עוד לפני שניגש לעצם העניין, יובהר מיד: חיי אדם אינם סחורה או כסף ולמרות ביטויים כמו "כוח אדם" או אפילו גרסתו העכשווית יותר "משאבי אנוש", שמנוהל במוסדות וארגונים למטרת רווח עם כל הרגישויות המתבקשות, כאילו היה חלק מתהליך הייצור, קשה מאוד להתייחס אליו כמו אל חומר גלם, דלק או שי ללקוח שמחולק בידי סוכני המכירות.
ובכל זאת, מדינות כמו ארגונים, מתנהלות (או לפחות אמורות להתנהל) על פי יעדים ברורים ועל הרקע הזה מפתה לראות גם את עסקת השבויים, המתקרבת ומתרחקת מאתנו חליפות, במשא ומתן מתיש שגורם סבל רב למשפחות, ככל עסקה שהיא ולבדוק מה רוצים להשיג, מה ניתן להשיג (כמו שלמדנו, זה לא בהכרח אותו הדבר) ומתי גורם לנו הרצון להשלים את העסקה להתנהגות שמנוגדת לאינטרס של הארגון, כלומר המדינה.
בואו ונמתח לרגע את ההתנהגות הארגונית של ישראל על ציר הזמן, למן השנים שבהן הייתה חברת-הזנק (סטרט אפ) לוחמני ומגויס.
המוטו בקרב לקוחותיו של הארגון היה "טוב למות בעד ארצנו", המשפט שיוחס (בין אם נאמר או לא) למי שהיווה נקודת מוצא לשני הזרמים הפוליטיים שעצבו את היישוב - ובהמשך את מדינת ישראל. השומר (שבהכללה ובהדרגה התפתח להגנה ולפלמ"ח, הזרוע הצבאית של תנועת העבודה) ובית"ר (ברית יוסף תרומפלדור) שצמחה להיות הימין הארץ ישראלי על ארגוני המחתרות (שוב בהכללה) שלו.
מסירות הנפש שייצג הנרטיב הזה עיצבה גם את היחס לחללים ולשבויים. מיתוסים של גבורה נקשרו בשמם של מי שהעדיפו להחזיק בחיקם רימון משוחרר ניצרה כדי שלא ליפול בשבי. את התכונה הזאת טיפחו בעיקר ביחידות העילית. ב-13 בינואר 1955 התאבד אורי אילן בשבי הסורי. בנעליו נמצא פתק עליו חרט "לא בגדתי, התאבדתי". משה דיין (אז הרמטכ"ל) הפך את צמד המילים למעין סיסמא שעיצבה את רוח צה"ל.
קשה להבין את היחס בקרב הציבור הדתי לאומי למשל, בנוגע לעסקה (לפחות על פי הידוע לנו על המתווה שהתגבש) לעומת היחס בין לקוחות הארגון המכונה "מדינת ישראל" שמקיימים ארח חיים חילוני, מבלי להבין את הסנטימנט הזה. שמכתיב, בכפוף לדימוי הזה, התנהגות צרכנים שונה בתכלית.
מנתניהו עד נתניהו: בין אנטבה לעזה
נמשיך במסע ההיסטורי: בשנות ה-70, עם התעוררות הטרור הפלסטיני (כחלק מגל טרור עולמי - מהצבא היפני האדום, דרך הבריגדות האדומות ובאדר מיינהוף ועד לצבא הרפובליקני האירי. רשימה חלקית כמובן), הייתה ישראל לסמן הימני של סירוב לנהל משא ומתן עם חוטפים, שהפעם פגעו לא רק בחיילים אלא גם חטפו אזרחים לצורך מיקוח.
השיא היה כמובן באנטבה, אנטיתזה להתנהגות הגרמנית הנפסדת (למשל) לאחר טבח מינכן. הפעולה ההרואית מיצבה את ישראל כחוד החנית של ההתנגדות לכל משא ומתן עם טרוריסטים. במבט לאחור, מדהים לחשוב על כך שמי שהפך לסמל המבצע, שאף נקרא על שמו "מבצע יהונתן", יוני נתניהו, היה אחיו של בנימין נתניהו, מי שלימים (2011) יהפוך לסמל הכניעה לטרור, לפחות ככל שמדובר בעסקאות שבויים.
לאורך עשרות השנים שבתווך, התקיימו עסקאות שבויים בעיקר כחלק מהסכמי הפסקת אש ושביתת נשק של מלחמות. מאחר שהמשא ומתן התנהל מול מדינות ריבוניות ולא מול ארגוני טרור, קל (יחסית) היה להגיע לעסקאות של "כולם תמורת כולם", שהתקיימו בדרך כלל כמה חודשים לאחר תום המלחמה.
היחס לשבים אגב, החל להשתנות בהדרגה: בתחילה נוספו על עינויי הגוף והנפש של פדויי השבי גם סטיגמות שרואות אותם כחיילים סוג ב', אם לא כבוגדים של ממש. היום קשה לתפוס זאת כמעט, אבל פדויי השבי ממלחמות ישראל ב-35 השנים הראשונות שלה, נושאים עדיין את הצלקות בליבם.
מלחמת לבנון היוותה נקודת מפנה, בעיקר ככל האמור בשמונת חטופי הנח"ל, שישה מהם הוחזקו בידי פת"ח (מבצע של סיירת מטכ"ל שנועד לחלצם נעצר בשלב התכנון, נוכח עסקת שבויים שהתבצעה לאחר כחודשיים וחצי). המחיר ש"שילמה" ישראל (ממשלת בגין השנייה) היה כבד: 4,500 עצורים לבנוניים, 29 קציני פת"ח ו-65 אסירים ביטחוניים. השניים הנוספים (יוסק'ה גרוף וניסים סאלם) שהוחזקו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל, שוחררו רק ב-1985, ביחד עם חזי שי (שבוי מקרב סולטן יעקב) תמורת 1,150 אסירים.
העסקה שלא הייתה
העסקה המפורסמת ביותר מאותה תקופה היא זו שלמרבה הצער לא התבצעה מעולם: נווט חיל האוויר רון ארד, שנחרט בזיכרון הקולקטיבי כהחמצה גדולה (ההערכה היא כי מת בשבי. הוא הוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע), בוודאי לאחר שהתקבלו ממנו אותות חיים, כולל סרטון וידיאו. דיוקנו של ארד חזר להופיע בהפגנות למען שחרור החטופים ממתקפת השבעה באוקטובר.
ארד חשוב לעניין זה מסיבה מרכזית נוספת: הוא סימן את ההתעוררות האזרחית לנושא שעד שביו נחשב עניין למקבלי ההחלטות בדרג המדיני והביטחוני בלבד.
גורלו של רון ארד חזר להופיע גם בעסקת השבויים המשמעותית הבאה, זו שבמסגרתה הושב לישראל אלחנן טננבאום שהוחזק בידי החיזבאללה, ביחד עם גופותיהם של שלושת חיילי צה"ל: בני אברהם, עדי אביטן ועומאר סואעד. המחיר (ששילמה ממשלת שרון, שהיה בין הדוחפים לביצוע העסקה) היה שחרור של 400 אסירים פלסטינים, 35 אסירים אחרים (רובם לבנוניים) וכן 59 גופות לבנוניים.
העסקה כללה גם התחייבות של חיזבאללה לחקור מה עלה בגורלו של רון ארד, אחרי שישראל התנתה את שחרורו של המרצח סמיר קונטאר (ששוחרר לבסוף בעסקה הבאה, שחתמה את פרק מלחמת לבנון השנייה, תמורת השבת גופותיהם של אלדד רגב ואודי גולדווסר). מיותר כמעט לציין שהמידע שהעביר חיזבאללה לא חידש רבות באשר לגורלו של הנווט השבוי.
שלושת חללי הר דב שגופותיהם נחטפו וכן רגב וגולדווסר, שחטיפתם הציתה את מלחמת לבנון השנייה, סימנו עליית מדרגה נוספת בלחץ אזרחי על מקבלי ההחלטות לביצוע עסקה.
עסקה גרועה מסיבה גרועה עוד יותר
הנה כי כן לאורך השנים חל שינוי במעמדם של השבויים והחטופים, בין אם אזרחים או חיילים. המחיר שישראל מוכנה לשלם הלך ועלה ביחס ישיר לפעילותן של קבוצות לחץ בחברה הישראלית.
לשיא הגיעו הדברים לאחר חטיפת גלעד שליט לרצועת עזה, הפעם כבר מול חמאס. משפחת שליט הפעילה מטה אזרחי יעיל שנועד לקדם עסקה לשחרורו, אבל הייתה זו דווקא מחאה אזרחית אחרת שגרמה לעסקה להבשיל - המחאה החברתית של קיץ 2011, שדחקה את ראש הממשלה בנימין נתניהו לעמדה בה נזקק נואשות להישג לאומי גדול שימוסס את ההתעוררות נגדו.
ואכן, באוקטובר 2011, כמה חדשים לאחר פרוץ המחאה והפגנות הענק שליוו אותה, שוחרר שליט בעסקה ה"יקרה" ביותר בעסקאות השבויים מאז ומעולם: 1027 מחבלים, ביניהם מאות נדונים למאסרי עולם ("עם דם על הידיים") שוחררו במסגרת העסקה.
אי אפשר לבחון את התמורה ששילמה ישראל מבלי להוסיף על המחיר הנורא הזה גם את אובדן חייהם של ישראלים רבים כתוצאה מפעילות משוחררי עסקת שליט ששבו לעסוק בטרור. חלקם (ובראשם יחיא סינוואר כמובן, לימים המשוחרר המוכר ביותר במסגרת עסקת שליט) אף הפכו למנהיגים שהובילו את מתקפת הרצח של ה-7 באוקטובר.
החטופים מאותה שבת לא נבדלים מאירועים קודמים רק במספרם החריג, אלא גם בתמהיל: אזרחים וחיילים, ילדים, נשים וקשישים. קשה לתת סימנים באחריות מוסרית, אבל עושה רושם שעל רוב הציבור בישראל מקובלת הטענה שמחויבותה של מדינה כלפי אזרחים שנחטפו מבתיהם, בגלל מחדל נוראי, גוברת על מחויבותה (אם כי כמובן לא מבטלת אותה) כלפי לובשי מדים, לפחות בכל הקשור לתיעדוף בשחרור.
להכיר בהפסד ולהתחיל מחדש
זאת ועוד: עוד לפני שבוחנים את הטקטיקה שבה בחרה ישראל להתנהל מול חמאס הפעם (האם שחרור של כ-110 חטופים, 3 מהם במבצעים צבאיים הוא הצלחה יחסית, כפי שנוהג נתניהו לציין בכל התייחסות לנושא, או כישלון מהדהד?), נדמה שחוסר ההסכמה עולה הפעם אפילו בקשר לאינטרס הישראלי.
האם מיטוט חמאס (כל אחד על פי הגדרתו את המושג הערטילאי הזה) קודם - כלומר יש להתייחס לחטופים מראש כאל חללים פוטנציאליים כדי להשיג את היעד, או שמא מדובר במטרת העל של מדינת ישראל?
כמובן שאי ההסכמה על כך משפיעה גם על ההתנהלות של הארגון בנושא: מחלקת המכירות שרואה לנגד עיניה רק את תמורת ההישג הצבאי, חותרת לשורת רווח שמתעלמת ממצוקת החטופים (גם אם לא במפגיע).
לעומת זאת במחלקת משאבי האנוש של הארגון מציינים שעם כל הכבוד לתמורה בהישג צבאי, הארגון לא ישרוד את המחיר האנושי: לטווח הקצר אולי יחולק דיבידנד, אבל לטווח הארוך הארגון לא יוכל לגייס עובדים, משהפקיר את הקודמים.
ויש גם את מחלקת הכספים, שם מיהרו להצהיר שמדובר בחוב אבוד, משמע על הארגון שמכונה "ישראל" להודות בהפסד של ה-7 באוקטובר, להרכין ראש, לשלם כל מחיר שנוגע לשחרור מחבלים מתאי הכלא, אם צריך אף לסגת - להשיב את "כולם תמורת כולם" - ולהכין תכנית עסקית לקמפיין צבאי עתידי שמטרתו להיפרע מהאויב.
הם מציינים, ככל הנראה בצדק, שהחטופים הם הקלף החזק ביותר בשרוולו של חמאס ואין זה הגיוני שישוחררו רק תודות ללחץ צבאי, לכל היותר נזכה לעוד סיבוב (שאין לזלזל בו כמובן) שבמסגרתו יוחזרו חלקם, תמורת הפסקת אש, ויתור טריטוריאלי זמני ושחרור מחבלים.
הפסד בכל החזיתות
מיותר לציין שאין צודק או לא צודק, באשר כל מחלקה בארגון מייצגת אינטרס אחר וחשוב שלו. אז היכן הבעיה? שקצת כמו הלחימה והעדר היכולת להגדיר במדויק את מטרותיה ("היום שאחרי") מסיבות פוליטיות, המנכ"ל שבוי בידי מועצת מנהלים שמושכת אותו לכיוונים מנוגדים - ולא מסוגל לקבל הכרעה, להגדיר יעד (יהיה זה אשר יהיה) ולחתור אליו בכל הכוח.
לכן עולה החשש - ומתגבר מיום ליום, שבסופו של דבר הארגון שלפנינו, שמסרב ליזום, ייגרר אחרי מציאות שאינה בשליטתו, בוודאי שלא בטובתו: סבלם של החטופים בשבי יימשך, חלק גדול מהם ישלמו בחייהם, ישראל לא תשיג את מיטוט חמאס ותסבול מנידוי בינלאומי (שכבר החל), נוסף על פצע פנימי שלא יגליד לעולם ויביא בטווח הרחוק לפיחות במחויבות אזרחי ישראל למדינתם.
זו אולי הסיבה שחלק גדול מהלקוחות הזועמים כבר הכריזו על מרד קונים, מחאה צרכנית שלא רק דורשת קידום עסקה (למרות שחלק גדול מהם מבינים שהדבר אינו תלוי בלעדית בישראל), אלא גם מסמנת את המנכ"ל כמי שלא מסוגל להנהיג אליה - ולפיכך דורשת הצבעת הדחה בדירקטוריון (בחירות - ותוצאותיהן, כך על פי כל סקר).
מה עומד להם לרועץ בעיני חלק מדעת הקהל? העובדה שרובם דרשו את אותו הדבר בדיוק במהלך תשעת החודשים שקדמו ל-7 באוקטובר. כלומר, כך על פי מתנגדיהם, הם סימנו את המנכ"ל כמי שיש להדיחו עוד בטרם המחדל. גם אם כך הוא הדבר, אין זאת אומרת שאינם צודקים.
לתפיסתם, הסטארט אפ - שאת מחיר הקמתו שילם יוני נתניהו וביטא גישה נועזת וחדשנית לבעיה מורכבת, לא יכול להיות מיושם בידי אחיו (שרומז כי חלק מהישגי המבצע בבית החולים שיפאא עשוי להביא לשחרור צבאי נועז של לפחות חלק מהחטופים).
חיי אדם אינם משאב, חומר גלם או רווח כספי וישראל היא כמובן לא פירמה מסחרית, אבל מיום ליום גוברת התחושה שאת דרך התנהלות - לא רק לקראת ה-7 באוקטובר, אלא גם מאז ועד עתה, ילמדו גם בבתי הספר למנהל עסקים, תחת הכותרת: "מה לא לעשות".