שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' ספג השבוע מהלומה. בעצם לא הוא ספג, אלא כלל המחנה שלו - לארצות הברית נמאס מכך שתחת שלטון צבאי ישראלי לא נאכפים כלל החוקים על חלק קטן בשולי תושבי ההתנחלויות, ואותו קומץ מצדו, מנצל את הפרצה כדי לפגוע בערבים.
לצעד הזה של האמריקנים יש השלכות רבות, אבל נפתח באחת המהירות שבהן: דרישה מבנקים ישראלים להקפיא את חשבונותיהם של כל ארבעת הלקוחות שעליהם הוטל הצו הנשיאותי. אחרת, מזהירים האמריקנים, יהיו הבנקים הישראלים חשופים לתביעות וסנקציות, תיאורטית עד לניתוק ממערכת התשלומים העולמית SWIFT, ממש כמו ההגבלות שהוטלו בשעתו על הבנקים ברוסיה - וכל מי שהמשיך לעבוד מולם במערב.
לרוסים עוד הייתה דרך מילוט בעזרת ידידים מבייג'ין ועד לטהרן. לישראל, מיותר לציין, יש מעט פחות אפשרויות. בנק לאומי היה הראשון להתיישר ולהודיע כי יקפיא, כנדרש, את שני החשבונות "האסורים" שמתנהלים אצלו.
מה עשה שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'? הודיע כי לא יקום ולא יהיה וכי הוא יורה לבנקים שלא לכבד את ההוראה...
אפשר להתווכח על מידת הצביעות שיש מאחורי ההחלטה. אמנם מי שפוגע בבני עם אחר רק מתוך מניע גזעני ראוי לכל סנקציה, אבל כל עוד מתנהלים ברחבי העולם, כולל בארצות הברית, חשבונות שמזרימים כספים או מלבינים אותם עבור גופי טרור שפוגעים בישראלים וביהודים ברחבי העולם, הרי שלא ברור מדוע האמריקאים נטפלו דווקא לארבעה אזרחים ישראלים, גם אם קשה להוסיף לתואר הזה את המילה "תמימים".
אלא ששיקוליה של ארה"ב עמה - ולכן נשאר לבחון את האמירות של שר האוצר. ייאמר מיד - לסמוטריץ' אין כל דרך "להורות" לבנק מסחרי לפעול בדרך כזו או אחרת, בוודאי שלא להפר את ההנחיה האמריקנית. מערכת הבנקאות בישראל היא עצמאית וכפופה רק לבנק ישראל ולפיקוח על הבנקים. זה מצדו אינו רוצה ואינו צריך להטיל וטו על הדרישה, שכן וטו כזה פירושו מכה אנושה למוסד פיננסי חפץ חיים.
מה יכול שר האוצר לעשות? לקדם חקיקה שתאסור על בנקים בישראל להקפיא חשבונות מקומיים כמענה לסנקציות בינלאומיות. ספוילר: למרות כמה החלטות תמוהות שקיבלה הממשלה הנוכחית, את ההחלטה הזאת היא לא תקבל - או אולי תקבל דקלרטיבית, אבל לא תיישם.
חקיקה כזאת תהפוך את ישראל למצורעת הרבה מעבר להשלכות על היחסים עם ארה"ב, היא תהפוך את הבנקים בישראל לכאלה שלא יוכלו לקיים עסקאות בינלאומיות. זה אולי מתאים לאג'נדת "עם לבדד ישכון" של חלק מתומכי הממשלה, אבל לרוב הציבור, ממש לא.
אם מישהו צריך לחשוש למעמדו ולצאת למאבק נגד שר האוצר, הרי שאלה בעיקר תושבי ההתנחלויות. מעמדן החוקתי של אלה הוא בעייתי - הן קמו (למעט כמה מאחזים) באישור, שלא לומר בעידוד ממשלות ישראל לדורותיהן, מאז ימי ממשלת רבין הראשונה ועד ימינו אנו, אבל מבחינת החוק הבינלאומי הן יושבות על קרקע כבושה.
התנגחות עם סנקציה שהוטלה רק על מתי מעט שנמצאים מחוץ לקונצנזוס אפילו בקרב מתיישבי יהודה ושומרון - ועוד על ידי שר אוצר שנחשב לאחד הנציגים הבולטים שלהם בכנסת, עוד תתברר כגול עצמי שיפגע בהתנהלותם הפיננסית, כבודדים, כקהילות וכיישובים.
צריך להוסיף שלחרם אמריקני יש השפעות לא רק על הערוץ הבנקאי אלא גם על כלל הסחר עם ארצות הברית: עד כה הכרנו הגבלות כגון אלה שהוטלו על מוצרי ייצוא מההתנחלויות (עם רוב החרמות ישראל התמודדה בהצלחה), אבל מה יקרה כאשר יוכרז חרם הפוך, כלומר על ארגונים וחברות ישראליות שפועלות בשטחי יהודה ושומרון או אפילו מוכרות שם את תוצרתן?
שר האוצר מודע לכל אלה, אבל קצת כמו עם הקפאת הכספים הן לרשות הפלסטינית (הגיוני) והן למועצות ערביות בתחומי ישראל (שערורייה), מדובר יותר בקשקושים, הצהרות בומבסטיות שנועדו לאוזני הבייס ופחות לביצוע.
אז כן, מי שרוצה יכול להתלונן על המוסר הכפול שמפעילה וושינגטון, אבל את תושבי מדינת ישראל צריכים להדאיג יותר פטפוטי הרהב של מי שמופקד על הקופה הציבורית.
"אם מחיר יהיה הטלת סנקציות אמריקאיות עלי - אז שיהיה" אמר סמוטריץ' בהתרסה, עת דרש מהבנקים שלא לכבד את הצו הנשיאותי. הבעיה היא שהוא אולי נוהג כנער גבעות פוחז, אבל מכהן כשר האוצר של מדינת ישראל, לפיכך - מה "שיהיה" הוא פגיעה אפשרית בכולנו.
המספר הנוסף
השבוע התבשרנו כי הגירעון בתקציב המדינה לשנתיים הקרובות עלול להיות גבוה בהרבה משהעריכו תחילה. בכמה גבוה? כאן נדמה שכל מספר זוכה - ולא בגלל שפקידי האוצר אינם יודעים לחשב, אלא מפני שהנעלמים במשוואה הזאת, ממשיכים להיערם על השולחן:
ימי המלחמה למשל הם דוגמא מצוינת - היו מי שקיוו בתחילה שמדובר במבצע שיימשך ימים, היו מי שהעריכו שבועות, אחדים אמרו חודשים - ועכשיו יש מי שמדבר על שנים... אז "שנים" כנראה שלא (כי אז באמת מוטב היה להטיל פצצת אטום על עזה, כדרישת השר עמיחי אליהו) ולספוג את הסנקציות, אבל שנה היא כבר לא אומדן מופרך, בטח לא כאשר ארבעה חודשים כבר מאחורינו והסוף אינו נראה באופק.
כמה עולה כל יום לחימה? תלוי את מי שואלים - התשלום עבור חיילי מילואים תלוי במספרם - וזה משתנה בהתאם למשימות שמגדיר צה"ל. פרמטר מרכזי נוסף הוא החימוש - גם זה שניתן לנו מארה"ב כסיוע, הן לא ניתן בחינם. האם המשימה זוכה לגיבוי אווירי יקר? ועוד - ולא רק בנו תלוי הדבר, אלא גם באויב. כך למשל הפגיעה ביכולות השיגור של חמאס, הביאה לחיסכון במיירטים בצד הישראלי (היזכרו כמה טילים נאלצה ליירט כיפת ברזל לפני חודשיים וכמה היום).
וכל זה לא נעצר כאן - כי מפונים מהצפון והדרום עולים כסף, הייצור והחקלאות נפגעים גם בשל היעדרם של עובדים שגויסו, מתווי הפיצויים למיניהם לא הושלמו עד הסוף (כפי שיוכיח הסיפור בהמשך), השיקום הפיזי של הריסות טרם החל - ויש כמובן גם עוד סעיפי הוצאה שקשה מאוד לכמת (אני יודע שנמאס כבר לשמוע את צמד המילים "היום שאחרי", אבל אם למשל ייכון בעזה ממשל צבאי, כהצעת חלק משרי הקבינט, אזי מצפות לנו הוצאות נוספות).
ואפילו אחרי כל זה, כמה הכנסות תאבד המדינה כתוצאה מהירידה הצפויה בפעילות העסקית? אחסוך לכם את הניחושים: בכל משרד האוצר לא תמצאו אפילו פקיד אחד שיודע להעריך - ולא באשמתו כמובן, אלא מאחר שמלחמה היא עניין דינמי שלא מתנהל לפי תקציב מוגדר מראש.
לשקר בלי בושה
עד כאן ברור למה קשה לחשב סופית את הוצאות המלחמה, אבל מה שלא ברור הוא מהיכן יבוא הכסף. נסיגה אפשרית בדירוג האשראי של ישראל תייקר מאוד את ההלוואות שהממשלה תיקח כדי לסגור את המינוס - והוצאות המימון יהפכו לסעיף גדול וכואב בתקציב, ממש כמו בחשבונות הפרטיים של כל אחד מאתנו כשהריבית עולה.
אפשר היה לצפות מהממשלה שתתייעל, שתציג תכנית חירום - ולא רק תכניות (חלקן ריקות מתוכן) של סיוע לחיילי המילואים, שתקצץ כדי לתת דוגמא לאזרחים, שייאלצו לוותר בשנה הקרובה על חלק מהנאות החיים שבהן הורגלנו. רק שמבט על הצעת התקציב שמונחת על שולחן הכנסת מלמד שלא כך הוא - ומבט על מי שהגישו את התקציב הרע הזה לאישור הכנסת, מגלה שאולי היה נאיבי מצדנו לצפות בכלל לאיזשהו גילוי של אחריות, אפילו סמלית.
בבוקר יום חמישי, אחרי שרבו קולות הביקורת על התקציב - והסתבר שהבטחות הממשלה לחיילי המילואים נותרו בעיקר על הנייר, נשלח אופיר סופר (למי שלא זוכר, שר הקליטה), ממפלגתו של שר האוצר, למרוח קצת את הציבור בעוד שקרים (תכנית הבוקר של קשת 12, ראיינה: נסלי ברדה). השר גלגל עיניים לשמיים, התלונן על רשעותה של האופוזיציה - והמשיך להדהד את השקרים של ראש מפלגתו, אודות "שוויון בנטל".
מילא שהם משקרים לנו, לזה כבר התרגלנו - אפילו מפי מפלגה שבמקור הייתה בית לחניכי התנועה הציונית המפוארת שנקראת "בני עקיבא" - אבל להאמין שכולנו מטומטמים? זה כבר מעליב.
נכנס יין
לא, לא נדוש כאן בשאלה הרת הגורל האם הבל פיו של השר (הממונה בין היתר על רשות החברות הממשלתיות) דודי אמסלם מצחין מוודקה או מעראק (אני בכלל מאסכולת הוויסקי - אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה יכול להיות מצחיק), אלא נפנה מבט לרגע למקרה מקומי שממחיש את הבעיות שבמתווים השונים לפיצוי שמציעה המדינה לבעלי העסקים.
מזקקת יוליוס למשל, בקיבוץ חניתה, היא מופת של ציונות. ציונות בקטן, אבל תראו איזה יופי: לפני לא מעט שנים החליט יובל (ג'וב) הרגיל, להקים מזקקה שתנסה לארוז את הטרואר (הנוף, האקלים, הצמחייה ואפילו המגע האנושי) הישראלי בבקבוק.
הוא החל לזקק מעין גראפה מקומית, ברנדי שמבוסס על ענבים ישראלים, ג'ין שמתובל בערער, זעתר ועוד - ותזקיקי פירות נפלאים, כולם מבוססים על תנובת הארץ הטובה (ש"התברכה" בבירוקרטיה רעה, אבל זה כבר לסיפור אחר). בהמשך הוסיף גם כמה תוצרים אלכוהוליים שאינם מזוקקים, כמו ורמוט שהוא תבנית נוף מולדתו, תמד (מדבש) ועוד.
לא רק ציונות הייתה בפרויקט היפה הזה, אלא גם מקצוענות - והתזקיקים זכו להצלחה גדולה, נמכרו היטב, הפכו לחלק מתפריט האלכוהול של כל בר או מסעדה שמכבדים את עצמם, הכמויות הכתיבו גם הכפפה לתכתיבי הכשרות - והעתיד נראה מזוקק להפליא.
המלחמה מנעה את הגישה למזקקה. באחד מימי הרגיעה בוצע "מבצע חילוץ" של המלאי. למרות אי הנוחות (בלשון המעטה) הזמנית, מצליחה יוליוס למכור יפה את תוצרתה - מתוך המלאי כמובן, אבל לא לייצר מלאי חדש, שכאמור מבוסס על קטיף, בציר או ליקוט, שאמור היה להתבצע בשטחים שחלקם חשוף לאש חיזבאללה.
אם לארוז את כל זה למשהו שאפשר לדרוש פיצויים בגינו, הרי שהצרות של יוליוס (נאחל למזקקה כמובן, שלא כך יהיה) יחלו כשייגמר המלאי, מבלי שמלאי חדש נוצר. אלא שאז אפשר שכבר לא תהיה מלחמה - אז ממי ועל מה אפשר יהיה לבקש פיצויים? לך תסביר לפקידים, אפילו הם חמושים ברצון טוב, שהעבודה כעת אינה כדי למכור את מה שכבר מיושן בחביות שחולצו מהמזקקה, אלא נועדה לייצר מלאי שיימכר בעוד חודשים עד שנים מהיום.
וזו כמובן רק דוגמא אחת למורכבות של עסק קטן, מפעל חלוצי שמוציא את תהילת הגליל המערבי בארץ ובעולם כולו - וזה המקום להוסיף שלא מדובר בעסק מסכן שעלול לקרוס, אלא להיפך - באדם ובמפעל שאני בטוח שיעמדו היטב על רגליהם גם בהיעדר סיוע מספיק (כמובן שלא כך הם פני בדברים אצל עסקים אחרים, חלשים יותר).
מה נותר לנו לעשות? אולי רק להגביה את הכוס, לייחל לשובם של החטופים ושל כל חיילינו לביתם בשלום, לאחל הצלחה ללוחמים בשטח - ואם אפשר גם לבקש על עצמנו, שנזכה למקבלי החלטות שיהיו ראויים למסירות הנפש של העם הזה, שבולטת יותר ויותר עם כל ריאיון של מילואמניק ערכי ושל פוליטיקאי חמדן.