הקלות הבלתי נסבלת שבה שולפים מהכיס שלנו מיליארד שקל

אפילו אפרים קישון, בכיר הכותבים הסאטיריים בישראל בכל הזמנים, לא היה מצליח לכתוב עלילה מופרכת כל כך, שלידה אפילו "תעלת בלאומליך" נראית כהנדסת תוכנה.

בואו נתחיל מהסוף: שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', משך אמש את הצעת החוק שלו להטלת מס על משקאות ממותקים. במקביל החליט סמוטריץ' להותיר על כנה את הוראת השעה שמבטלת את מס הקנייה שהושת על משקאות אלה על ידי הממשלה הקודמת.

התפנית המפתיעה הזאת בעלילה הביאה לסוף (זמני?) הסאגה, שתחילתה וגלגוליה צריכים להדאיג כל אזרח ישראלי הרבה מעבר לכמות הסוכר בליטר של משקה, בעיקר כיוון שנדמה שלכל אורכה, אין כמעט גורם שביצע את מלאכתו נאמנה.

ועכשיו, בואו נצא למסע קצר במנהרת הזמן: עוד לפני שהפך החוק הזה לקרב פוליטי, הוא החל כרעיון של משרד הבריאות למלחמה בהשמנת יתר ובנזקיה, העיקרי (אך לא היחיד, כמובן) שבהם הוא מחלת הסוכרת.

זו לא הייתה היוזמה הראשונה של משרד הבריאות לפיקוח על מזונותינו: כמה שנים קודם לכן חוקק חוק סימון של ערכים תזונתיים מסוימים (כמו כמות נתרן, שומן וסוכר למשל) על מוצרי מזון. היוזמה ההיא השתלבה במגמה שפשטה ממילא בקרב הציבור של מודעות הולכת וגוברת לצריכה של מזון בריא יותר.

האם סימון המזון הצליח? בגדול - כן. לגבי המשקאות הקלים, קצת קשה לדעת: עוד בטרם הצטברו נתונים שיציגו מגמה ברורה, פלש לחיינו נגיף הקורונה ושינה את הרגלי הצריכה שלנו למשך השנתיים הבאות.

תכף נחזור לימי הקורונה שיש להם משמעות גם בפרק הבא של סיפורנו, אבל קודם כל נתון חשוב: צריכת המשקאות הממותקים בישראל נמצאת במגמת ירידה על פני עשר השנים האחרונות. כלומר - תלויה יותר בחינוך ומודעות מאשר באזהרה או מס.

נתון נוסף שיש להביא בחשבון הוא שלמרות הירידה העקבית בצריכת משקאות ממותקים, נרשמה במקביל עלייה בתופעה של השמנת יתר בקרב הישראלים. למה? את התשובה כמעט כל אחד מכיר:

אנחנו מסוגלים לתקוע מנת שווארמה עתירת שומן בתוך לאפה, עם הרבה צ'יפס בצד - ארוחה שעלולה לגרום להשמנה חמורה, אבל כדי לשטוף אותה פנימה נזמין משקה דיאט: הוא לא ימנע מאתנו להשמין, אבל לפחות ינקה את המצפון... אני מוכן להתערב שאין בין הקוראים מישהו שמנסה להיאבק במשקל גופו שלא הנהן בחיוך מריר למקרא המשפט האחרון.

נעזוב לרגע את צנצנת העמבה ונחזור לנתונים, שמהם אפשר להסיק שצריכה של משקאות ממותקים, הגם שאינה מומלצת, היא לא הגורם על העלייה במשקלנו.

כל זה לא הפריע לפקידי משרד הבריאות ליזום את ההצעה להטלת מס על משקאות ממותקים. אפשר לאהוב אותה, אפשר להסתייג ממנה (אני למשל, על אף שאיני מרבה לצרוך משקאות קלים, לא אוהב שנכנסים לי להרגלי התזונה), אבל קשה מאוד לעגן את חיוניותה בעובדות.

כאן נכנסה לעניין גם פוליטיקה, רכיב מסוכן יותר לבריאותנו יותר מכל סוכר, פחמימה או תוסף מזון: הפופולריות שמיוחסת למשקאות קלים במגזר החרדי, גרמה לח"כים חרדיים להתנגד לייקור סל הקניות במגזר, ואפשר גם שכתגובת נגד, עודדה את משרד האוצר, בימי אביגדור ליברמן, לחבק את המס החדש.

עכשיו מגיע החלק המסוכן באמת: ישבו פקידי האוצר על המדוכה, חישבו ומצאו עי הכנסות המדינה מהמס צפויות להגיע ל-380 מיליון שקל בשנה. לא ברור כיצד נולד המספר הזה. מספרים שהוא שקלל לתוכו גם את הירידה הצפויה בצריכה בשל המס.

מה קרה בפועל? הסתבר שפקידי האוצר לא סתם טעו, אלא טעו בענק: 870 מיליון שקל הכניסה המדינה כתוצאה ממס הקנייה. בערך פי 2.5. למה? בעיקר כי המס החטיא את המטרה שלשמה נועד: הישראלים לא רכשו פחות משקאות ממותקים.

למה הוא כן גרם? לעליית מחיר מיידית שלא נעצרה רק על מדף בקבוקי השתייה אלא שימשה השראה לכמה יבואנים ויצרנים להעלות את המחירים. למה הוא עוד גרם? לפריחה של מערך הברחות משטחי הרשות הפלסטינית.

והנה זה פלא, כחלק מההכנות לחקיקה בתחום, הציגו באוצר נתונים על ירידה דרמטית בצריכה. הייתה רק בעיה אחת בנתונים: הם בדקו רק את הנעשה בשוק המבורקד (או בכינויו "השוק החם", כלומר בעיקר בסופרמרקטים), אבל התעלמו לגמרי מהשוק "הקר", כלומר מסעדות, בתי קפה, בתי מלון ופאבים - שמעליו הוסרו כל מגבלות הקורונה והוא שב לפעול במשנה מרץ.

כלומר, הנתון שהציג ירידה בצריכה לא כלל את המשקאות שזרמו כמים במסעדות ובמזנונים ששבו לעבוד אחרי תקופה ארוכה של סגרים והגבלות שונות.

יש לציין שהנתונים נתמכו בתחילה גם על ידי בנק ישראל, שנחשב לגורם הערכה אמין. רק לאחר שערערו על הנתונים (חשיפת דה מרקר) החליטו בבנק ישראל לבדוק אותם שוב - וחזרו עם מסקנה לפיה לא ניתן לקבוע כיצד השפיע המס על הרגלי הצריכה שלנו.

מי עוד חשב שהם לא השפיעו? לא תאמינו, אבל היה זה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בכבודו ובעצמו שהחליט על הוראת שעה שתבטל את המס. סמוטריץ' הרבה להציג את החוק כמיותר ומטופש - והיה גם מי שהביא לשולחן את הנתון דלעיל (870 מיליון שקל) כהוכחה לכישלון השפעת המס על הקטנת הצריכה.

בקושי עשרה חודשים חלפו מביטול המס, הלכה למעשה, ובאוצר התעוררו שוב. מה הביא להתעוררות שגרמה לשר האוצר להחזיר את המס לדיון, חרף העובדה שהציגו כאווילי? במקרה הטוב, הבור שנפער בתקציב המדינה (ובהכנסות ממסים) בעקבות המלחמה בדרום.

במקרה הטוב פחות, אבל הסביר הרבה יותר: הרצון לתקוע אצבע בעינם של החרדים על רקע החלטת שר הפנים שלא להאריך עוד את דחיית הבחירות לרשויות המקומיות (שהיו אמורות להיערך ב-31.10 ונדחו בשלושה חודשים בשל המלחמה).

לא עזר שהראו לסמוטריץ' את הנתונים שהוא עצמו הציג, האיש היה נחוש - אם לא להעביר את המס במסלול של חקיקה (שאמורה הייתה להחריג ממנו משקאות דיאט), אזי לפחות שלא להאריך את הוראת השעה שפוטרת ממס הקנייה (בדומה לבלו על הדלק, למשל) - או אז היה המס חוזר ממילא, החל מ-1 בינואר 2024.

אפשר שעל הדרך חשב סמוטריץ' לגזור קופון פוליטי, אחרי שנתפס כמי שאחראי יותר מכל לשוד תקציב המדינה לטובת גורמים סקטוריאליים. לו היה מצליח בהעברת החוק היינו עדים למחזה מרשים לכל הדעות: שר מהימין הקיצוני שמתגאה בכל שקל שהצליח לעצור בדרך לרשות הפלסטינית (ולמצער גם לשלטון המקומי בתחומי מדינת ישראל) תומך בעקיפין בהכנסות הרשות כתוצאה מתחיית מערך ההברחות משטחה לשטח ישראל...

אתמול כאמור, ביצע סמוטריץ' פניית פרסה, גנז את הצעתו למס מחודש והודיע כי יאריך את תוקף הוראת השעה שמבטלת את מס הקנייה על משקאות ממותקים.

מה גרם לשר האוצר להתקפל? הח"כים החרדים נעמדו על הרגליים האחוריות וסמוטריץ' העיף מבט בסקרים, שכולם מותירים אותו מתחת לאחוז החסימה (המשמעות: פרידה מהחיים הציבוריים או חבירה מחודשת לבן גביר, אלא שהפעם לפי התנאים של מי שלא יוותר על השפלת עמיתו לסיעה ויריבו על הבייס) - והחליט לדבוק בבלוק ה-64, החיוני כל כך להמשך ביזת קופת המדינה גם בתקציב 2024.

לכאורה התקבלה ההחלטה הנכונה, אבל הסיבוב שעשה המס הזה צריך להדאיג את כולנו, בין אם אנו מחייבים התערבות של המדינה בהרגלי התזונה שלנו או סבורים שמוטב להשאיר את התחום לחינוך והסברה.

תחילתו בגחמה, אמנם לא משוללת כל יסוד, אך בוודאי לא מנומקת מספיק מצד משרד הבריאות, שלא העניק ארכה מספקת לבדיקת השפעת סימון המוצאים על הרגלי הצריכה.

המשכו בנתון מופרך שסיפק משרד האוצר, שמעלה שאלות נוקבות באשר למהימנותו של הדרג המקצועי (כלומר, לא רק הפוליטי): מה אם נתונים הזויים שכאלה משמשים את מקבלי ההחלטות בתחומים קצת יותר קריטיים לחיינו?

זה ממשיך בגמישות המוסרית של מקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי: מהסתייגות גורפת מהחוק לתמיכה נלהבת - ובחזרה.

מה זה עוד מוכיח? את הקלות הבלתי נסבלת שבה יכולים לשלוח פוליטיקאים ואנשי מקצוע יד גסה לכיסו של האזרח ולשלוף משם כמעט מיליארד שקלים.

ואחרון, אולי המעליב מכל: שכל זה נארז ומוצג לנו כהגנה על בריאות הציבור, זאת על ידי המערכת שהעלימה כמעט את שיעורי החינוך הגופני מתכנית הלימודים, שלא מסבסדת פעילות של ספורט עממי, שאינה מחנכת לתזונה נכונה ושנגררת לפופוליזם צרוף (היחס ההפוך בין הירידה העקבית והמתונה בצריכת משקאות ממותקים לבין העלייה בתופעת השמנת היתר, היא הוכחה טובה לכך).

תאמרו שישראל מתמודדת היום עם אתגרים גדולים בהרבה? זה נכון מאוד! ובכל זאת, לאור המחדלים שנחשפים כאן בכל יום, יש לעתים שדווקא פולמוס סביב מס צרכני שולי לכאורה, הוא שמאיר את שנעשה בדרך כלל במדרון האחורי של תהליכי קבלת ההחלטות.

מה שגילינו דרך גלגוליו של המס הזה, הרבה לפני הוויכוח על טיבו, צריך להטריד כל אזרח בישראל.
את התהליכים האלה יש לעקור מהשורש ביום שאחרי, הרבה לפני שמנסים ללמד אותנו מה מותר או אסור לנו לאכול.