ועכשיו שקט בבקשה. מצעד הבושה עובר לפניכם: שסטוביץ', שטראוס, ויסוצקי, סידס, יכין, בית השיטה, סוגת, ויליפוד, ד"ר פישר, סלטי שמיר, אחווה, טחינה בראכה. היום הצטרפה גם יוניליוור שהודיעה על עליות של כ-9%. כל החברות האלה הודיעו על עליית מחירים בעיצומה של מלחמה, בלי לחוש חוסר נוחות ונקיפות מצפון, בלי טיפת סולידריות בעת חירום, תוך ניצול ציני של המצב. עליות המחירים ייכנסו לתוקף מחר.
כבר ספגנו עליות מחירים גלויות במהלך השנים, תמיד לפני או אחרי החגים, או התייקרויות סמויות שנעשו במיני תחבולות, כמו הקטנת מוצרים, ביטול "סדרה ישנה" של מוצר אהוב והוצאת "סדרה חדשה" ויקרה שלו, "מהדורות מוגבלות", ו"ביטול מבצעים".
תמיד סיפקו לנו תירוצים: עליית מחירי השינוע, התשומות, האריזות, שכר המינימום, תמיד מוצאים סיבה טובה דיה לסחיטת הציבור. אבל שום סיבה לא מצדיקה התייקרויות חדות תוך כדי מלחמה, עם גיוס המילואים הגדול ביותר בתולדות המדינה, ובאחת המערכות הארוכות והקשות שידענו.
כבר כמעט ארבעה חודשים שהעורף סוחב את האלונקה כמעט לבדו, כתפיו מדממות מכובד המשא, אבל רוחו לא נשברת. לעסקי הענק, יבואנים ויצרנים חסרי בושה, שגוררים אחריהם את כל השוק, זה לא אכפת.
הם מייקרים תה, פסטה, טונה משחות שיניים, שימורי תירס, רסק עגבניות, זיתים, מלפפון חמוץ, סוכר, קמח, אורז, טחינה. הם לא חושבים לתת כתף כדי להקל את המשא על כתפי האזרחים, אלא משתרעים עליה בנוחות במלוא כובד משקלם, עם אחוזי הרווח הגבוהים ומחזורי מאות המיליונים.
אם היו מוכרים לנו מותרות, אין בעיה. על פינוקים אפשר לגבות מחיר גבוה, מי שיש לו הרבה כסף, מוזמן לבזבז אותו איפה שמתחשק לו. אבל כשמדובר במוצרי בסיס, ולא יינות בוטיק, חופשות מפנקות או טיסות לחו"ל, הריח הרע חונק את הגרון.
לחסרי הבושה לא אכפת מ-120 אלף מפונים מבתיהם, מאות אלפי מובטלים שנוספו מתחילת הלחימה ועצמאים שהפרנסה שלהם תלויה על בלימה. מנהליהם ימשיכו למשוך משכורות עתק כל חודש ויקבלו בונוסים שנתיים על הגעה ליעדי הרווח, יחתמו על עוד תרומה נאה "למאמץ המלחמתי", יזדכו עליה במס וימלמלו את הסלוגן הקליט, שמופיע על אריזות, מודעות ופרסומות על החברה, "ביחד ננצח", בכחול ולבן, עם דגש על ה"ביחד".
תגידו, את מי אתם מנצחים? את החמאס, או את המשפחות ששלחו את הבעל, הבן או האח למילואים, וקונות על חשבונן אפודים, ברכיות, מצרכים ובשרים כדי לעשות על האש לחיילים? את אלה שהחשבון שלהן בסופרמרקט הוכפל, כי אימצו חמ"ל ששכנה פתחה בבית ומספקים לו מצרכים באופן קבוע, כדי שתבשל ארוחות חמות שמשונעות באופן יומי לתוך עזה? אותם אתם רוצים להביס?
ובואו נתעכב לרגע על הציניות. אנשים מבכים את מתיהם, ליבם נקרע מדאגה ליקיריהם החטופים, ללוחמים בחזית. אין בית ישראלי שלא נמצא עכשיו או באבל או בחרדה עצומה. לאף אחד אין את הפנאי הרגשי לפתוח במחאה נגד יצרן או יבואן חסר לב, להחרים או להפגין. כשחיים מוטלים על הכף, הפרנסה הדחוקה לא מעניינת, גם לא האוברדרפט. ואת זה הם מנצלים. את האובדן, הכאב ושכול. אין ניצול נמוך ומזוויע ממנו.
אל תגידו שאתם אנשי עסקים, ובסך הכל אתם ממלאים את תפקידכם. אם ישראלים אחרים מוכנים להקריב את חייהם עבור העם ומדינה, עוזבים מאחור משפחות, מקומות עבודה ועסקים, גם אתם יכולים לתרום את המעט שמצופה מכם. להשאיר את תאוות הבצע לאחרי המלחמה.