בשעה שנכתבות השורות האלה, דנה הכנסת בתקציב 2024. לדיונים הללו יש בדרך כלל ריטואל קבוע: הקואליציה משבחת, האופוזיציה תוקפת ומושכת את הזמן בתרגיל הפרלמנטרי המיותר שנקרא "פיליבסטר", מהדורות החדשות עוסקות בעיקר בסעיפים המרכזיים: תקציב החינוך, תקציב הביטחון והכספים הקואליציוניים - ואחרי נביחת הכלבים עוברת השיירה בסך.
לא הפעם, או ליתר דיוק: לא כך צריך להיות הפעם, כי התקציב הזה שמובא לאישור הכנסת הוא מסוג המסמכים שאפשר להגיש לבדם, ככתב אשמה, במשפט שאולי יתנהל יום אחד על פשעי מלחמה - ולא נגד האויב.
לפעמים נדמה שנגמרו הקלישאות כדי לבטא את הסלידה מהתקציב הזה, מופת של נכלוליות פוליטית אפילו במקום שבו חשבנו שראינו כבר הכל: לא מדובר בעוד מיליארד שקלים לאברכים או בכמה מיליונים שיכול חבר כנסת סחטן לחלק לפי ראות עיניו, אלא בסטירת לחי מצלצלת לכל מי שעובד למחייתו ושמשרת במילואים. תקציב שהוכפף כולו למטרה אחת: בחירות שבהן רוצה רוב העם, על פי כל סקר, שיתקיימו עם שוך הקרבות.
נניח לרגע לטענה שהחרדים יהיו חלק מכל קואליציה וייהנו ממעמד שיאפשר הם סחיטה של תקציב כדי לטפח מצביעים עתידיים, אפילו שלא בטוח שמדובר בגזירת גורל. בואו נסתכל בכסף הקטן, התוספות החזיריות שנחמסו מהתקציב ברגע האחרון, למשל זו שדאג ראש הממשלה לאשר ממיטת חוליו בהצבעה טלפונית.
ההצבעה נועדה לאשר לאבי מעוז 25 מיליון שקלים לטיפוח של זהות יהודית או שקר אחר שנשמע דומה. הזהות היהודית של מעוז היא שילוב של גזענות, מיזוגניה, הומופוביה ושנאת האחר כפי שרק הוא מגדיר אותו, אבל נניח לרגע שבישראל 2024 יש מספיק מטורפים שחושבים שזהו אפיק השקעה ראוי. מה אפשר לעשות באותם 25 מיליון?
וזאת בדיוק הבעיה, לא רק של התקציב הזה, אלא גם של העיסוק התקשורתי בו. מרוב שאנחנו הולכים שבי אחרי המיליארדים ונופלים כל העת לוויכוח על הכספים לחרדים (במשפט אחד: אצבע בעין, אולי אפילו בכייה לדורות, אבל זה רק חלק קטן מהסיפור, עלה תאנה שמכסה על עוולות מבניות גדולות הרבה יותר), אנחנו נוטים להתעלם ממה שמתויג אוטומטית כ"כסף קטן".
ייאמר מיד: 25 מיליון שקלים הם אכן "כסף קטן" במונחי תקציב מדינה, גם משהם מופקדים בידיו של האיש הכי חשוך בכנסת ישראל (וזה לא שאין תחרות!), אבל כשממירים אותם (למשל) בשעות של סייעת משלבת לילדי החינוך המיוחד, או לעובדים סוציאליים, מגלים שהם מכסים על עתידו של ילד עם צרכים מיוחדים שלא יוכל להשתלב בחברה - לא רק עכשיו, בבית הספר היסודי, אלא גם למשך שארית חייו.
יואיל כל הורה לילד שזקוק לסיוע שכזה לבדוק כמה כסף חסר בקופת המדינה כדי לספק את השירות החשוב הזה. הילד שלו אולי יאבד את הסיכוי להשתלב בחברה, אבל לפחות הוא יוכל ללמוד שהומואים זה פויה. למה? כי המדינה מנוהלת בידי אדם שרואה לנגד עיניו רק מספר אחד: 64.
25 מיליון השקלים שהועברו כשלמונים לטובת אותה זהות יהודית מפוקפקת יחסרו גם לארגוני הרווחה. אני לא מדבר על פורום מיכל סלע למשל, ארגון שמי שמקפידה על זכויותיו של שורף ילדים על הוריהם, העזה לפקפק במידת היושרה שלו. הכוונה היא לעובדות ועובדים סוציאליים, מקצוע שהשכר עבורו יורד ככל שחשיבותו עולה. נו, אז כמה משפחות לא ייחלצו מידיו של אב אלים, שבבוא היום אולי ירצח את האמא, אולי אפילו את ילדיו, אבל הי - גברים אלימים הם ממילא חלק מהזהות היהודית החדשה, אז מה לנו כי נלין?
כן, 25 מיליון שקלים מתוך תקציב של מאות מיליארדים נשמעים כמו כסף קטן, אבל רק כשלא אתה הוא זה שזקוק להם.
ומה נאמר על מכון וולקני, פאר המחקר הישראלי ומקור הכנסה של מיליארדים (במצטבר)? המפעל המדעי-חקלאי החשוב הזה עומד להיסגר בגלל מחסור כמה עשרות מיליוני שקלים.
במדינה שעומדת לאבד חלק גדול מהכנסותיה (מי שחושב שאין קשר בין מחיאות כפיים לנאום אנטי ישראלי בטקס האוסקר לבין צניחה בהכנסותיה של מדינת ישראל, אינו אלא אוויל), מקומות כמו מכון וולקני היו צריכים לזכות בתוספת תקציב. במקום זה ממשלת ישראל החליטה לחסל אותו. למה? כי הוא לא נחוץ להגיע למספר הקסם של 64 - הנה עוד דוגמא למשכון עתיד ילדינו לצורך הוצאות שיפוץ בריכת השחייה בווילה הפרטית בקיסריה.
פעם, לא מזמן, כשהייתה באופוזיציה, הודתה מירי רגב (שרת תחבורה, למי ששכח, שכל עיסוקה הוא בתפירת טקס הדלקת המשואות למידותיה הרעות של רעיית ראש הממשלה) שכדי לחזור לשלטון על הליכוד להיפרד מכל אותם כאבי בטן - נשים מוכות, ניצולי שואה, חיילים משוחררים או סתם קשישים שנאלצים לבחור בין מזון לתרופות - את כל אלה ועוד היא הייתה מוכנה להקריב רק כדי לשוב לראש ועדת הקישוט של מדינת ישראל.
גם מי שהסתייג, שלא לומר הזדעזע מהדברים, לא העריך בסיוטי הלילה שלו שמדובר לא בצעד טקטי כדי לשוב לשלטון, אלא אשכרה במדיניות החברתית-כלכלית של הליכוד - פעם מפלגה עממית.
מדובר בתקציב שצריך לשרוף מעל דוכן הנואמים, כזה שכל 56 חברי הכנסת שלא היו חלק מהקואליציה המקורית צריכים להתפטר במחאה כנגד הגשתו לאישורם. לצאת לרחובות, לחסום את נתיבי איילון ולשתק את המדינה בגינו. במקום זה בחרו חלקם להיות שותפים לפשע.
רקוויאם לעתיד
הביטו בבני גנץ, שהוזהר מראש שאין הוא עומד לשמש בממשלת נתניהו אלה כעלה תאנה. האיש קיבל רק השבוע הדגמה מאלפת למה שצפוי לו בהמשך (נסטה פה מכלכלה לפוליטיקה רק לפסקה אחת).
למה נתניהו משווק ללא הרף את תיאוריית "הניצחון המוחלט"? לא מפני שהוא מאמין בהיתכנותו, אלא מפני שהוא יודע שאין סיכוי שניצחון שכזה יושג.
מה ההיגיון? את הפרומו קיבלנו השבוע, עת בני גנץ הוצג כמי שחותר תחת שלטונו ועושה יד אחת עם האמריקאים ועם בכירי צה"ל כדי לכפות הפסקת אש בטרם ניצחון.
ספק אם אחרי ה-7 באוקטובר יצלח הניסיון הזה לחסל את שלושת "האויבים" (גנץ, ביידן, הלוי) בסיכול ממוקד אחד, אבל נתניהו כה נואש עד שלא יבחל בשום אמצעי (תקציב הפשע והרשע שהגיש לאישור הכנסת הוא רק דוגמא).
מתחת לאלונקה של נתניהו
למה גנץ מוכן להיות שותף לפשע הכלכלי הנורא בתולדות מדינת ישראל? פעם הוא מכר לנו את התירוץ שהוא נכנס מתחת לאלונקה בשם אהבת ישראל, אבל האמת היא שהוא לא התאהב בישראל אלא בסקרים שמנבאים לו כניסה למשרד ראש הממשלה.
גנץ אמנם הוזהר על ידי דורשי טובתו שהוא עומד להיות האידיוט השימושי של נתניהו, אבל ספק אם אפילו ראש הממשלה עצמו האמין שזה הולך להיות כל כך קל.
צ'רלי ביטון המנוח אזק את עצמו לדוכן הנואמים, משה גפני יבדל"א קרע מעליו קריעה. אני לא מת על ההצגות האלה מעל לדוכן, אבל לפחות הן משכו לרגע אחד את העין למצוקתו של הנואם. לפיכך חברי הכנסת של האופוזיציה היו צריכים לאחוז בכל אמצעי שעומד לרשותם כדי להפגין את שאט הנפש מהתקציב והממשלה שאישרה אותו (כולל גנץ שהתנגד אך לא התמרד), תקציב שמוכר את עתידה של מדינת ישראל לגורמים חשוכים, בשם הישרדות פוליטית קצת מועד.
העובדה שהם מקבלים את הדין בשלווה יחסית, אפילו ללא פיליבסטר ראוי לשמו, מוכיחה שלפחות בתחום אחד השיג נתניהו את הניצחון המוחלט - מה חבל שמדובר לא בניצחון מוחלט במלחמה עם חמאס, אלא במלחמתו חסרת המעצורים נגד מדינת ישראל.