יו"ר ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני, הסתער הבוקר על אחד מבכירי המערכת, שנדמה היה שהפך לקונצנזוס כמעט כמו רחל מאופקים, נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון.
הסיבה לביקורת הקשה שהטיח גפני בירון, הייתה ההחלטה להאריך את כהונתו של הנגיד בקדנציה נוספת, החלטה שהייתה אמנם דרישה של השר החדש בקבינט, בני גנץ, אבל אומצה על ידי שני המוסמכים להחליט בנושא: ראש הממשלה ושר האוצר.
גפני טען כי הנגיד הוא נגיד רע, שהעלה מספר פעמים את הריבית ובכך פגע בשכבות החלשות. על כן, לדברי יו"ר ועדת הכספים, אין להאריך את כהונתו.
במדינה מתוקנת הייתה הופכת התנגשות בין שניים מתוך שלושת האנשים הבכירים ביותר בצמרת הכלכלית לידיעה פותחת בכל מהדורת חדשות. במדינה שנמצאת במלחמה, נדחקה הידיעה הזאת לתחתית המבזקים, ככה זה כשיש עסקת שבויים שצריך להוציא ממנה את המקסימום כדי לחזור ולחדש את המערכה.
יש לי תחושה שגפני בנה על הלך הרוח הזה ועל כן שחרר הצהרה שקיווה שתישמע היכן שצריך, אבל שלא תעורר דיון ציבורי משמעותי, שבו הליבון הענייני של העובדות יתדרדר מהר מאוד לטענה (הנכונה לכשעצמה) שבעוד רוב עם ישראל נלחם על חירותו, הרי שמרבית מצביעיו של גפני, כמותם כרשע בהגדה של פסח: "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".
גם הוויכוח הזה קשור בהחלט לאמירה המקוממת של גפני, אבל קודם כל לעובדות.
הנגיד אכן העלה את הריבית בכמה פעימות במהלך השנתיים האחרונות. הוא עשה זאת כחלק מהעלאות ריבית בכל העולם, המהלך הראשון והמתחייב כדי לעצור את האינפלציה המשתוללת.
העלאת ריבית פוגעת בצרכני אשראי: מכאלה שנזקקים לכסף לשם רכישת דירה (נוטלי המשכנתאות) ועד למי שלקח הלוואה או נמצא ביתרת חובה (מינוס) בחשבון העו"ש. היא מייקרת את הכסף ומונעת (למשל) מעסקים להתפתח ולגייס את ההון הדרוש לשם הרחבת עסקיהם ועוד.
במילים אחרות: עליית ריבית היא צרה צרורה לרבים. היא רעה חולה, עד שבוחנים את האלטרנטיבה: עלייה באינפלציה.
עלייה בריבית פוגעת בצרכני אשראי, אבל לא כל מי שמוגדר "חלש" (או מוחלש), הוא בהכרח צרכן אשראי. לעיתים זה בגלל אופיו המסתפק במועט (כמו רבים דווקא ברחוב החרדי, מצביעי גפני), לעתים קרובות עוד יותר זה בגלל שהמוסדות הפיננסיים, בראשם הבנקים, אינם מאפשרים לו להפוך לכזה.
בואו נלך לרגע עם התזה של גפני ונניח שיש חפיפה אדירה של 80% בין צרכני אשראי לחלשים: אינפלציה משתוללת פוגעת גם ב-20% הנותרים, שייאלצו לשלם יותר בסופרמרקט, במזומן - לא באשראי.
זאת ועוד: חלק מהצעדים הפופוליסטים שיזמו גפני וחבריו נגד הבנקים הניבו שיפור בריבית על פיקדונות ועל יתרת זכות בעו"ש, כלומר - היטיבו עם בעלי ההון ולא עם החייבים (זאת ללא קשר לעובדה שאפשר בהחלט למסות את הבנקים על רווחים מעל לשיעור מסוים).
שעיר לעזאזאל
מעבר לכך שהנגיד עשה את שעשו כל עמיתיו בעולם - ומעבר לכך שהצעד אכן הצליח לגרום לאינפלציה שלא להשתולל, נוספו לצד הזכות של פרופ' ירון גם הצעדים בהם נקט מיד עם פרוץ המלחמה: כשמשרד האוצר היה עדיין בהלם, הזרים הנגיד כבר כמויות מט"ח אדירות לשוק וגרם לייסוף השקל. כן, כן, אותו נגיד שספג ביקורת על העובדה שהוא מטפח יתרות שכאלה. הוא אולי הסיבה המרכזית לכך שישראל אינה נמצאת במצב של התמוטטות כלכלית גם בתום כמעט חודשיים של לחימה.
התחושה שלי היא שגפני, איש נבון לכל הדעות, יודע את זה היטב. על כן מתחזק החשד שהדברים לא נאמרו כדי שייבחנו לגופו של עניין, אלא כדי להפוך אותם לכלי פוליטי. מאחר שבציבור הרחב, עד כמה שהוא כבר מתעניין בזהות הנגיד, יש תמימות דעים כמעט מוחלטת לגבי הצורך בהמשך כהונתו של פרופ' ירון, הרי שמדובר בכלי נשק פוליטי שגפני מקווה שישרת אותו למטרות פנים-מגזריות.
ציבור מצביעיו של גפני עומד לספוג כמה מהלומות לא פשוטות. הכספים שבהם קיווה לרפד את מחנהו עומדים למבחן מחודש, כולל זכות וטו שניתנה לבני גנץ - שבינתיים רוקם ברית עתידית עם ש"ס (שהכספים המיועדים לה צבועים בצבעים אזרחיים יותר).
הוא יודע שהמחנה שלו עומד גם בפני משבר אידיאולוגי, עם לא מעט צעירים חרדים שמבינים לפתע שאין שירות טוב לעם ישראל אלא ביחידה קרבית. הוא רואה חלק מהוריהם משפילים מבט בכל פעם שהם נתקלים בשכן החילוני שלהם, שילדיו משרתים בצה"ל, חלקם בקו האש. הוא רואה את חומות הגטו שהקפיד (כקודמיו) לבנות סביב הציבור החרדי הולכות ומתפוררות נוכח פעילות התנדבותית משותפת, שמביאה לידי מגע עם החילוניים - והוא צריך שעיר לעזאזל כדי להלבין פניו ברבים.
הנגיד הוא מטרה נוחה, הוא הרי כבר התבטא בעבר נוכח תקציבים שמעודדים חוסר השתלבות במעגל העבודה. לכן הוא עשוי להיות עלה התאנה של גפני בבואו להסביר למגזר שלו מדוע לא הצליח להעביר אליו את התקציבים שכבר היה בטוח שהם בכיסו.
כשחושבים על זה: המתקפה משוללת היסוד של יו"ר ועדת הכספים על נגיד בנק ישראל, היא הנימוק הטוב ביותר להמשך כהונתו של פרופ' ירון.