כששואלים את בן סוכמן, מנכ"ל "דפוס בארי", איך הוא רוצה לראות את העתיד שלו, הוא לא מפליג בתיאורים פנטסטיים על הקיבוץ ההרוס שישוקם ויהפוך לפנינת נדל"ן נוצצת, עם ירוק בעיניים.
לא, הבקשה שלו צנועה הרבה יותר: לחזור למה שהיה ב-6 באוקטובר. לגן העדן הפרטי שלו, עם הבתים הישנים והחמים, הארוחות המשותפות ב"בית האוכל", הכינוי לחדר האוכל, וההכנות הנרגשות לחגיגות ה-70 למשק, שאמורות היו להיפתח למחרת בצהריים, בפעילות משותפת על המדשאה הגדולה.
ודווקא ביום החגיגי הזה נפל עליהם אסון שהתחיל מוקדם בבוקר בירי מאסיבי של טילים. "שתיתי קפה", הוא מספר בפעם המי יודע כמה על מה שעבר עליו ביממה הנוראית ההיא. זה מתחיל כמעט טכני, וממשיך בהתרגשות: "הם הפכו את בארי למטרה, בגלל המרחק מהרצועה, ארבעה קילומטר בלבד, כמה דקות באופנוע. נכנסנו לממ"ד בשבע, אשתי, התאומים בני ה-13 והילד בן ה-8. הילדים הבינו הכל. כששמעתי את היריות הייתי בטוח שצה"ל רודף אחרי 'מחבל וחצי'.
"ואז מתחילות ההודעות בווטסאפ של הקיבוץ, 'יש לי מחבלים בבית'. חשבתי שאנשים מגזימים, שהם בסרט. הנאיביות שלי המשיכה כשחברים סיפרו שיורים להם על הממ"ד, שהבית נשרף. יש לי התכתבות עם אחותי בשעה תשע, שאני מסביר לה שהצבא יורה והרע כבר מאחורינו. ואז אנחנו מקבלים הודעה שהצבא נסוג - וזה הרגע הכי מפחיד: הירי לא שלנו.
"בעשר וחצי אמא מתקשרת ואומרת 'הם אצלי בבית'. הילדים רואים אותי מדבר איתה שעתיים בטלפון, חיוור לגמרי. אני שומע את הדפיקות בדלת, צעקות בערבית. זה היה פחד מוות. אתה יודע שמישהו הולך למות עכשיו. ואז הם הולכים ודופקים לה בחלון ומציתים את המרפסת. העשן נכנס לממ"ד ואני מסביר לה איך לשים את הסמרטוט שהוא לא ייכנס פנימה, ומבטיח שהצבא בדרך, היא חייבת להחזיק מעמד.
"אשתי ואחותי מנסים להכווין אליה כוחות הביתה ולא היה את מי. ב-11 וחצי שמעתי קול של אישה נרצחת, של אנשים מובלים בכוח. ב-12 וחצי אמא אמרה שהיא כבר עייפה ואז, 'אוי הוא נכנס'. המחבל ביקש ממנה להוריד את התכשיטים. היא דיברה בעברית והוא בערבית. היה נדמה שהחשש שלה ממנו קצת מתפוגג. אולי היא השלימה עם מה שעומד לקרות לה. ואז הוא מנסה להוריד לה מהאצבע טבעת שהיא אף פעם לא הצליחה להוריד, והשיחה נותקה.
"כשהחיילים הוציאו אותנו מהממ"ד, נסענו על גופות של מחבלים. וכשראינו שבני הערובה חולצו מבית האוכל, היינו בטוחים שהיא הובלה לשם ותיכף היא חוזרת. ימים ספורים אחרי הודיעו לנו שהיא חטופה, ויומיים אחר כך, שהיא נרצחה. הייתה לנו תחושה שאולי הם טעו בזיהוי, אבל אז הם החזירו את הטבעת שלא ירדה מהיד של אמא והבנו שזה הסוף".
נוף לים
עכשיו הוא במרפסת של אחד מחדרי ה"ווי-וורק" שפתחו במלון, והפך למשרד עסוק של עבודה מרחוק, מאחוריו הכחול של ים המלח. "אולי פעם", הוא מחייך, "עוד נראה ככה מהחלון את הים של עזה".
אחרי החילוץ הם נסעו לאחותו בלפיד וישנו שם. המחשבה הראשונה שעברה לו בראש היתה איך מחזירים את הדפוס לעבודה, כי חינכו אותו שאין דבר כזה לפספס משמרת. "זה לא היה האירוע הראשון שלנו", הוא אומר באנרגיה מתפרצת, תאבת חיים, שדחפה אותו לפתוח את המפעל שבוע אחרי שהקיבוץ שלו ספג מהלומה נוראית.
"מאז שנת 2000 אנחנו נמצאים בסבבי לחימה שמשפיעים על המפעל שלנו ולמרות זאת אנחנו לא מפספסים משמרות. פתיחת המפעל מחדש קיבלה משמעות סימבולית, אבל גם משמעות עסקית. הלקוחות סומכים עלינו ואנחנו צריכים לספק את העבודה".
בארי הוא קיבוץ שיתופי על מלא, כלומר: מנכ"ל המפעל והעובדים בחדר האוכל מקבלים את אותה המשכורת. הקיבוץ קם בשנת 1947, כאחד מיישובי "11 הנקודות". 1,200 תושבים התגוררו בו לפני מאורעות שמחת תורה, עם רשימת המתנה ארוכה של בנות ובנים שרצו לחזור הביתה.
מפעל הדפוס, בבעלות מלאה של הקיבוץ, קם ב-1950 והפך למעצמה דיגיטלית שעוסקת באספקת שירותי הדפסה, שירותי דיוור מתקדמים, פנקסי שיקים, מסמכים מוגנים מפני זיוף, כרטיסי זיהוי ואשראי, וגיפט קארד. הצלחתו הפכה את בארי לקיבוץ עשיר, מה שסייע לתחזק את השיתופיות המוחלטת שכמעט ונכחדה מהעולם.
בבניין של "דפוס בארי" תמיד יש מישהו. ברבע לשבע הוא התקשר לטטיאנה, שישבה בקבלה, כדי לשאול אם הכל בסדר. חמש דקות אחר כך היא סיפרה לו שראתה מחבלים בחוץ ורצה לנעול את עצמה בממ"ד. המחבלים ירו על כמה חלונות, נכנסו פנימה וכשראו שאין שם אף אחד, איבדו עניין והמשיכו הלאה. באורח נס שום דבר כמעט לא נפגע, למעט קליע שחדר לאחת החבילות והגיע איתה אל הלקוח.
אנשי בארי שלא עזבו את הקיבוץ לרגע, ישנו בדפוס כבר ביום ראשון. סוכמן הגיע לשם ביום שלישי. הוא הלך קודם לבית של אמא, שנשרף עד היסוד, אחר כך לבית שלו. ראה את הבתים ההרוסים, אבל גם את חדר האוכל עומד על תלו, חלק מהמדרכות היו שלמות, החשמל לא נפגע - והוא התמלא באופטימיות.
"באתי עם האינטואיציה של 'בוא נתחיל לעבוד'. הקהילה מפורקת לחתיכות, אבל המסר - לא הכל אבוד. במלון עשינו כל יום אסיפה והקראנו את שמות 110 החטופים והנעדרים, והאווירה קשה. אחרי שבוע אני עולה על הבמה ואומר שהדפוס חזר לעבוד, ושעשינו טקס זיכרון לעשרת העובדים שנהרגו והדלקנו עשרה נרות, וככה השתלטנו על הנקודה מחדש, הייתה שם תקווה מחודשת. היו לנו גם שלושה חטופים וחזרה אלינו רעיה רותם, עם הבת שלה.
"בהתחלה היינו קבוצה קטנה של משוגעים לדבר, שבאים בכל מצב למפעל ונוסעים הלוך ושוב לים המלח. הצבא לא ממש רצה שאזרחים יסתובבו לו בין הרגליים בשטח צבאי סגור, אז היינו צריכים לארגן לובי שיעזור לנו מול הצבא ופיקוד העורף. עכשיו רוב העובדים כבר חזרו לעבודה, והם מגיעים באוטובוס ממוגן מהיישובים שמסביב".
לא סקסית, אבל מושכת
סוכמן, בן 47, ומנהל את הדפוס כבר חמש שנים, כשכל חברי ההנהלה יותר צעירים ממנו. "אנחנו נמצאים בתעשייה שהיא הכי לא סקסית, אבל מצליחה למשוך צעירים, כי אנחנו עסק חי, בועט, אקטיבי מאוד, לא נותנים לריחוק הגיאוגרפי ולאופי הביזנס להשפיע עלינו. אנחנו עושים את המיטב ומצליחים כל הזמן לגדול, להתפתח ולהמשיך להיות רלוונטיים מול הלקוחות, ולהפעיל את העסק הכי גדול בעוטף".
הדפוס מעסיק 150 מבני הקיבוץ, ועוד 250 מבני הקיבוצים והיישובים מסביב, ובמפעל אריזות הקרטון שלו ביבנה מועסקים עוד 150 עובדים. המפעל עובד מול בנקים, משרדי ממשלה וחברות ענק, אבל סוכמן לא חשש לרגע שהמחבלים יגנבו מידע רגיש. "אבטחת המידע שלנו היא בסטנדרטים של חברות ביטוח ובנקים ואפילו ההאקר הכי טוב לא יכול לפרוץ פנימה. גם עם גיבוי מידע אין בעיה, כי הדאטה נמצא אצלנו לכמה ימים ונמחק. אנחנו לא אוגרים אותו".
מנייר לדיגיטל
הביזנס העיקרי של דפוס בארי הוא עדיין הדפסות חשבונות, דפי חשבון של בנקים, חברות ביטוח, דיווחים וחשבונות ארנונה ומים של רשויות מקומיות, מכתבי גביה, וגם גליונות של PDF, וחומר אלקטרוני שמסופק במקביל. מכיוון שעולם הנייר מתמעט והולך, הקימו שם אתר "אי קומרס" למכירת מוצרי דפוס בשם "PIX" ואת "אלבומי", אתר לעיצוב והדפסת אלבומי תמונות.
כדי לעמוד בסטנדרטים הטכנולוגיים הגבוהים, הוא מעסיק 25 מתכנתים ואנליסטים, שמבצעים כריית מידע ומנתחים את הרגלי הקניה של הלקוחות, על מנת לייצר מוצרים שמותאמים להם אישית. חוץ מזה יש גם עורכי דאטה וסטודיו גראפי, שעובדים איתם כדי לייצר עבור הלקוח חבילה מתוחכמת. בבארי מייצרים כרטיסי פלסטיק לרשתות השיווק ואת כרטיסי האשראי של מקס וישרכארט. הרגל השלישית של העסק, היא שותפות עם "בר הפצה" בחברת הדיוור "מסר", שעוסקת בדואר כמותי.
היה זה אך טבעי שבגלל ההתמחות בתחום הדואר, ייגש דפוס בארי למכרז של המדינה להפרטת דואר ישראל. ב-2 בנובמבר פנתה ההנהלה לרשות החברות וביקשה לדחות את מועד מכרז ההפרטה בחצי שנה, פרק הזמן המשוער שבו יוכלו שם לחזור ולעמוד יציב על הרגליים.
הקרב על הדואר
העובדה שהם הבעלים של "מסר" היא אולי יתרון מבחינת הניסיון המקצועי, אבל חיסרון גדול בכל מה שנוגע לחוק התחרות. "השותפות עם עדו ברגמן, מ'בר הפצה', שהוא שותף אהוב וחשוב לנו, חזקה יותר מכל דבר אחר, ולא נסכן אותה. הרשות לתחרות לא פסלה את ההשתתפות שלנו במכרז, ויש עוד דרך ארוכה לעבור. באנו לבחון את ההזדמנות במכרז הזה".
ונפלתם כפרי בשל לידיים של השרים, דוד אמסלם ושלמה קרעי, שרוצים לדחות אותו בכל מחיר.
"אני לא רוצה ולא מעוניין להיות חלק מזה ולשמש כלי במאבק שאינני צד אליו. מה שכן, בעלות של דפוס בארי על הדואר, יכול להיות סיפור תקומה של מדינת ישראל. יש פה אירוע היסטורי. המדינה קיבלה הזדמנות לסטארט אפ ולתבוע בעלות על הארץ כולה. הפיכת העוטף לחבל התקומה, שהוא חלק חשוב בתהליך, יכולה להיעשות באמצעות הקטר של דפוס בארי. הבנק החברתי שיתבסס על בנק הדואר, וחברת הדואר שתספק פרנסה להרבה אנשים.
"כרגע אני לא יודע איך להפוך את החזון הזה למציאות, כי אין לי את היכולת והפנאי לייצא תוכניות אסטרטגיות ולהביא מימון לדבר כל כך גדול ומורכב. מכיוון שהמתינו עם הפרטת הדואר כל כך הרבה שנים, ניתן יהיה לדחות אותה בעוד חצי שנה" (אחרי קיום הריאיון נודע שהוחלט לדחות את המכרז כדי לאפשר לדפוס בארי להשתתף. ל.ר).
חודשיים חלפו מאז הטבח בבארי, ולדפוס מגיעים בכל יום 200 עובדים, אוכלים בבית האוכל שנפתח אחרי שלושה שבועות, והשאר עובדים מרחוק, מהקומה ה- 16 במלון בים המלח. "לחבר'ה של הדפוס הצטרפו עוד כמה עשרות צעירים שמפנים לכלוך, מנקים ומכינים את הקיבוץ לחזרה לשגרה מינימלית".
הייתה מחשבה להעביר את הדפוס מבארי למיקום אחר?
"זה לא אפשרי ולא פרקטי. אם הוא לא היה מופעל, הדפוס היה נסגר. המתחרים שלנו, 'אוניה שפירא' ו- 'אורדע פרינט' נתנו לנו סיוע בהדפסת חומרים, בלי לאיים לפגוע בנו, אלא רק להושיט יד ולעזור בצורה מעוררת השראה, ואנחנו מודים להם. עם ישראל מפרגן בצורה לא רגילה. יש הרבה הזמנות באונליין, אבל הביזנס העיקרי שלו הוא B2B".
אתם קיבוץ עשיר. היכולת שלכם להשתקם תהיה גדולה ומהירה מזו של יישובים חלשים יותר בעוטף.
"במידה ודפוס בארי לא היה חוזר לעבוד, לא היה עוזר אף סכום כסף שיושב במאזן של הקיבוץ, כי אין לו משמעות ברוח התקומה של האנשים. התקומה לא קשורה לכסף. אנחנו ילדים של חלוצים. שנים חיינו את החלום הבורגני, והיום יש הבנה שאנחנו נמצאים, שוב, בראשית הציונות. אנחנו רוצים לחזור לבארי.
"בינתיים בונים בשבילנו שכונה בקיבוץ חצרים, אבל החזרה לקרקע הוא רעיון שרוב החברים מתחברים אליו. צריך לסיים את המלחמה, להחזיר הביתה את החטופים, שחלק מאלה שחזרו הם חברים טובים שלי והילדים שלהם בגיל של הילדים שלי. אי אפשר להשאיר את המצב כפי שהיה. המציאות חייבת להשתנות. נראה שנצטרך לבנות ממ"דים מחדש, אבל נוכל לשלוח את הילדים לבד לחדר האוכל וללכת לעבוד".