שלוש שנים בלבד עברו מאז הקורונה וישראל עומדת בפתחו של משבר כלכלי חדש, הפעם בעטיה של המלחמה בדרום. רק השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שכ-40% מהעסקים בדרום נמצאים, גם לאחר שבעה שבועות במלחמה, במצב של סגירה או תעסוקה מינימלית. עוד עולה מהנתונים כי 1 מכל 5 עסקים קטנים (שבהם עד 50 משרות שכיר) מדווח על פגיעה חמורה הגבוהה מ-76% בהכנסות חודש נובמבר לעומת השיעור בעסקים הגדולים (שבהם יותר מ-100 משרות), שם כ-1 מכל 10 עסקים מדווח על פגיעה חמורה כזו.
גם הפעם, הראשונים שעלולים לשלם את המחיר הכלכלי אלה מאות אלפי העסקים הקטנים, שהרבה מהם נמצאים בבעלות נשים. ולא רק זה. ביוזמות עתיד למשל, שמלווה מאז הקמתה, כעשרות אלפי נשים בעלות עסקים זעירים וקטנים, למעלה מ-60% מהן הן אימהות יחידניות שהצליחו בכוחות עצמן להקים עסק, וכעת מוצאות את עצמן מול האטה כלכלית שהולכת וגוברת, מול לקוחות שעצרו את הפעילות משום שגם הם חווים על בשרם את פגעי המלחמה בכלכלה. זה המגזר שפעמים רבות הוא הראשון להיפגע, אבל גם האחרון להישמע, המגזר השקוף.
המדינה התעשתה ובנתה מבנה מענקים, אבל עבור ה"שקופות" גובה המענקים שהן צפויות לקבל הוא קטן עד בלתי קיים. למעשה, המתווה הקיים מניח שאם העסק קטן והמחזור קטן הרי שהמענק חייב להיות קטן. מבלי לקחת בחשבון שהעסקים הקטנים הם דווקא העסקים של מי שהעסק הוא פרנסה לעתים בלעדית, שאין יכולת לתקן את אשר נפגע בסכומים כל כך קטנים, שהעסק מהווה לשקופות הללו פעמים רבות, פתרון לחסמים של השכלה, גיל, תרבות, שפה ועוד וכי המשמעות של מענק קטן היא למעשה גזרת גורל לאבטלה, קצבאות מדינה ואובדן של קבוצה משמעותית לכלכלה הישראלית.
ניקח לדוגמא בעלת עסק עם מחזור שנתי של 120 אלף שקלים בשנה, כלומר 10,000 שקלים בחודש. אותה בעלת עסק תקבל על פי המתווה החדש 3,300 שקלים בלבד, בין אם חוותה פגיעה של 25% במחזור ובין אם היא חוותה ירידה של 80%. נשמע הגיוני? על פי משרד האוצר מסתבר שכן. אבל בעלת העסק תצליח בקושי לשלם את החשבונות החודשיים ואת האוכל שקנתה בסופר. על שכר הדירה או המשכנתא בוודאי שאין מה לדבר.
המדינה אינה יכולה לפטור את עצמה מאחריות כלפי נשים אלו, בעלות אותם עסקים קטנים, על ידי הענקת מענקים בסכום קטן ובלתי משמעותי. צריך לעשות הרבה יותר מזה כדי לבנות להן חסינות למצב היום וככל שהמלחמה תימשך הדבקה של פלסטר על פצע מדמם לא תעצור את הדימום, לא תמנע את הכרוניקה של מוות ידוע מראש לעסקים אלו ותייצר לחברה הישראלית עוד עוני, עוד ילדים וילדות עניים, עוד פערים שיהיה מאד קשה לצמצם אחר כך.
מלבד המעשה הנכון שיש בעצם המענק, יש להשקיע במתן ייעוץ לאותן בעלות עסקים שנפגעו, אם באמצעות מומחים מטעמה ואם באמצעות עמותות, ולסייע להן לבנות את העסק מחדש, כך שיוכל להתאים את עצמו לתקופה הנוכחית. זו עולם ערכים שונה לחלוטין שמדבר על הענקת חכות משמעותיות ולא על הענקת קצבאות.
כך למשל מומחים עסקיים יכולים לבדוק את הפוטנציאל של עסק שלמוצריו או לשירות שהוא נותן יש אפשרות להגיע ללקוחות בחו"ל, ולסייע לאותו עסק לעשות את אותה ההסבה שהוא זקוק לה, או לחילופין להסיט עסק פיזי לעסק של הרצאות או סדנאות לאון ליין, בניית ההתנהלות המושכלת והמדויקת ליציאה מהמשבר.
נשות העסקים השקופות זקוקות לסיוע אמיתי, לחכות ולא לדגים, כדי לא ליפול לעוני ויחד איתן כל משפחתן, וכדי שיוכלו להמשיך ולהוות כוח כלכלי משמעותי בחברה הישראלית. הן רוצות, וכולנו צריכים לרצות איתן, ולעשות כל שלאל ידנו כדי שהעסק שלהן ימשיך לשגשג. תפקידה של המדינה הוא לדאוג לכך בימי חירום. בימי שגרה הן עושות זאת מצוין בעצמן.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת יוזמות עתיד