העולם זולל נשק וישראל מרוויחה מיליארדים, אז למה להיות עצוב?

נתחיל במה שאין להגדירו אלא כעדכון סיסמה. בימי הקרב על קיבוץ נירים במלחמת העצמאות, נקבעה האמרה הידועה לפיה: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". 76 שנים חלפו, ולא רק שתושבי נירים נאלצים עדיין להתמודד עם איומי המרצחים, אלא שגם בכל הקשור למשק הישראלי, מנצח הטנק את האדם: הסטרט-אפ ניישן, "אמות ההזנק" - הכתר שכה אהבנו לקשור לראשנו, הייתה לאחת היצואניות הגדולות בעולם של נשק.

במכבסת המילים העכשווית אין כמעט "סוחרי נשק", יש "יצואנים של מערכות הגנה" - זה לא מקל רק על השיווק אלא גם על המצפון - וחובה לציין שבמקרים מסוימים זה אכן כך, אבל הי, רגע, לא התכנסנו כאן כדי לייסר את עצמנו, אלא להפך, כדי לחגוג!

אז נתחיל בחגיגות: בשבוע שעבר חגגו בתעשייה האווירית עם עוד רבעון שיא של מכירות והזמנות, שמסכם שנה מופלאה, ממש כך. בשבוע הבא צפויות החגיגות להתקיים, בזו אחר זו, אצל אלביט ורפאל.

החברות האלה (ויצרניות קטנות יותר ומוכרות פחות לציבור) חוגגות את הצלחתן, אבל אם ננסה להביט על הסיטואציה ממעוף הכטב"ם, נגלה שההצלחה האבסולוטית היא מרשימה עוד יותר כהצלחה יחסית: אם ענף ההייטק היה הקטר של המשק הישראלי, הרי שממש כמו שאירע לאותו 7040014, הקטר גיבור השיר ההוא, הוא נאלץ להביט בעיניים כלות במלך החדש חולף על פניו כטנק ממוגן היטב בגרסה הכי חדישה של "מעיל רוח".

שלא נטעה: לא אירועי ה-7 באוקטובר ומה שהתפתח מאז בחזיתות הדרום והצפון הם אלה שחוללו את המפנה, לא נהיה עד כדי כך יהירים כדי לחשוב שהמציאות הישראלית מעצבת את צריכת הנשק בעולם.
אם כבר מגיע למישהו שיציבו את פסלו בחזית של כל מפעל לייצור נשק, הרי שזה יהיה ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה (אם כי במבואה אפשר לתלות גם תמונה יפה של שי ג'ינפינג, נשיא סין).

העובדה שהעולם הפך למקום פחות בטוח, שבו התחדשה המלחמה הקרה שבמקומות כמו אוקראינה הפכה לחמה ומוחשית ובמקומות אחרים, מים סין, דרך המפרץ הפרסי ועד לים התיכון, היא מתחממת על אש קטנה, הפכה את העולם לנרקומן של נשק (סליחה: "מערכות הגנה").

הכוונה, אגב, אינה למדינות שמזיינות את עצמן לדעת, אלא דווקא לשוחרות שלום מובהקות כמו גרמניה למשל, שתקציב הביטחון שלה הוכפל (מאחוז אחד מהתקציב לשני אחוזים), מדינה כפינלנד שחשה עצמה לפתע חשופה למלתעות הדב הרוסי, מדינות שוחרות שלום כהולנד או יוון - האחרונה הפכה לשחקנית מרכזית בין העלולות להיפגע מהברית בין ארדואן לאיראן.

וכך זה נמשך כל הדרך עד ליפן, מדינה שמאז מלחמת העולם השנייה היה לה צבא סמלי בלבד - וניצבת עתה בחזית המאבק מול סין וצפון קוריאה, וממנה הלאה, דרומה, כל הדרך לאוסטרליה, שנמצאת כבר שנים אחדות בעימות שהולך ומתחמם עם הסיניים.

כלומר, שוק הנשק שבימים של "כמעט שלום עולמי" כולל בעיקר רודנים אפריקאים ודרום-אמריקאים, התרחב ללא הכר. כל זה קרה כאמור לפני טבח שמחת תורה שהכניס את ישראל למערכה מול עזה ו"חצי מערכה" מול לבנון.

אין זה אומר שלמצב הביטחוני אין השפעה על היכולות הישראליות לפיתוח אמצעי לחימה: לוחמת הסייבר למשל, הן ההגנתית והן ההתקפית, מתחוללת ללא הפסקה ומחייבת את ישראל ליזום ולהגיב באמצעות יחידות מיוחדות למה שכונה פעם "לוחמת מחשב", שבצד אחד נכנסים אליהן תלמידי תיכון מוכשרים - ובצד האחר יוצאים מהן הטובים שבאנשי ההייטק.

גם העימות המתמשך מול חמאס ואיום הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה (וכמובן של איראן, אם וכאשר) הצמיח כאן את כיפת ברזל (שנמצאת בהליך של שיפור מתמיד), החץ, שרביט קסמים - ועוד שמות יפים שנועדו להגן עלינו מפני מציאות מכוערת.

וכמובן שאין כמו עימותים ישירים, ממלחמת לבנון השנייה, דרך כל אותם מבצעים בדרום, ששיאם בתמרון הקרקעי הנרחב עתה בעזה, כדי לבחון "על רטוב" - ממערכות הגנה על רק"ם ועד לכלי נשק התקפיים (מבלי שיהיה לי כל מידע בנושא, לא יהיה זה מופרך להעריך שכל מדינה שתתמודד עם איום של מלחמת גרילה, תלמד לא רק את הניסיון הישראלי הטקטי בלוחמת מנהרות, אלא גם תרצה לרכוש מערכות נשק ייעודיות שמפותחות למטרה זו).

כמו בכל תחום אחר, גם (ואולי בעיקר) בפיתוח אמצעי לחימה, אין תחליף לניסיון שנצבר בשטח, שבו יום אחד של קרב מלמד יותר משנה במטווח (או בכל שטח אש למטרות ניסוי).

ערעור הביטחון בעולם, הרבה לפני שהתערער בגבולותינו, הזניקו את צבר ההזמנות מהתעשיות הצבאיות בישראל. מאז דעכה הקורונה, וביתר שאת מאז פלשה רוסיה לאוקראינה, אנו רואים עלייה מתמשכת במכירות ובחוזים שנחתמים מול מדינות ברחבי העולם, חוזים שכבר עתה מבטיחים את שורת הרווח של התעשייה הזאת לשנים הבאות.

ולמרות שזה לא "בגללנו", קשה שלא להביט בתופעה המכניסה הזאת שלא מתוך רגשות מעורבים: אם העסקאות הגדולות בתולדות ההייטק הישראלי כללו בעבר לא מעט מערכות שנועדו לשפר את היכולת שלנו לנווט מנקודה לנקודה (ווייז) או את בטיחות הנסיעה ברכב (מובילאיי) - וכך הלאה: אגרו-טק, פוד-טק ועוד, הרי שעתה תת-הענף היחיד כמעט שממנו אפשר לעשות אקזיט ראוי בהייטק, הוא בתחום הסייבר - ולא מערכות הגנה על הטלפון והמחשב הנייד שלנו פן ייחטפו על ידי האקרים תאבי בצע (כלומר, לא רק), אלא מערכות גדולות יותר שנועדו להגן על תשתיות מחשבים לאומיות.

גם זה כמובן רק במקרה הטוב, כי עולה חשד שסייבר התקפי מתוצרת ישראל משמש משטרים ברחבי העולם כדי לפגוע בזכויות אדם - כך על פי פרסומים זרים, אבל גם לפי השכל הישר.

המלחמה בדרום וסכנת התרחבות המלחמה המוגבלת בצפון, הפכו את ישראל מיצרנית גם למשתמשת (אם באוזניו של מישהו מתנגנת עכשיו האזהרה שקיבל טוני מונטנה ב"פני צלקת", זה לא במקרה). משרד הביטחון הישראלי, שאגף אחד שלו הוא שמאשר את היצוא הביטחוני מישראל, הפך גם לצרכן גדול הרבה יותר משהיה קודם ל-7 באוקטובר, כך שגם אם ידעך הביקוש העולמי (ברכה גדולה לאנושות, סכנה למי שפרנסתו על סחר בנשק), הרי שקצת כמו מלונות באילת, אפשר לסמוך על הישראלים שישלמו כל מחיר.

והנה הגענו לעוד עקב אכילס של התופעה (שמכניסה מיליארדים רבים לישראל). מבין שלוש היצרניות הגדולות, אחת היא שחקנית פעילה גם בזירה הפוליטית: אלפים מבין עשרות אלפי עובדיה מתפקדים למפלגת השלטון, עד כדי כך שיו"ר ועד העובדים לשעבר, תפקיד שבמקרה דנן עובר בירושה מאב לבן, מכהן כשר בממשלה.

מעבר לבעיות כמו חריגות וחגיגות שכר (בחברה ממשלתית), שלא רואות ממטר את פקידי האוצר, השפעה על אמצעי התקשורת בזכות תקציבי פרסום (למי שתהה מדוע צריכה מערכת שקהל לקוחותיה כולל כמה מאות מדינאים וגנרלים ברחבי העולם לפרסם בטלוויזיה הישראלית) ועוד רעות חולות שנלוות לתופעה הזאת, הרי שיש בה גם פוטנציאל מבעית ממש:

בשבועות האחרונים חזינו בהחרגת הסיגריות בדיוטי פרי מהעלאת המחיר הכללית, בגלל הדומיננטיות של עובדי רשות שדות התעופה בין המתפקדים למפלגת השלטון.

אז נכון שבניגוד לצרכני הטבק, הלקוחות של התעשייה הביטחונית הישראלית הם בעיקר מעבר לים, אבל האם הייתם רוצים שיצרן נשק, חיובי ו"משלנו" ככל שיהיה, הוא שישפיע על שיקולי ועדת החוץ והביטחון, באופן שבו משפיעה, על פי עדות ח"כ רביבו, רשות שדות התעופה על שיקול הדעת של ועדת הכלכלה?

יהיה מי שיאמר, אולי בצדק, שישראל בסך הכל מפיקה את התועלת המרבית ממצב מחורבן, קצת כמו הדומיננטיות שלנו בספורט הפראלימפי שהחלה עוד בימים שבהם כונה "ספורט נכים", לאחר מלחמת יום הכיפורים ש"ייצרה" אלפי נכים צעירים (עסקינן באותם ימים שבהם קראו ל"מערכות הגנה" בשם הפשוט "נשק").

יהיה מי שיוסיף ויאמר שישראל זקוקה לכל דולר שנכנס לקופתה - ושבכל מקרה, גם אם סוכן המכירות הטוב ביותר שלנו הוא פוטין, הרי שלא אנו הם אלה שגרמו לו לפלוש לאוקראינה (ובכך לאיים על כל אירופה) - גם זה כמובן נכון.

ובכל זאת, כאשר בטור ההכנסות של מדינת ישראל מזנק ייצוא הנשק ועוקף (למשל) פיתוח של חידושים שנועדו לפתור את בעיות המחסור במים או הרעב העולמי, מתגנבות לראש מחשבות נוגות על העתיד - לאו דווקא של מדינת ישראל, אלא של המין האנושי כולו.