לכל אחד יש את ה-7 באוקטובר שלו. זה של פרופ' גיל זלצמן התחיל בעוד בוקר נעים בברצלונה. הוא השתתף בכנס חשוב ויומיים אחר כך היה אמור להרצות בפני מאות אנשים, אירוע שהתכונן אליו במשך כמה חודשים טובים. בערך בשעה שבע וחצי אשתו צלצלה ודיווחה שיש אזעקות, ושהבן, לוחם ביחידה מובחרת, הקפיץ את עצמו לצבא.
"בהתחלה חשבתי במדובר בעוד אירוע ביטחוני, שיעבור תוך כמה שעות", אומר זלצמן, מנהל המרכז לבריאות הנפש "גהה" מקבוצת "כללית" ויו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות. "אבל כשהבן התקשר ואמר, תעלה על המטוס הראשון ותגיע לארץ - והוא אחד שלא נלחץ אף פעם, הבנתי שמדובר באירוע יוצא דופן. בדיעבד הסתבר שהוא דיבר אתי אחרי שירד ממסוק לאחד מיישובי העוטף, כחלק מהכוחות הראשונים שהגיעו לשם.
"אחרי השיחה אתו פתחתי את הטלפון. כשהתחלתי לראות את הסרטונים הלא מצונזרים שרצו ברשת, בהם צפיתי עד לרגע מסוים והפסקתי, הבנתי שיש לי עבודה בטראומה לחמש השנים הקרובות. למה? כשאנחנו מדברים על אסון לאומי, הדוגמאות הבולטות הם ה-11 בספטמבר, האסון בצ'רנוביל ורעידת האדמה בטורקיה. המחקרים שנעשו באומות שעברו אסונות כאלה, קבעו מדדים שמדברים על בין 6% ל-11% מתוך האוכלוסייה שסובלים מפוסט טראומה".
ומי שנחשף למעשי ומראות הזוועה, יסבול בהכרח מפוסט טראומה?
"לא, אבל המספרים הרבה יותר משמעותיים. אני מדבר על אנשים שהיו שם, שנחשפו פיסית, היו בסכנת חיים, או כאלה שחשבו שהם בסכנת חיים או צפו באירוע. יש ניו יורקרים שצפו באסון התאומים בטלוויזיה, וראו איך המשרד שבו היו אמורים להיות קורס, וסבלו מפוסט טראומה. אלא שהאירוע שלנו שונה מכל האירועים שהזכרתי, ולכן הוא לא מאפשר להסיק מסקנות ולעשות השוואות אליהם. האירוע הזה היה פתאומי".
אסון מתגלגל
גם אסון התאומים והדליפה בכור בצ'רנוביל היו חסרי תקדים והפתיעו את כולם.
"באופן אחר. אנשים עברו משינה במיטה לגופות מבותרות. אבל זה לא ההבדל הטראומטי. 1,200 הרוגים בתוך כמה שעות. זה פי 50 ביחס לגודל האוכלוסייה מהאסון בארה"ב".
פרופ' זלצמן ממשיך ומונה את רשימת המאפיינים הייחודיים של הטבח: מאכזריות חסרת תקדים, מספר גדול של חטופים, מעורבות של אזרחים כקורבנות וחטופים, ביניהם חסרי ישע - ילדים, קשישים, חולים ונכים - שעברו התעללות קשה מעשה ידי אדם. "הצלבנים למשל עשו ביהודים מעשים איומים, אבל לא הגיעו לרמת האכזריות הזאת. ומה שמוסיף על כל זה, הוא התיעוד והשידור בלייב.
"אנשים עוברים משהו נורא ומדברים עם המשפחה, משתפים אותם בזמן אמת במה שעובר עליהם, יש מישהו מת לידי, ירו בי, אומה שלמה נחשפת לזוועות האלה בשידור חי. עוד אלמנט חשוב הוא הימשכות האירוע. בניגוד לאירוע מגדלי התאומים, הטראומה לא פסקה אחרי תום האירוע בשטח, היא נמשכת עוד ועוד.
"בכל יום נחשפים סיפורים חדשים, גיוס מילואים רחב, תושבים שפונו מהבתים, המשך מטחי הטילים, הדאגה לחטופים, כל אלה יוצרים מצב טראומתי של דחק ממושך. לכל זה מתווספת תחושת חוסר האונים, בעקבות כשל של מערכות שלציבור היה בהן אמון והן אכזבו אותו, שעות של זעקות לעזרה שלא הגיעה, נעדרים רבים שלא ניתן היה לזהות בגלל ההתעללות בגופות הנרצחים, תחושת בלבול, וכן, גם מנהיגות שלא היתה שם".
מעגלים של פגיעה נפשית
את הפגיעה הוא מחלק לכמה מעגלי הדף של מעורבות ופגיעה נפשית. בראשון נמצאים הנפגעים עצמם, שחוו את הזוועות על בשרם. במעגל השני - הקרובים, משפחות שכולות ומשפחות החטופים. בשלישי נמצאים הניצולים, אלה שלא היו בבתיהם, אבל איבדו רכוש וחברים, כוחות הביטחון וההצלה שנחשפו למראות והמטפלים בבריאות הנפש ששמעו את הסיפורים.
במעגל הרביעי נמצאים כולנו, אזרחי המדינה שהתעוררו משלוות החג לאירוע מזעזע ומאז עוקבים בדאגה אחרי הדיווחים, וחשופים למידע ברשתות החברתיות, חלקו מומצא. כך גם המפונים שנמצאים כבר יותר מחודשיים ללא מילוי של צרכים בסיסים, עקורים מבתיהם. לכל מעגל כזה יש את המאפיינים שלו, ובהכללה גסה החוויה מאופיינת בשתי תבניות: "העולם מסוכן, ואני חסר אונים מול זה".
"כל התמונה המורכבת, הטעונה והכואבת הזאת", הוא אומר, "פוגשת במערכת רפואת נפש מורעבת ורצוצה עוד לפני הקורונה. מחלקו סגורות עם עומס של 120%, כשבבית החולים שלי יש 48 חולים על 34 מיטות. מחסור בכוח אדם, תת איוש, תת תקצוב, תת תקינה. בקורונה הייתה עליה של 40% בפניות במשך שנתיים ופסיכיאטרים עזבו את המערכת הציבורית לטובת המערכת הפרטית, שהיא הרבה יותר מתגמלת, עזיבה של פסיכולוגים של הילד ומקצועות פרה-רפואיים, עליה בעומסים.
"בתקופת ההפיכה המשטרית היתה תנועת רילוקיישן גדולה, רק בבית החולים שלי ארבעה פסיכיאטרים עזבו לחו"ל, ולכל אלה תוסיפי עכשיו את המלחמה וההשלכות שלה, עם האנשים שהרגישו טוב ופתאום מתמודדים עם חרדה ודיכאון בהיקפים עצומים. מערכת נחשלת ומורעבת. בנתונים שפרסמה 'מכבי' רואים עליה של 15% בצריכה של ציפרלקס תוך חודש וחצי, אין דבר כזה בעולם".
כל מה שאתה אומר, מתנקז לצורך בהול בתקציב למערך בריאות הנפש, וזה על רקע הגדלת תקציב הבריאות בדיוני ועדת הכספים לעדכון תקציב 2023.
"רוב הכסף עובר לרפואה הכללית ולא לבריאות הנפש".
מחיר נפשי
במשרד הבריאות העריכו את עלות המלחמה למערכת בכ-200 מיליון שקלים בחודש, וגם אחרי שתסתיים העלויות יישארו גבוהות כדי לטפל בהשלכות שלה. תגבור מערך בריאות הנפש נכלל בתוכנית האסטרטגית לשנים הקרובות, והיא כוללת מתן תמריצים כלכליים כדי להביא אנשי מקצוע לשירות הציבורי, שסובל ממחסור חמור.
היעד שהוצב, הוא העלאת שכר הפסיכולוגים בשירות מערכת הציבורית ל- 375 שקלים לשעה, לעומת כ- 250 היום. ההשתתפות העצמית של המטופלים, העומדת על 150 שקלים לשעה, תופחת באופן משמעותי. באוצר עדיין מתנגדים לגובה העלייה בשכר ודנים על אפשרות למתן מענקים כספיים לצד עליה מתונה יותר במשכורות.
גם את ההשתתפות העצמית של מטופלים, 150 שקל לטיפול, מבקשים במשרד הבריאות להפחית משמעותית. לפי המשרד, קיימות עדיין מחלוקות בינו לאוצר על גובה העלייה בשכר ועל אפשרות לשילוב מענקים כספיים לצד העלאה מתונה יותר במשכורות. לכן רוצים לדחות את החתימה על הסכם העבודה החדש בחצי שנה לפחות, בעוד מנכ"ל משרד הבריאות דורש פתרון ותקצוב מידי.
בנוסף דורשים במשרד הבריאות לתת מענקי תמרוץ של 300-500 אלף שקלים לרופאים שילכו למסלול פסיכיאטריה, תמורת התמחות והתחייבות להישאר במערכת הציבורית לתקופה של מינימום שלוש שנים אחריה.
גובה המענק יקבע לפי מיקום ההתמחות, בפריפריה או במרכז. לצד כל זה יש כוונה לחזק את מערך בריאות הנפש בקהילה ובבתי החולים הפסיכיאטרים, וליישם את מסקנות הוועדה בראשותו של פרופ' יובל מלמד, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי אברבנל, בהן הגבלת את מספר המאושפזים במחלקה, הוספת מחלקות, הגדלת היחס בין אנשי הטיפול למטופלים, והוספת מיטות אשפוז.
פרופ' זלצמן מאמין שסוף סוף נפל האסימון והמלחמה הביאה את כולם להכיר בחשיבות מערך בריאות הנפש. "אחרי הטיפול בפצועים בגוף, יצטרכו לטפל בפגיעות נפשיות. משרד הבריאות עוסק בזה, האגף לבריאות הנפש וקופות החולים. אבל בגלל נקודת הפתיחה הנמוכה, והצורך להשלים פערים עצומים, נזדקק להרבה מאוד כסף.
"צריך לתת תמריצים גדולים, כמו מאלה שנתן בזמנו ליצמן, שקרא לפסיכיאטריה 'מקצוע במצוקה' ונתן מענק של 300 אלף שקלים לכל רופא שבחר להיות פסיכיאטר. לא יכול להיות שפסיכולוג בחצי משרה יקבל 3,500 שקלים, כשבמגזר הפרטי הוא מקבל 550 שקלים לשעה. העובדים הסוציאליים נמצאים באותו המקום.
"כדי למלא את השורות, צריך לתת רישיון ל-9,000 מטפלים באומנויות לעבוד כפסיכולוגים ולהקים מערך של מה שמכנים במשרד הבריאות 'תומכי נפש'. בפסיכיאטריה של הילד יש מחצית כמות המטפלים שאנחנו צריכים ויש 100 תקנים ריקים בפסיכיאטריה למבוגרים, כי אף אחד לא רוצה לבוא, למרות ששכר הפסיכיאטרים במערכת הציבורית הוא גבוה".
למה אתה נשאר במערכת הציבורית כל כך הרבה שנים?
"כי אני מאוד אוהב את העבודה, ואני משלב פרטי וציבורי. המערכת הציבורית נותנת העשרה ונחשבת ליוקרתית יותר. מי שעובד במערכת הציבורית מרוויח יותר גם בפרקטיקה הפרטית".
לא בכפייה
עד שיתקבלו התקציבים, פרופ' זלצמן ממשיך לנהל את גהה ולעמוד בראש מחלקת הילדים והנוער. במקביל הוא גם הצליח לגייס תרומות לפרויקט מרשים לטיפול בנפגעי האסון והכשרת מטפלים בטראומה. "מייד אחרי פינוי התושבים הדרום למלונות, משרד הבריאות עשה צעד חכם וחילק אותם בין בתי החולים הפסיכיאטרים. אנחנו קיבלנו את האחריות על הרצליה וצפון תל אביב, בסך הכל 6,000 מפונים. לכל מלון מונה אחראי עם צוות שנתן עזרה ראשונה".
טיפול נפשי בטראומה אמור להיות ארוך טווח. איזה ערך יש לטיפול נקודתי כזה?
"בטראומות, יש אנשים שאם תטפל בהם בזמן, באמצעות שיחות, היפנוזה, ריצוד עיניים ותרופות, הם יהיו בריאים עד 120, כמו טיפול נכון בשטף דם. תוך חודש זיהיתי שיש פה פתח לגיוס תרומות, והצלחתי לגייס 3 מיליון שקלים כדי לפתוח מרפאה שתתן מענה לטראומה ללא המתנה לתושבי הדרום, התערבות במשבר לכל תושבי הארץ, וטיפול יום לטראומה מורכבת.
"שכרנו את מתחם אולימפיה בפתח תקווה, 460 מ"ר, ששיפצנו באפס זמן וייפתח ב-21 בדצמבר. המתחם ייתן מענה מאסיבי, ללא המתנה, טיפול מהיר וממוקד ללא אינטק, שיחסוך מאנשים הרבה סבל. במהלך החודש האחרון היו כאן אנשי מקצוע מכל רחבי העולם, כדי להעשיר את המטפלים בידע בטראומה, אותו נעביר הלאה במכללת 'חיבורים', שלהקמתה קיבלנו תרומה. נכשיר שם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים ואחיות לטיפול בטראומה, כדי להכפיל את מספר המטפלים בתחום".
ניצולי "נובה" סיפרו שחבריהם אושפזו בכפיה.
"היו שמועות כאלה ואני יכול לומר באופן חד משמעי, שלא היה אשפוז בכפיה. כמה אנשים אושפזו מרצון. השמועות האלה עשו לנו ולתחום נזק מאוד גדול, כאילו אנחנו חוטפים אנשים".
בחטופים פרופ' זלצמן לא טיפל, אלא יעץ מאחורי הקלעים כשהתבקש, ולכן הוא לא יכול להרחיב על מה שעבר עליהם שם, אבל את מה שעבר על עם ישראל בעקבות שחרורם הוא מכנה "חוויה מאנית". "הייתה פה שמחה מתפרצת, התרוממות רוח אדירה שבאה אחרי ייאוש ודיכאון ונמשכה כמה ימים. כשהתחילו לצאת הסיפורים מהשבי, החוויה המאנית הפכה לדיכאונית. אנשים הרגישו נפילה ממרום השמחה".
אתה מדבר על החברה הישראלית כאילו היתה בן אדם אחד.
"כי היא מתנהגת כמו אורגניזם, שחווה דכדוך של פוסט טראומה. כקבוצה, הטמפרמנט שלנו ירוד. כדי להתאושש אנחנו צריכים לזכור תמיד שבסוף יהיה טוב. לדבוק בשגרה, לחלוק, לעזור, להתנדב, ולחיות. רצוי שמי שעבר חוויה קשה, ידמיין תמונת עתיד, טיול בקריביים, משהו נעים שהוא רוצה לעשות. לשם אנחנו צריכים לשאוף".