מלחמה גם בצפון: הכירו את האנשים ששמו את העסקים במרכז

בחודש מרץ השנה פתחו השפים, אורי צור ועמית אמיר, את מסעדת השף, "טרטוריה מקומית", במושב שומרה בגליל המערבי. למסעדה, ששמה דגש על חומרי גלם מקומיים, הגיעו אנשים מהמרכז שנפשו באזור וגם קהל מקומי של תושבי הצפון. מאז ה-7 באוקטובר המסעדה סגורה, ושני השפים מנסים כרגע לעשות ארוחות פופ-אפ באזור המרכז על מנת להצליח להתפרנס.

רבים מבעלי העסקים בצפון הארץ הבינו כבר בשבת השחורה שגם הגזרה הצפונית הולכת להתחמם. חלקם נאלצו לסגור את עסקיהם בשל המצב הביטחוני וגם התפנו בסופו של דבר מבתיהם. כעת הם מנסים למצוא פתרונות אלטרנטיביים, כדי בכל זאת להניע בצורה זו או אחרת את העסק שלהם.

"שומרה הוא ישוב צמוד גדר", אומר צור. "ב-7 באוקטובר יצאתי למסעדה, ועוד לפני שהספקתי להיכנס למטבח הבנו את היקף האירוע בעוטף והחלטנו שסוגרים, כי אי אפשר להמשיך לארח ולשמוח בכזה מצב. יום אחרי זה כבר ארזנו תיק קטן ונסענו למרכז.

פינינו עצמנו מהצפון בצורה עצמאית, מפני שלא רצינו לקחת שום סיכון. הרגשנו שגם המצב בצפון לא הולך למקום טוב. המסעדה נשארה נעולה, כאשר בפנים חומרי גלם רבים וזיכרונות טעימים. עכשיו אי אפשר לפתוח את המסעדה בגלל המצב בצפון. זו סכנה ביטחונית לארח שם אנשים".

צור, תושב הישוב מתת בגליל העליון, מסבלט כרגע בית באזור המרכז. "עמית ואני עושים עכשיו סדרה של ארוחת פופ-אפ", הוא מספר. "אנחנו עושים זאת במסעדות שמארחות אותנו במרכז הארץ ובחללים שאנחנו יכולים לבשל בהם את האוכל שלנו ולמכור את חומרי הגלם והיין שנשארו לנו. ארוחות פרטיות בבתים אנחנו לא עושים כרגע, אלא מתמקדים בחללים שונים ובמסעדות שמארחות אותנו.

פנו אלי למשל מסטודיו לסדנאות וקרמיקה 'חובות הלבבות' בתל אביב. הם מנסים לעזור לעסקים, מארחים אותנו בחינם, ואנחנו מפרסמים את עצמנו ברשת, בפייסבוק, באינסטגרם. הרבה מהקהל שלנו כבר נמצא באזור המרכז, וגם הרבה אנשים רוצים לתמוך עכשיו בעסקים מהדרום ומהצפון. זה מרגיש כמו חיבוק גדול. יש הרבה יוזמות מרגשות, יש הרבה טוב בעולם הזה עכשיו".

לדברי צור, הוא מצפה בקוצר רוח לפיצוי מהמדינה. "נפגענו באופן אנוש מבחינה כלכלית", הוא אומר. "כרגע אנחנו מנסים להמשיך ולעשות ארוחות גם בגלל הכסף וגם בגלל קידוש החיים. אחרי כמה שבועות של אבל גדול הבנו, כמו רבים אחרים, שאסור שהחיים יפסקו, ואנחנו עושים את מה שיודעים הכי טוב: לבשל".

איך התחושה בימים אלה?
"העסק שלנו היה חדש, הייתה לו הצלחה, המון ביקורות טובות, לקוחות חוזרים. פתאום הכל נקטע. זה קשה מאוד. אנחנו גם לא יודעים מתי נוכל לחזור שם, מתי נוכל לארח, מתי תחושת הביטחון תחזור לאנשים. זה מצב לא פשוט, אבל יש אנשים במצב יותר גרוע מאתנו. צריך להיות אופטימיים, להמשיך לנסות לעשות טוב, כל אחד בחלקו".
ביניים: דווקא בשיא העונה

בימי שגרה מזקקת "יוליוס" שבקיבוץ חניתה בגליל המערבי, על גבול לבנון, מייצרת מוצרים אלכוהוליים מפירות וצמחי הגליל. כעת, כשמפעל היצור נסגר בשל המצב הביטחוני, מנסה הבעלים, יובל הרגיל, למצוא מקום חליפי על מנת להמשיך לייצר. "העסק שלי קיים משנת 2008", הוא מספר. "בימי שגרה העסק פעל קצת גם כמקום תיירותי, יש לנו מרכז מבקרים שחלק קטן מהמחזור היה ממנו, אבל רוב העשייה שלנו מתמקדת ביצור משקאות הנמכרים בחנויות, במסעדות ובבתי מלון ברחבי הארץ. יש גם קצת יצוא".

מה מצב העסק כעת?
"כבר ב-8 באוקטובר רוב תושבי חניתה התפנו, כי התחיל להיפתח קו עימות מול לבנון. בימים הראשונים הפינוי היה בהמלצת המועצה המקומית, וכעבור חמישה ימים יצאה גם הודעה רשמית מטעם המדינה. אני התפניתי ב-8 באוקטובר, והיום נמצא באזור המרכז, כמו רוב תושבי חניתה. כאמור, העסק שלנו מבוסס בעיקר על מכירת התוצרת במסעדות, מלונות וחנויות מקומיות, שגם המחזורים שלהם ירדו מאז תחילת הלחימה באופן דרמטי. לכן מבחינת מכירות אנחנו מוכרים עכשיו פחות, אבל בעיקר - וזה האסון הגדול - הפסקנו לייצר.

היצור המאסיבי שלנו מתקיים מדי שנה בין ספטמבר לדצמבר, אז מייצרים ממש מסביב לשעון. אוקטובר באופן מסורתי זה שיא העונה שלנו מבחינת יצור. זו עונת הענבים, השזיפים, האגסים. עונה שבה אנחנו עובדים מאוד חזק בייצור, שעכשיו הפסיק בבת אחת. חניתה נמצאת ממש על הגדר. המפעל סגר את דלתותיו, כל העובדים פונו, כי מבחינה ביטחונית אי אפשר להישאר. מבחינתנו, עונת 2023 מסתמנת כעונה אבודה כרגע".

איך מתמודדים עם המציאות החדשה?
"אנחנו מנסים למצוא פתרונות. התחוור לי שהמצב הנוכחי לא הולך להיגמר בקרוב, ואני עושה כל מאמץ כדי להציל את העסק שלי. מנסה למצוא פתרונות, למצוא דרך שבה חלק מחומרי הגלם אצליח להציל ואולי לייצר במקום חליפי. אבל מאוד קשה למצוא מקום כזה, כי המפעל שלנו מבוסס על היותו קרוב לחומרי הגלם, למטעים, לחקלאים, לבתי האריזה, וגם הם כרגע לא עובדים.

גם אם אמצא מקום חליפי, ויש כל מיני רעיונות, הרי ספקי חומר הגלם נמצאים בדיוק באותה צרה כמוני. יש בעיה בכלל בחקלאות בצפון, חוסר בידיים עובדות. הרבה מהחקלאים שמספקים לנו את חומר הגלם לא עובדים מפני שפונו והתוצרת שלהם לא נקטפת. אנחנו מנסים למצוא פתרונות קריאטיביים לסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת, לחשוב מחוץ לקופסא איך אפשר עדיין להציל את היצור".

בימים אלה, מציין הרגיל, "אנחנו מתמקדים בניסיון לשרוד, מנסים למכור את מה שכבר יצרנו. המקום שלנו מפרנס שש משפחות, כולן תושבות הצפון. גם העובדים פונו, שזו בעיה נוספת, כי כרגע גם כל אחד מהם נמצא במקום אחר ולא נגיש כמו בימים אחרים. בשורה תחתונה, זה קצת כמו להתחיל מאפס. זה לחשוב איך ממשיכים בסיטואציה הזו שנכפתה עלינו ולמצוא פתרונות חליפיים.

כרגע גם אין לי מושג לגבי הפיצוי שמגיע לנו מהמדינה. אף פעם לא נתקלנו בסיטואציה כזאת. מאז תחילת הלחימה אין שום גוף שדברר לנו את הסיטואציה, אמר לנו מה מגיע לנו, סיפק לנו פתרונות חליפיים, ליווה אותנו בתהליך. אנחנו מרגישים שאת הפתרונות אנחנו צריכים לייצר בעצמנו, ולדאוג לגורלנו, כי אף אחד אחר לא ידאג".

בכל זאת, אתה אופטימי?
"אם לא הייתה אופטימיות, אז לא הייתי ממשיך. אני חושב שכל יזם הוא אופטימי מטבעו, אחרת הוא לא היה יזם. אני רואה עצמי כיזם. חלק built-in מתכונת היזמות זה להיות אופטימי".

אף על פי שכתוצאה מהמצב הביטחוני חלק מסניפי רשת הגלידריות "בוזה" סגורים כעת, היזם ומבעלי הרשת, עלאא סויטאת, התעקש להמשיך בתכניות, ולפני כשבועיים חנך בטיילת בים המלח סניף חדש של הרשת.

"הרשת הוקמה בשנת 2012. המפעל שלנו שוכן בקיבוץ סאסא שבמועצה אזורית הגליל העליון, שתושביו פונו לפני שלושה שבועות. במפעל מייצרים את הגלידות לכל הסניפים ועושים שינוע לכל רחבי הארץ", הוא מספר. "כבר ב-7 באוקטובר הבנו שגם הגזרה הצפונית הולכת להתחמם. הורדנו את הפעילות שלנו במפעל. זה מפעל בוטיק שעובדים בו 6-7 איש בדרך כלל, כיום עובדים חצי מהם. המשכנו לעבוד במתכונת מצומצמת.

ב-8 באוקטובר סגרנו את אחד מסניפי הגלידריה שגם נמצא בסאסא. סניף יד-מרדכי נסגר יממה לפני כן, והסניף שלנו בגומא נסגר שבוע וחצי אחרי תחילת הלחימה. כרגע נשארנו עם סניפים פעילים בתרשיחא, טבעון, חיפה, תל אביב וים המלח".

איך מצליחים לספק גלידה לסניפים, כשהמפעל עובד בחצי כוח?
"כל המדינה ירדה בימים אלה בפעילות. חלק מהסניפים שלנו כאמור סגורים. ואילו בסניפים שפתוחים מבקרים כרגע פחות אנשים, ולכן אנחנו משתלטים על הייצור. האתגר עכשיו הוא להמשיך להניע את העסק ולהגיד לכולם שאנחנו ממשיכים לעבוד.

אנחנו חיים במזרח התיכון, ואם נתקפל עם כל קושי, אז לא יהיו עסקים. למרות שיש בימים אלה פחות תנועה ועבודה, עדיין יש אנשים שרוצים לבלות וליהנות מהגלידה שלנו, ואנחנו רוצים להשאיר להם דלת פתוחה. כמובן שירדנו גם בכוח האדם בסניפים שעדיין עובדים. אנחנו מנהלים נכון צוותים במצבים כאלה".

לא חשבת לדחות את פתיחת הסניף בים המלח?
"אנחנו עובדים על הפרויקט הזה כבר מעל חצי שנה. הפרויקט היה כבר לקראת סיום ולא רצינו לעצור אותו. רצינו להראות שהחיים ממשיכים. עכשיו מהגלידה הזאת נהנים בעיקר המפונים מהדרום ומהצפון שהגיעו לים המלח".

סויטאת הוא גם הבעלים של מסעדת "אלומה" במעלות-תרשיחא, מקום מגוריו שנמצא קילומטרים ספורים מגבול ישראל-לבנון. "זוהי מסעדת שף שמביאה המון תיירות לאזור הגליל", הוא אומר. "סגרתי את המסעדה כבר ב-7 באוקטובר.

אחרי שהתחלתי להבין מה המשמעות של האירוע, שלחתי את הצוות הביתה. יום למחרת כבר התחלתי לקבל ביטולים והתחלתי להבין את התמונה הכוללת. אני בן 40, מגיל 20 עובד, זו הפרנסה שלי, אבל עכשיו אנחנו במצב חירום, ואין מה לעשות. המסעדה כרגע לא עובדת, הוצאתי את העובדים לחל"ת, אין תיירות פנים, אין תיירות חוץ. אני מקווה שזה יסתיים כמה שיותר מהר. בינתיים אני עובד בסניפים הפתוחים של הגלידריה ומחכה לקבל פיצוי מהמדינה".