסים שמשתנים באחת, כמו בקורונה, ייקח כל כך הרבה זמן להגיב ולהציע סיוע חירום? זה כמעט בלתי נתפס.

נתחיל במה שהיה אמור להיות ברור לכל מקבל החלטות - מכאלה שיושבים ליד שולחן הממשלה ועד לאחרון הפקידים, אבל מאחר שבשבועות האחרונים התברר שלא מעט דברים שהיו אמורים להיות נהירים לכל אלה, צריכים הסבר מיוחד, נלך ברשותכם ליסודות: אין צבא מנצח שנלחם בשם כלכלות כושלות.

חייל בסדיר לא יכול להילחם בלב שלם אם הוא יודע שהמצב הכלכלי בבית, שהיה גבולי עוד לפני הקרב, הורע עוד יתר. רבים מהורי החיילים כבר בחל"ת, חלקם עובדים בעסקים שנסגרו (זמנית) וגם מי שעדיין הולך לעבודה מדי בוקר, נתבע (או ייתבע בקרוב) לקצץ משכרו או לפחות מימי החופשה שלו, כדי לסייע למעסיק לשרוד בתקופה הקשה.

זה נכון לגבי משפחות חיילים בסדיר, שרובם עדיין לא נושאים בנטל הפרנסה, אבל זה מקבל משנה תוקף כאשר מדברים על חיילי מילואים: חלקם נטשו עסקים שגורלם לא ברור, אחרים חוששים לגורל המשרה שלהם לאחר שובם (אמנם אסור לפטר עובד בגלל שנקרא לשירות מילואים, אבל יש מעסיקים שבסבב בקיצוצים הבא יעדיפו אולי להשאיר בחברה עובדים שלא "נעלמו" לפתע לשבועות ארוכים. עצוב אבל נכון).

חייל שנקרא אל הדגל חייב לדעת שמדינת ישראל תגן עליו מכל רע גם במובן הכלכלי ותספק לו רשת ביטחון פיננסית ממש כשם שהיא דואגת לצייד אותו בנשק ובאפוד קרמי. במבחן הזה מדינת ישראל כושלת.

ספק אם אנו לפני מערכה שתארך חודשים, כפי שמנבאים המומחים, אבל בהנחה שכן - המשק חייב תכנית כלכלית דחופה ממש כשם שצה"ל זקוק לתכנית תקיפה והגנה אמינה.

הבעיה היא שבמשרד האוצר אין מי שיהגה, לא כל שכן יוציא אל הפועל תכנית שכזאת. שר אוצר במשרה מלאה לא היה כאן כבר 10 חודשים (השר הממונה, בצלאל סמוטריץ', התעניין הרבה יותר בתפקידו כשר במשרד הביטחון, שקרוב יותר לבייס שלו) והמשרות הבכירות שהתפנו בו אוישו על ידי מועמדים מהמיליה של השר - והאמינו לי שזה הניסוח העדין ביותר שנמצא.

האם מי שמונו לאו דווקא בזכות כשרונם יידעו להוציא את העגלה מהבוץ? אין לי עניין לפקפק ברצונם הכן, אך סימני שאלה רבים מרחפים מעל מסוגלותם.

בכל פעם שבה נדרשים למתוח ביקורת על הצבא, סופרים ישראלים אחראיים עד שלוש. לא רק בגלל שיקולים של חוסן לאומי, אלא גם משיקולים רגשיים: אנחנו אוהבים את צה"ל באשר הוא אנחנו - הורינו ואנו וילדינו.

אבל אחרי שספרנו עד שלוש, בעודנו מזכירים לעצמנו שאין לנו צה"ל אחר, מתבקש כאן דין וחשבון נוקב. הוא לא בהול, הוא יכול להמתין עד לשוך הקרבות, אבל אסור שיתמוסס בלהט הוויכוח (שכבודו במקומו מונח) על אחריות הדרג המדיני. בסופו של דבר, תושבי הנגב המערבי שהיו נצורים בממ"דים וחיכו עד בוש - או אפילו עד מוות - לצה"ל שהגיע מאוחר מדי, החזירו אותנו באחת חמישים שנה לאחור, לקולות בקשר ממעוזי התעלה, ואצל חלקנו נדד הזיכרון הקולקטיבי עוד שלושים שנים לאחור, אל ימים שבהם רצח יהודים היה יכול להתבצע באין מפריע.

הגוף שכשל בשעת המבחן (מבלי לגרוע חלילה כהוא זה מגבורתם של הלוחמים במדים, לוחמי כיתות הכוננות ושוטרי משטרת ישראל שחירפו נפשם ואף שילמו בחייהם כדי להחזיק מעמד עד לבוא התגבורת), הוא גם הגוף המתוקצב ביותר בישראל.

בכל שנה נהנית מערכת הביטחון לא רק מתקציב בסיס של עשרות מיליארדי שקלים (שני רק לתקציב החינוך), אלא גם מתוספות שמתבקשות על פי השינוי באיומים, מסיוע אמריקאי ועוד. צה"ל מצליח להעביר תמיד את התוספות שהוא מבקש, חלקן נזכיר, לא לחימוש או הכשרת לוחמים, אלא כדי לתגמל את משרתי הקבע. מסבירים לנו שזה נדרש כדי לשמר במערכת כוח אדם איכותי, במיוחד ביחידות הסייבר, שבהן השוק האזרחי מצע אלטרנטיבה רווחית. הגישה הזאת נכונה עקרונית, אבל הביצוע שלה מוכרח לקבל פיקוח הדוק יותר.

אז קודם כל נאחל לצה"ל שינצח ושלוחמיו ומפקדיו - אנו, בנינו ובנותינו - ישובו הביתה בשלום. רק שאוי לנו אם ביום שלמחרת לא יתחילו להישאל השאלות הנוקבות. כי אולי הגזים שר התקשורת שתיאר את פלישת חמאס ככזו שהתבצעה בעזרת "עגלה עם חמור", אבל העיקרון נכון: מערך צבאי מפואר שבו הושקעו מיליארדים רבים, בצבא שיש לו חילות אוויר, שיריון וים (שלושה חילות שאין לארגון הטרור ואפילו לא לאח המפותח יותר שלו, מצפון) קרס מול ארגון נחות ממנו בהרבה.

גם בהינתן שהכוח הפולש מנה עשרות טנדרים ואלפי לוחמים, מוכרחים לזכור ולהזכיר שהצבא שזכה לתואר "החזק במזרח התיכון" כשל לא רק במניעת ההתקפה, אלא גם בתגובה לה. במשפט אחד: הגיע הזמן שתקציב הביטחון שלנו יהיה שקוף בהרבה משהוא היום.

כבר עסקנו באימפוטנציה של משרד האוצר, מהדרג המדיני הבכיר שלו ועד לחלק מהפקידות הבכירה, בדגש על החדשה. הבעיה היא שהיה כאן משהו אחר לגמרי, משהו שגרם אפילו לחלק מהשותפים הקואליציוניים של סמוטריץ' כמו למשל שר הכלכלה, ניר ברקת, לסלוד ולבקר את המהלכים הנפסדים של האוצר.

זו לא רק החובבנות שעמדה בבסיס תכנית הסיוע, שהתגלתה כשמיכת טלאים קצרה מדי (מי שיצליח להבין את מודל השכר שלה, שיתקשר), אלא גם חזירויות של ממש, כפי שבאה לידי ביטוי בכספי הארנונה.

כזכור לכולם, בעידן שבו עוד עסקנו בדברים אחרים, כפתה הממשלה על השלטון המקומי חלוקה מחדש של ההכנסות מארנונה. הקריטריונים למה שנקרא "מענקי האיזון" (בגדול, העברה של כספים מרשויות חזקות לחלשות, מנגנון שהיה כבר בשימוש) שונו כך שיתגמלו ביתר שאת יישובים מאשכולות סוציו אקונומיים נמוכים או אזורי עדיפויות (כלומר, מענקים משופרים לערים חרדיות וליישובים מעבר לקו הירוק) על חשבון ערים מאשכולות סוציו-אקונומיים גבוהים יותר.

ראשי הרשויות בדרום, שהופקרו על ידי הממשלה, ביקשו להעביר אליהם בדחיפות לפחות חלק ממענקי האיזון שמגיעים להם. מה עשו באוצר? ניצלו את המצב כדי להעביר את כל החבילה, לא רק למי שזקוק לה... כך בעוד אשקלון, אופקים ונתיבות (למשל) מדממות ועוצרות כל פעילות עסקית מכניסה, נהנתה בני ברק ממענק שמן. כל זה היה פחות מקומם אלמלא במקומות אחרים, שאינם מעבירים כספים שנקרא להם "קואליציוניים במסווה" לא הייתה היד קפוצה כל כך.

הוסיפו לזה את הזלזול המתנשא של יו"ר ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני, כפי שהפגין כלפי כל מבקשי הסיוע - ותקבלו מערכת ממשלתית שבטוחה שהכספים שייכים לה, לאנשי שלומה ולכל היותר, לסקטור ששלח אותה לכנסת - ולא לכלל אזרחי ישראל, שממלאים בזיעת אפם את הקופה הלאומית.

אפילו בתוך כאוס, בתוך תוהו ובוהו שאין לו שום הצדקה, בתוך קריסת מערכות כמעט מוחלטת של הגוף שהיה אמור לספק לכולנו מענה אזרחי, נדמה שיש מי שתמיד יצליח לבלוט לרעה. הכוונה היא לשר דוד אמסלם, שממונה, בין היתר, על רשות החברות הממשלתיות.

חטאו של אמסלם הוא כפול: ראשית בעיכוב הדיבידנדים שהתקבלו מהחברות הממשלתיות, בסכום מצטבר של 2 מיליארד שקל, שאמורים היו להיכנס לתקציב המדינה. החטא השני והחמור אף יותר, הוא המשך המרוץ למינויים פוליטיים תחת אש, בניסיון לחטוף את אשר נמנע ממנו טרם פרוץ הקרבות.


גם מי שמתעלם מנאומי הצפונבונים, הרולקסים והמרצדסים של אמסלם, חייב להיזכר לפחות בנאום הפופוליסטי שבו הסביר, מעל לבמת הכנסת, מדוע גם עקרת בית יכולה לשמש כדירקטורית בחברה ממשלתית.

חלילה לי מלזלזל בעקרות הבית, אבל כמממנים דירקטור יש בכל זאת כמה סעיפים ברזומה שהם תנאי סף למינוי. עבור אמסלם למשל, זו רק מידת הקרבה למוקדי כוח בליכוד: חבר מרכז, בן או בת זוג של משפיענים ליכודיים, עדת הגנה בתיק 4000 ועוד.

אם ביכינו קודם את המינויים הכושלים של שר האוצר, הרי שהם נראים כמו אקדמיה למצוינות ציבורית ליד המינויים שביקש להעביר אמסלם ושמנהלת רשות החברות הממשלתיות, עו"ד מיכל רוזנבוים, מנעה בגופה ממש (תוך שהיא סופגת עלבונות, מכאלה הקשורים לטוהר המידות ועד מיזוגניה לשמה).

המשפט "שש אחרי המלחמה", זה ששם ירוסלב האשק בפי גיבורו הספרותי: "החייל האמיץ שוויק" (פגישה שאגב לא התקיימה מעולם, שכן האשק מת בטרם הספיק לסיים את הסיפור במלואו), מככב כמעט בכל דיון במחדל שהוביל לחוויה הטראומטית בכל שנות מדינת ישראל.

אוי לנו אם הדיון הזה יתמקד בפרסונות בלבד (הגם שחלקם יהיה חייבים כמובן לשלם בסיום הקריירה הביטחונית או הציבורית שלהם) ויפספס את הלקחים המערכתיים.

בסופו של דבר, אפשר להפיל את התיק, אולי בצדק, על סמוטריץ', גפני, אמסלם ואחרים, אבל אסור לשכוח שמה שאפשר את הכישלון האישי של בכירי המערכת הכלכלית הממוסדת (היחיד שתפקד בנסיבות הוא גם היחיד שמתפקד במלחמה באינפלציה, בנק ישראל), היה מנגנון מסואב שמאפשר ניוד כספים קואליציוניים באין פוצה פה ומצפצף. שיטה נפסדת שמאפשרת לשר ממונה למנות לתפקידי מפתח אנשים חסרי כישורים, ולראש הממשלה לנפח את מספר השרים (שברגע האמת מתברר שהם אחראים על כלום ושום דבר) עד בלי די.

השיטה הקלוקלת הזאת יכולה להחזיק פסאדה של התנהלות תקינה, מראית עין של עסקים כרגיל, רק כל עוד העסקים הם באמת כרגיל. ברגע שמשתנים התנאים, מתגלים מרבית הפוליטיקאים והפוליטרוקים ככלים ריקים.

מי שנכנסו לסדקים הרחבים שנתגלו במערכת הממשלתית היו ארגוני מתנדבים שלפחות בהם נשתמרה הרוח הישראלית - מעמותות של הציונות הדתית ועד אחים לנשק. אולי אחרי שמרצחי החמאס לא הבדילו בין אלה לאלה, הגיע הזמן שגם אנחנו לא נבדיל עוד ביניהם: אם אנשי היוזמה לא יירשו את אנשי אפס המעשה בניהול המשק הישראלי, הרי שכל ניצחון צבאי, מזהיר ככל שיהיה, לא יהיה שלם.