בשנה האחרונה - וליתר דיוק מאז 3 בינואר, עת חשף שר המשפטים, יריב לוין, את התכנית שכונתה "רפורמה משפטית" והפכה בפי מתנגדיה ל"מהפכה משפטית", היה שער הדולר כמעין סייסמוגרף שאמור להעיד על יציבות הקרקע עליה ניצב המשק הישראלי.
בוויכוח ציבורי שראה הכל רק דרך הפריזמה של המהפכה המשפטית, אפילו הפיחות בשער השקל מול הדולר גויס למערכה: בכל פעם שבה ירד השקל טענו מתנגדי ההפיכה "אמרנו לכם!" ובכל פעם שבה "פחת הפיחות", השיבו תומכי הממשלה "אמרנו לכם שזה לא קשור!".
ובכל זאת, גם במנותק מהשאלה שהעסיקה את כולנו עד ל-7 באוקטובר, שער מטבע מעיד לרוב על חוסנו של משק, כל משק - והשקל הישראלי אינו יוצא מן הכלל. בימים הראשונים למערכה, עת היה נדמה שישראל חשופה למתקפת המשך מצד אויביה הרבים במרחב, זינק הדולר בחדות (אם כי בשום שלב השקל לא התרסק, למשל כמו שאירע לרובל הרוסי בימים הראשונים שלאחר הפלישה לאוקראינה).
מאז לא רק שהנפילה נבלמה, אלא השקל היום חזק משהיה ערב המלחמה, זאת חרף העובדה שבבת אחת הושתו על המשק הישראלי התחייבויות בלתי מתוכננות שקשורות להוצאותיה, בהיקף של עשרות (במיידי) ומאות (במרוצת השנתיים הבאות) מיליארדים של שקלים. איך זה יכול להיות?
מה מניע את השחקנים המרכזיים?
בניגוד למקובל לחשוב, הסנטימנט של תושבי ישראל הוא בעל השפעה קלה בלבד על שער החליפין: נגיד שאני בטוח בצור ישראל, או לחילופין שאני צופה למדינה עתיד קודר - בהנחה שלא מדובר בתרחיש קיצון שבה הציבור מושך לפתע את כל חסכונותיו בשקלים כדי להמיר אותם לדולרים, הרי שאין לסנטימנט השפעה על השער, שנקבע יותר על ידי ספקולנטים במגזר שאנו מכנים בשם "מוסדי".
שיקולי המוסדות הפיננסים שמנהלים את מרבית החסכונות שלנו הם מגוונים ואינם מושפעים בהכרח רק משיקולים ביטחוניים או פוליטים, אלא לרוב משיקולים פיננסים גרידא, כמו שיעור הריבית וביצועי שוק ההון.
איפה כן בא הסנטימנט הזה לידי ביטוי? במה שאנו מקרינים כלפי חוץ: מי שחשב שהחברה הישראלית שסועה מדי בכדי לתפקד ורואה את השורות מתלכדות דווקא בשעתה הקשה, מבין שלפניו עם שנמצא פה כדי להישאר. זה יוצר אווירה חיובית, אבל עדיין לא במידה שיש בה כדי להשפיע עד כדי כך על שער החליפין.
לכן נשאלת השאלה מה מקרין בכל זאת על התחזקות השקל, דווקא כישראל נמצאת בפני מהמורה (ויש שיטענו להפך: בור) כלכלית כה בולטת?
האיום שמעבר לכתף
כשזה קורה בימים שבהם נחשפת ביתר שאת המעורבות האמריקאית בלחימה הישראלית, קל מאוד לראות את ההשפעה. האמריקאים מחייבים אותנו להגדיל את הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, גם מתוך ידיעה שהוא מסייע לשמר את שלטון חמאס? עבור ישראלים רבים זו ידיעה מצערת - ואפשר שהיא כך מבחינות רבות.
עבור השווקים זהו איתות לאיתנות הקשר שבין המעצמה שהיא עודנה הגדולה והחזקה בעולם ובין בת בריתה.
האמריקאים בולמים מתקפת מנע של ישראל נגד ארגון חיזבאללה, כשמטוסינו כבר נמצאים באוויר? שוב - עבור ישראלים רבים זהו סימן של אובדן עצמאות (יש לציין שממשלת ישראל והעומד בראשה הכחישו נמרצות את הדיווח), אבל עבור סוחרי המטבעות בעולם זהו סימן שלברית הזאת יש גם חצי כוס מלאה, אם לא למעלה מכך: ארה"ב מעורבת מאוד בשמירה על ביטחון ישראל ומחויבת לו.
נחזור לרגע לערב פרוץ הקרבות בדרום: נתניהו אמנם זכה סוף סוף להיפגש עם הנשיא האמריקני ומעבר לאופק במזרח, עלה כבר אורה של שמש סעודית חמימה, אבל התחושות בישראל היו עדיין מעורבות, שכן היה ברור שהחקיקה המשפטית מקרינה לרעה על היחסים בין הבית הלבן לממשלת ישראל.
המתקפה הברברית של ה-7 באוקטובר לא הממה רק את ישראל, אלא הכריחה את ביידן לבחור צד, להבין שעם כל הביקורת שיש לו על נתניהו, הרי שהוא נשיא "ציוני" (כפי שהעיד על עצמו), כשה שמחויב לביטחון ישראל - והוא מיהר לחבק אותנו.
בעיני רבים זהו חיבוק שהופך לעיתים לחיבוק דוב, אבל בעיני העולם זהו איתות שאין מפורש ממנו (ולמי שעוד היה ספק באה הרכבת האווירית ושליחת כוחות אמריקאים לאזור כדי להפיג כל חשש) למחויבות האמריקאית להמשך קיומה של מדינת ישראל.
למרבה הצער, אי אפשר לסכם את ההשפעה החיובית הזאת מבלי להפנות מבט מעבר לכתפו של הנשיא שמחבק אותנו בחום: אם הוא אכן "הנשיא הציוני האחרון" כפי שמעיד עליו הכינוי שהודבק לו, אזי יש לנו ממה לחשוש: פחות מההגבלות שמשית עלינו הממשל הנוכחי ויותר מהטון שיאפיין את הדייר הבא בבית הלבן.