אפילו על רקע מערכה כבדה שמייצרת סיפורי זוועה לצד סיפורי גבורה מרגשים, הסיפור הזה היה ביזארי במיוחד: שני חוקרים אמריקנים, הפרופסורים ג'קסון ומיטס מניו יורק, טענו שגורמים שידעו מראש על המתקפה הרוויחו מיליארדים, ליתר דיוק: 3.2 מיליארד שקל, בעסקה שביצע במניות בנק לאומי, סיפור מטורף לכל הדעות. ההנחה הטבעית היתה שמדובר בחמאס או שלוחותיו, כמי שיזמו את המתקפה וידעו עליה באופן בלעדי.
החוקרים הסתמכו על ניטור ביצועי שוק ההון בישראל ומצאו, לטענתם, עסקאות שורט חריגות, שמעידות לכאורה על שימוש במידע פנימי באשר לאפשרות שתפרוץ מלחמה, מה שיגרום לירידה חדה בשערי מניותיהן של חברות ישראליות, בעיקר בתחום הפיננסים.
הידיעה הכתה גלים גם במעגלים רחוקים יותר מאלה שמתעניינים בדרך כלל בחדשות כלכליות, בבחינת - הרצחת וגם ירשת?
פה ושם, בשולי השיח ברשת, ראו כמה חובבי תיאוריות קונספירציה בידיעה משום חיזוק לטענותיהם. הנה, עובדה, מישהו ידע, מישהו התכונן, מישהו ביצע - לא רק את טבח המאה אלא גם את שוד המניות הגדול.
כדי להבין את הסיפור הפנטסטי הזה, צריך להכיר מעט את המנגנון של עסקאות החסר, "שורט" בעגה של שוק ההון. מדובר למעשה בעסקאות שמנבאות שערכו של נכס מסוים, נייר ערך כלשהו, ירד. בעסקאות שורט משלם הקונה למוכר לא תמורת המניות, אלא תמורת הזכות העתידית לרכוש אותן ביום מסוים, כך שלמעשה הוא יכול לסחור בהן בערכן הגבוה.
תפוס את שורטי
מבולבלים? ננסה לדייק עוד יותר: נניח שאני מעריך שערכה של מניה ירד בחדות בעוד כמה ימים, אני יכול "לשאול" תמורת עמלה לא גבוהה מניות מידי מי שמחזיקים בהן תוך הבטחה להחזיר להן את ערכן לפי השער של, נניח, בעוד שבוע מהיום. בינתיים אני מוכר את המניות (שאינן בבעלותי) בערכן הגבוה, גורף את התמורה לכיסי - ומשלם למחזיק המניות ביום הנקוב בעסקה.
אם תחושתי, או המידע שבידי, היו מדויקים, הרי שתמורת המניות שמכרתי למשל ב-100 שקלים, אני צריך להשיב עתה לבעליהן (למשל) רק 80 שקלים. ההפרש, במקרה דנן 20 שקלים (בניכוי העמלה), הוא הרווח שלי.
אם תגידו שמדובר בהימור חוקי, קזינו של ממש רק ללא צלצולי המטבעות ורעש סיבוב הרולטה, לא תטעו בהרבה. אלא שהימורים - מרמת הסיכון המחושב (שמתבסס על מידע, ניתוח וכל מה שעושים האנליסטים) ועד לרמת ההימור של ממש, הם חלק בלתי נפרד מהסחר במניות ובמטבעות.
התהליך (וגם הריגוש, מסתבר) דומים כל כך, עד שלא מעט חברות, חלקן מכובדות מאוד, הקימו פלטפורמות סחר שמאפשרות לחבריהן להמר: על מחיר הנפט, על שער הדולר, על מנייה מסוימת ועוד.
כל שנדרש הוא לפתוח חשבון ולנסות להפוך תחושות בטן לכסף, תמורת עמלה לפלטפורמה (אם תרצו "הבית"). חלק מהעסקאות עשויות בהחלט להתבסס על נתונים וניתוחים מעמיקים, אחרות יבטאו תחושות בטן בלבד, ממש כמו מהמר ששם את כספו על השולחן משום שהוא בטוח שהכדור ברולטה המסתובבת ייעצר בתא שחור או אדום.
עכשיו ננסה לקשור בין הזירה הכלכלית לפוליטית: בעולם העסקי, יש מגבלות על יכולות השימוש במה שמכונה "מידע פנימי": מנכ"ל של חברה, למשל, שיודע שחברתו נמצאת על סף חתימת חוזה שיכניס לה הון עתק, אינו רשאי לרכוש ממניותיה (שערכן עומד לזנק בחדות) - וכמובן גם להפך: חבר דירקטוריון שמזהה שהמצב הולך מדחי אל דחי, אינו יכול למכור מניות שבבעלותו (עסקאות שלרוב מתבצעות דרך צד ג', כדי לטשטש עוד יותר את הקשר בין מקור המידע למי שמרוויח מהעסקה).
המקבילה בעולם הפוליטי היא מידע של חבר קבינט למשל, על החלטה לפתוח במלחמה - מה שבסבירות כמעט ודאית יוריד את שערי המניות בבורסה המקומית.
המקרה הידוע ביותר בהקשר הזה, הוא של הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, ששעות ספורות לפני פרוץ מה שזכה לימים לשם "מלחמת לבנון השנייה", הורה על מכירת תיק המניות שלו (כך על פי "מעריב" שחשף אז את הפרשה).
הסיפור הכה גלים, אבל לאור הטענה כי מדובר בסך הכל בצירוף מקרים - ובכל מקרה, בסכום לא גבוה (כלל התיק היה 120 אלף שקלים והחיסכון, גם אם משווים לנקודת השפל של המניות לעומת השער בו נמכר התיק, היה כ-20,000 שקלים, כלומר - במקרה הזה לפחות, לא היה דין פרוטה כדין מאה). נותרה הפרשה בגדר "רכילות".
יש כמובן גם מקרים הפוכים, בהם סוחרים גדולים בשוק ההון סופגים מהלומה כתוצאה מירידה או עלייה בערכו של נכס פיננסי. במקרה שאירע גם הוא באותה שנה, 2006, הפסיד אליעזר פישמן הון עתק כתוצאה מהמרת דולר קנדי ללירה טורקית: פישמן התפתה למכור את המטבע היציב שהניב לו ריבית סולידית ולקנות לירה טורקית, שהניבה תשואה גבוהה בהרבה. אלא שזו ספגה ירידת שערים חדה ורוששה את בעליה.
כלומר - קיים קשר הדוק בין מצב פוליטי ובטחוני לביצועי שוק ההון, ומי שיש לו - מתחושות ועד מידע מוצק - לגבי טיבו יכול לגרוף מיליארדים.
בחזרה לפרשה המוזרה של חמאס ומניות בנק לאומי: טענת החוקרים מניו יורק הייתה (במשתמע) שמישהו שהיה לו מידע מוקדם לגבי מתקפת חמאס, ביצע עסקת שורט חריגה על מניות לאומי (שאכן ירדו, כמו כל המניות הישראליות, בימים הראשונים למלחמה). כמה הרוויח מבצע העסקה? לפי הפרופסורים: 3.2 מיליארד שקל! סכום לא רע ליום עבודה...
אלא שמהר מאוד התברר שלא כצעקתה. הסיבה, אגב, לא פחות ממדהימה: המחקר לא לקח בחשבון ששערי המניות בישראל נקובים באגורות ולא בשקלים... משום כך, גם אם נכונה הטענה (לכאורה), הרי שיש לחלק את הרווח המקסימלי בעסקה במאה, דהיינו: 32 מיליון שקל. סכום לא רע למבצע יחיד, אבל כבר פחות משמעותי כשמדובר בתאגידים ובסחר בהיקפים גדולים.
מה למדנו מ"שוד המאה" שלא היה? בעיקר דברים שאינם קשורים בפיננסים, אלא בפסיכולוגיה של עת מלחמה: אולי על הרצון למהר, לחקור ולפרסם איזו תזה שמתכתבת עם תיאוריות קונספירציה, אולי על הקלות הבלתי נסבלת שבה נכתבים ניירות שאמורים להתבסס, כדרכו של המדע, אך ורק על אוסף של תצפיות (כלומר, על מידע אמין ומדויק), אולי על הצורך שלנו בסיפורים שכאלה, בין אם הם על התעשרות מהירה, קונספירציה פוליטית-כלכלית או אפילו הוכחה לרשעותו של האויב (כאילו שהיינו זקוקים גם לסיפור על קומבינה פיננסית כדי לדעת את זה).
הכתובת הייתה על הוול סטריט
מי שרוצה בכל זאת להפיק לקח כלשהו אודות הקשר שבין פוליטיקה לכלכלה, יכול היה למצוא אותו בניירות העמדה של סוכנויות הדירוג, אלה שעד ל-7 באוקטובר העסיקו אותנו בכל הקשור לדירוג האשראי של ישראל.
לא היה נייר עמדה אחד שהתעלם מהאיום הביטחוני המתעצם בגבולותיה של ישראל. הסעיף שריחף כהערת אזהרה מעל הערכות סוכנויות הדירוג היה כמעט זהה אצל שלושת גופי ההערכה.
נכון שזו לא חוכמה להעריך שמדינה כמו ישראל נמצאת תמיד תחת איום של התלקחות אזורית, אבל הנה עוד לקח חשוב מהדו"חות הללו: אנחנו בחנו אותם, לפחות מאז ינואר 2023 בהקשר של קשר פוטנציאלי בין החקיקה המשפטית לדירוג האשראי.
התמקדנו באזהרות האלה והנחנו שהסעיף הבטחוני בדו"חות כמוהו כהערת אגב על מזג האוויר - כמו להמר על כך שאוגוסט יהיה חם ולח.
במילים אחרות: בסוף התברר שמרוב עיסוק במהפכה המשפטית, לא ראינו את הסכנה האמיתית שרבצה לפתחנו. מחייבי החקיקה עסקו רק בה, כך עשו גם מתנגדיה. הנה לנו לקח חשוב שאפשר בכל זאת לקחת מהזירה הכלכלית. חבל רק שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה.