ישראל אמרה לארה"ב "תקפצי לנו". מדובר בסכנה קיומית

יחסיה של ישראל עם המעצמה התומכת ארה"ב ספגו שתי מכות ביממה האחרונה: הראשונה היתה אתמול, כאשר סגנית הנשיא קמלה האריס אמרה כי אינה שוללת "השלכות" במקרה שישראל תפעל ברפיח בניגוד לעמדת ארה"ב, והמכה השנייה נפלה היום, כשארה"ב לא השתמשה בווטו שלה על מנת למנוע את החלטת מועצת הביטחון שקוראת להפסקת אש מידית בעזה בזמן הרמדאן.

יש כמה דרכים להתייחס למשבר הנורא שפוקד את יחסי החוץ של ישראל, אחת מהן, שמענו כבר מפי אישי ציבור, חברי כנסת ואפילו שרים בממשלה. את הגישה הזאת אפשר לסכם ברוח "גבעת חלפון אינה עונה" במשפט "אללה מעק ויקטור", שבו נפרד הקצין המצרי מאלכסנדריה מהשבוי שלו, ויקטור חסון, רגע לפני שמתברר כי חיילי האו"ם ששחררו אותו, אינם אלא ג'ינג'י וסרג'יו קונסטנטה.

"אלוהים אתך", כלומר אתנו, עם עם ישראל - ולכן כל ביקורת בינלאומית שעלולה להתפתח לחרם כלכלי, אקדמי, תרבותי ואחר שמופנית כלפי עם הסגולה, רק משום היותו כזה בעיני עצמו ובעיני האל, נדונה לכישלון.

אם אתם מחזיקים בגישה הזאת (שבניגוד למקובל לחשוב אינה מאפיינת בהכרח אנשים מאמינים), יש לי עוד שני דברים לחלוק עמכם: הראשון הוא שאני מקנא, השני הוא שאתם פטורים מהמשך הקריאה, הלוואי שיתברר שאני מטומטם ושאתם צודקים.

בקצה השני של מנעד התגובות מצויים ארגוני שמאל קיצוני שמבחינתם אפילו שריפה של תינוקות ביישובי הדרום היא בסך הכל אמצעי התנגדות לגיטימי למדיניות של אפרטהייד, גישה כזאת שמאפיינת ארגונים כמו "בצלם" למשל (למעשה המשפט האחרון הוא ציטוט כמעט מדויק של דברים שאמרה יולי נובק, מנכ"לית הארגון. אם כי היא לא התייחסה ספציפית לשריפת תינוקות, אלא לכלל מעשי חמאס ביום ההוא), ראויה לא לקנאה אלא לרחמים על מי שנפשו כה מסוכסכת עד שיראה בפשעים נגד האנושות בבחינת תגובה לגיטימית למדיניות שגויה.

ניחא לו היו דעות שכאלה נשמרות לשיח הפנימי בישראל, אבל כשהן מופצות לכל העולם הם מתקרבות מאוד לרף שמעבר לו רשאית דמוקרטיה מתגוננת לפגוע בחופש הביטוי. נניח לאוטו-אנטישמים לרגע, לא מפני שמגיע להם, אלא מפני שהם אינם העניין שלשמו התכנסנו.

דרך נוספת להתייחס לביקורת המתהווה בשוליה לכדי חרמות של ממש, היא להאשים את העולם בשנאת ישראל ובנטייה לאנטישמיות. הטענה הזאת אינה משוללת יסוד: חלק מהביקורת אכן נשען על יסודות אנטי ישראלים מובהקים שחלקם מפלרטטים עם אנטישמיות קלאסית.

גם אם אתם מחזיקים בגישה הזאת, אפשר לפטור אותה במשיכת כתף, בבחינת "אין מה לעשות", שהרי שונא ישראל יהיה לעולם כזה - ולעומת זאת אפשר, ברוח אמרתו של בן גוריון, לומר שאין זה משנה מה אומרים הגויים אלא מה עושים היהודים - כלומר, התגובה שלנו היא שתכריע.

בהמשך לאותה גישה, השאלה היא לא רק מה יכולנו לעשות, אלא בעיקר ממה יכולנו להימנע: גם מי שחושב שצריך להיפרע מכלל תושבי עזה עד לאחרון שבהם - ולא רק ממחבלי חמאס, מוטב שיהרהר פעמיים אם לומר את הדברים בריש גלי, במיוחד כשציטוטים מהם מככבים בכל אותם כתבי אישום (בין אם ככאלה ממש או כרקע לגינויים).

במילים אחרות, למשמע הדברים עולה געגוע לשמאל הביטחוניסטי של פעם, זה שידע לדבר גבוהה על טוהר הנשק ועל שלום, אבל הפליא להילחם בכל פעם שנדרש לכך.

אנחנו יכולים למקם את עצמנו על מנעד התגובות לשלל הגינויים שסופגת ישראל ברחבי העולם היכן שנרצה, כל עוד רק נכיר בכך שמדובר בסכנה קיומית למדינת ישראל.

אחת הנטיות הנפוצות שלנו היא להאמין לא רק בצדקת דרכנו, אלא אף להתייחס באמונה מופרזת לכוחנו.

המציאות היא עגומה יותר. כי עם כל הכבוד לעוצמה היהודית, מרוח ועד חומר - וגם אם מכירים בעובדה שחלק גדול מקוממיות עם ישראל בארצו היא פועל יוצא של מעשי גבורה והקרבה, של ניצחון המעטים על הרבים - סיפור מופלא של עם שקם מעפרו, מהחורבן הגדול ביותר שאירע לעם כלשהו לאורך ההיסטוריה האנושית והקים לעצמו מדינה לתפארת, הרי שמדינת ישראל לא הייתה קמה, לא כל שכן שורדת, בתוך ים של מאות מיליונים של אויבים הרוצים בהשמדתה.

כוחנו, מלבד בגבורת חיילינו (שבה איני מפקפק) וחכמת מנהיגינו (זאת שאבדה להם מזמן) הוא בהיותנו מוצב חודר, התנחלות מערבית בלב אוכלוסייה שהכריזה מלחמה לא רק על היהודים ששבו לארצם כי אם על כל אורח החיים המערבי, הדמוקרטי, החופשי (עד כמה שניתן) ויש שיוסיפו אף הליברלי.

תכף נשוב למה שיכולה וצריכה ישראל לעשות כדי להמשיך ולהצדיק את קיומה, אבל בואו ונפתח פה צוהר לערוץ הכלכלי. באופן כמעט ביזארי, מצבה הכלכלי של ישראל, חרף הוצאות המערכה, הוא עדיין טוב: מדינת ישראל הייתה מהכלכלות הצומחות בעולם ערב המלחמה, לייצוא השירותים, מרביתם הייטק מישראל יש ביקוש גדול ברחבי העולם וכמובן שכך הוא גם באשר לייצוא הביטחוני.

זאת ועוד: את חלק מחשבון הוצאות המלחמה שלנו אנחנו מגישים לידידתנו הגדולה, שספגה כבר עשרות מיליארדי דולרים מההפסד הכספי הישראלי: חלק בסיוע ישיר, חלק באמצעות סיוע ביטחוני ועוד.

סביר להניח שארצות הברית עוד תפרע כמה מהחשבוניות שערמנו על שולחנו של הדוד העשיר סם, הגם שהוא משדר לאחרונה שקצת נמאס לו מהאחיין הסורר שמצפה שהוא ישלם על טעויותיו שלו: "אם אתה רוצה עוד כסף", רוטן הדוד "אל תצפה ממני לממן את ההתמכרות שלך ללאומנות המשיחית שבה נפלת. היגמל ממנה - ואציף אותך בכסף, אבל אם תמשיך להשתמש, יש מצב שלא תראה ממני אפילו עוד דולר שחוק אחד".

ביחסים בינלאומיים בעל המאה הוא בעל הדעה. אין זאת אומרת שאי אפשר לגרום לו לשנות את דעתו: אפשר לקרוא לו לחדר סגור ולומר לו: "דוד סם (או במקרה דנן, אנקל ג'ו) אתה דורש ממני שלא להיכנס לרפיח ולהתחיל לוותר כדי לקדם נורמליזציה עם סעודיה, אבל בקשה כזאת אם תבוצע מיד, תהיה כהתאבדות.

מדאיג אותך הרג של אזרחים בעזה? מקובל עלי. מדאיג אותך חשש לרעב? אני לא אגיד לך שהפלסטינים יכולים מצדי להתקיים על שאריות הבקלאוות שחילקו ב-7 באוקטובר למראה טנדרים עמוסי גופות - למרות שמגיע להם, אלא אבטיח שאעשה כל מאמץ להכניס סיוע שימנע רעב אפילו בקרב האוכלוסייה תומכת חמאס.

אתה חושש מהרג המוני ברפיח? הנה אני מודע לדאגתך - הנה כך יפונו הפליטים מאורי הקרבות, פה אמנע מלפעול בגלל זהירות היתר שאתה כופה עלי - ושם אכין תכנית פעולה אלטרנטיבית, הכל כדי להראות לך עד כמה אני משתדל, רק כי ביקשת.

אחרי שיחוסל חמאס, אפשר באמת שנדבר עם הסעודים על כמה ויתורים מדיניים, כי שיח כזה כרגע יהווה ניצחון לחמאס.

בהנחה שהצד השני רוצה גם הוא בטובתנו (גם אם באופן טבעי הוא מקדים לשים לנגד עיניו את טובתו), הרי ששיח כזה - בין האחיין הנזקק לדוד שבעזרתו הוא חפץ - הוא חיוני.

נימה שכזאת אגב, אינה התקפלות ובטח שאינה התבטלות. היא בסך הכל רצון לבסס את הדבר שהיה אמור להיות מובן מאליו: בין חברים, בוודאי בין כאלה שאינם שווי כוחות, צריך להתקיים שיח מכבד.

מה עשתה ישראל במקום? אמרה לאמריקאים משהו כמו: "תקפצו לנו, אנחנו נחושים להיכנס לרפיח גם אם יתבצע הדבר על אפכם ועל חמתכם".

אפשר לספר לנו עד מחר שקאמלה האריס, סגנית הנשיא, בסך הכל מדברת לבייס הדמוקרטי-ליברלי שלה, ממש כשם שנתניהו מדבר אל הבייס הלאומני-ימני שלו. רק שזה יהיה קשקוש. אנחנו בעידן שבו אי אפשר עוד לדבר בשתי שפות שונות לשני קהלים שונים. הדברים מצולמים, מוקלטים, מתועדים ונשמעים על ידי כולם.

ישראל היא עדיין נכס אסטרטגי למדינות המערב וארצות הברית בראשן. הבעיה היא לפיכך אינה לטווח הקצר: גינוי כזה ואפילו אמברגו קטן, אנחנו יכולים עוד לשאת על כתפינו הצנומות. הנזק המשמעותי יותר הוא דווקא לטווח הארוך.

דמיינו לעצמכם שיש לכם נכס אסטרטגי, כזה שיקר לא רק לליבכם אלא גם לאינטרסים המובהקים שלכם. עכשיו נניח שעלויות האחזקה של הנכס הזה האמירו פלאים. בשלב מסוים נתחיל לפתח כלפיו סנטימנט שלילי, להבין שאחזקתו הפכה ליקרה מדי - ונתחיל לחפש לו חלופות. אולי לא מהיום למחר (בהנחה שאין לו תחליף) אלא לטווח הרחוק יותר, ובשפת המזרח התיכון: אולי שווה לקרב את מדינות ערב המתונות במקום את ישראל?

הנזק הכלכלי (כלומר מהפגיעה התדמיתית, לא כתוצאה ישירה מעלות המלחמה) של ישראל עודנו קטן, אבל דאגה כבר מתחילה להישמע בקרב חברות טק שמנסות לגייס כספים בנאסד"ק ובקרב יצואנים של סחורות.

אט אט עולה גם המחיר האקדמי: פחות גורמים בעולם מוכנים לשתף פעולה עם מוסדות ישראליים, החל מדיאלוגים בסיסיים ביותר בצורת חילופי סטודנטים ועד למחקר ופיתוח.

למי שנדמה שמדובר במשהו שהוא מוגבל לתחום האקדמי, מוטב לחשוב שוב: חילופי סטודנטים מבשילים לקשרים בין אישיים, מחקרים הופכים לפיתוחים של טכנולוגיות או מוצרים שמכניסים כסף.

גם כאן בחרה ממשלת ישראל באיוולתה ברוח שמייצרת בדלנות (תקצוב האברכים) על פני רוח שמייצרת כסף (תקציבי האוניברסיטאות או מוסדות כמכון וולקני), כלומר - מתעדפת את העבר על פני העתיד.

ואם כבר בעבר עסקינן, זו לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה ברית רשעים בין הנהגה מושחתת לקנאים דתיים, מורדת בסדר העולמי ומביאה את ישראל אל סף חורבן.

אפילו אם יש מידה רבה של חוסר צדק בביקורת נגד ישראל ואפילו אם היא נועדה למטרות פנים, מדינת ישראל שקמה על "מה שיעשו היהודים" פועלת בניגוד גמור לאינטרס ההישרדותי שלה ודוחקת את עצמה אט אט למקום שבו המוצא היחיד שיוותר לה יהיה "תמות נפשי עם פלישתים".

חברות ישראליות שמתקשות להנפיק בנאסד"ק הן רק סנונית ראשונה שמבשרת עתיד קודר. "העולם כולו נגדנו" הופך לאיום קיומי שחמור ממנו לא ידעה ישראל בכל 76 שנות קוממיותה.