גם כשיש לנו את הקלפים הכי חזקים ביד, ההסברה הישראלית מפסידה שוב מול חמאס. ילדים חטופים, רזים וחיוורים, חלקם פעוטות שנלקחים על הידיים, קשישות שמדדות בקושי, מובלים על ידי מחבלי חמאס חסונים, פניהם מכוסות במסכות שחורות, מפחידות, חמושים בנשק.
שומעים אותם נותנים להם פקודות קצרות, מאיימות, שנבלעות ברעש ההמון המקיף בצהלות את רכבי הצלב האדום. לפני שהם מוכנסים פנימה, מפלצות האדם מנופפות להם לשלום, ואומרות ברכות אבהית מעושה "ביי ביי", כאילו היו הסבתא של כיפה אדומה ולא הזאב האכזר וצמא הדם, שמסתתר מתחת למדים המנומרים, ומשם חוזר הישר לשאר החטופים האומללים שנשארו מאחור.
ישראל מתרגשת, מוחה דמעה, מגוננת על שבויה השבים, שומרת על בריאותם ונפשם, וטוב שכך. אנשי המקצוע מזהירים לא לדובב אותם, לא לעורר את הטראומה, לתת להם את המרחב והזמן שלהם להשתקם.
אלא שבהסברה ובמלחמה על הזיכרון והנרטיב, לזמן יש תפקיד קריטי ואסור לנו לבזבז אותו.
מרוב שאנחנו עסוקים באיך להגן על החוזרים הביתה, אנחנו מפקירים את זירת ההסברה העולמית והפנימית שוב, ומשאירים אותה, על מלא, בידיים של חמאס, אשף התקשורת, שלא חיכה שניה כדי להשתלט על השיח ולטשטש את תמונות הזוועה של ה-7 באוקטובר במחוות הומניטריות מבוימות היטב.
עוד לפני התפטרותה של שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן, והעברת תקציב המשרד, בסך 24 מיליון שקל, לשיקום ישובי עוטף עזה, מונה שר התפוצות, עמיחי שיקלי לנהל את ההסברה של מדינת ישראל. שיקלי הודיע מיד שישתף פעולה עם מטה ההסברה במשרד רוה"מ, מכיוון שצה"ל זקוק לגב הסברה חזק.
צה"ל נאלץ להסתדר בינתיים לבד, כי נראה שגם במשרד התפוצות התקלקלה המדפסת. אמנם מתגאים שם בהכנת סרטונים מעולים שמופצים בעולם, אבל שיטוט ברשתות החברתיות וניסיון למצוא תוצרים הסברתיים משמעותיים מאולפניו של שיקלי, העלה חרס.
מה כן קרה - לפני שלושה ימים אושר למשרד התפוצות תקציב של 20 מיליון שקלים. זאת אומרת, שבפועל, ביטלנו משרד כושל אחד, החלפנו אותו במנגנון כושל אחר, ולא חסכנו כלום.
יותר מחודש עבר משחרור החטופות המבוגרות הראשונות ואחריהן החיילת אורי מגידיש. הן נראו בסדר. הלכו על הרגליים. מבתי החולים דיווחו שמצבן יציב. בכל פעם שקרוביהן נשאלו איך עבר עליהן השבי, הם התחמקו באלגנטיות, אמרו שאי אפשר לפרט וסיפרו שמצבן טוב סך הכל, מה שעשה רושם שהחמאס היו בסדר. כל כך בסדר, שאפילו יחיא סינוואר קפץ לבקר ואמר לחטופים בעברית צברית, שהם מוגנים עכשיו.
הפיאסקו התחיל במסיבת העיתונאים האיומה באיכילוב, בה יוכבד ליפשיץ בת ה-85, הציגה תמונה שצבעה את החוטפים באור אנושי: "שכבנו שם על מזרונים", סיפרה על השבי. "הם דאגו לצד הסניטארי והיה לנו רופא שבא כל יומיים-שלושה לראות מה קורה. החובש לקח על עצמו את האחריות ודאג להביא תרופות ואם לא היו תרופות אז הביאו תרופות שמקבילות. אמרנו להם בלי פוליטיקה. הם דיברו על כל מיני דברים. הם היו מאוד ידידותיים. אכלנו את מה שהם אכלו. פיתות עם גבינה לבנה, גבינה מותכת ומלפפון".
אי אפשר לשפוט את ליפשיץ. אישה שרק נחלצה מציפורני שוביה, עדיין מדממת וחרדה מהם, אמרה את מה שהרגישה בנקודת הזמן ההיא. אבל אפשר לשפוט בחומרה את מי שלא הוציא את סיפורי הזוועה שסיפרו השבים על מה שחוו בשבי, את ההסברה שאין לנו. עם כל הרצון הטוב, דובר צה"ל לא יכול להחליף פה את שיקלי, כי מדובר באזרחים.
רק בימים האחרונים, החלו לצוץ כמה סיפורים קשים על ילדים שנאלצו לצפות בסרטוני הזוועה הקשים שוב ושוב, על כך שאיימו עליהם בנשקים שלופים כשבכו, שחיכו שעות עד שנתנו להם להתפנות ועכשיו הם לוחשים, כי אסור היה להם לדבר בקול רם.
חוויות השבי הקשות האלה חייבות לצאת החוצה, להיות מופצות בכל מקום, להפוך לחלק מהשיח הציבורי. לא צריך לנקוב בשמו של מי שסיפר אותם, אבל אסור בשום אופן להסתיר, לעמעם ולהפחית מתיאורי הפלצות האלה. אל תחוסו עלינו. אם התמודדנו עם סרטוני הטבח שהפיץ החמאס, נוכל להתמודד גם איתם. העולם, וגם אנחנו, חייבים לשמוע שוב ושוב את העדויות האלה, כדי שלא נסלח ולא נשכח שחמאס הוא דאעש. ואף גרוע ממנו.
מי שעמד ועדיין עומד בחזית ההסברה האזרחית, הוא מטה החטופים, שעושה עבודה מעולה ומשאיר אותם על סדר היום התקשורתי סביב השעון וגלובוס. גם משפחות החטופים לא יכולות לעשות את העבודה של שיקלי מכמה טעמים. לפני הכל, זה לא תפקידן, אלא תפקיד המדינה. מה גם שהן קרועות בין הרצון לספר על תנאי השבי האיומים, כדי לזעזע את דעת הקהל וללחוץ על שחרורם, ומהצד השני, הרצון לשמור על יקיריהם לכשישתחררו ולא לחטט בנפשותיהם הפצועות.
ובינתיים, הנרטיב המעולה שהשווה בין חמאס לדעאש הולך ומתמוסס בדמעות שמחת השבים, וזוועות הטבח בעוטף נראות כמו היסטוריה נשכחת, אל מול הילדים שנוסעים בטנדרים הלבנים של הצלב האדום אל הגבול. לא רק בעולם, אלא באופן בלתי ייאמן גם אצלנו.
הזעם הנורא, הרצון למגר את הרוע, מתגמד מול ילדים קטנים ששבים הביתה. וכדי שזה לא יקרה, שלא נסלח, צריך להראות איך דאעש בעזה ממשיך להיות רצחני ומאיים, גם כשהוא מחזיק בידיו קלפי מיקוח אנושיים, שבאמצעותם הוא "סוגר עסקאות" להפסקות אש. שלא נשכח שאנחנו חייבים לחזור ולסיים את המלחמה הזאת לאחר שהכרענו את חמאס, כדי שנוכל להמשיך ולהתקיים כעם.