היקב של פאליק: איך הפך פרויקט יפה למען יישובי העוטף למלחמת אחים?

את הטקסט הזה אני כותב כשאני לבוש בחולצה צהבהבה של קיבוץ נירים. החולצה היא חלק מפרויקט מקסים (שיתוף פעולה של מסעדת "האחים" ביחד עם מותג "קון" שמצהירים כי יתרמו את כל ההכנסות למרכזי חוסן בעוטף), שנועד לגייס תרומות עבור שיקום קהילות הנגב המערבי:

יישובים שנחרבו, קהילות משגשגות שהתעוררו לסיוט, שהופקרו על ידי צה"ל במחדל הביטחוני החמור ביותר מאז קום המדינה וננטשו על ידי המדינה - הווה מתמשך כבר כמעט 7 חודשים שבהם החזרת הביטחון והתחלת השיקום נראים עדיין רחוקים.

למה דווקא נירים? האמת היא שיש לי קשר ישיר לקיבוץ שבו ביליתי לא מעט מחופשות הקיץ שלי כילד, כאורח של הדוד קובי והדודה יפק'ה, מנוחתם עדן (וכמו שאומרים על רבים מדור בוני הארץ שהלכו לעולמם בטרם ה-7 באוקטובר - אשריהם שזכו להיפרד מעמנו בטרם ראו בחורבן של אותה שבת), אבל הסיבה לחולצה הצהבהבה, לאו דווקא הצבע המועדף עלי, היא הרבה יותר גשמית:

עת נכנסתי לאתר המכירה של הפרויקט, מתלבט בין חולצת בארי לחולצת כפר עזה, שדרות, אופקים או שמא דווקא הוורדרדה (כיאה לגבר שבטוח בגבריותו, אלא מה) של כיסופים, הייתה זו דווקא חולצת קיבוץ נירים, היחידה שהקדימה שלושה איקסים לפני האל, כיאה למידותיי "הטובות"...

אם נדמה לכם שאתם קוראים את טור האופנה הגרוע בהיסטוריה, הרי שלא היא. המטרה היא להראות שיש מגוון של יוזמות אזרחיות שנולדו כדי לתמוך, לסייע ולעזור למי שאסונם הוא קלוננו, גם אם אין לנו קשר ישיר לקונספציה המדינית הרת האסון או למחדל הצבאי המהדהד.

אחת היוזמות האלה היא של יקב פסגות. היקב הוציא סדרת יינות שנושאת את שמות היישובים שהותקפו ועליה מוטבע התאריך 7.10, כאשר הספרה שבע משתלבת במשולש הפוך, כך שנוצר מגן דוד.

כמי שמלווה את ענף היין בישראל זה קרוב לשלושה עשורים, יצא לי להיות עד ללא מעט מחלוקות שמלוות את היחסים בין צרכני היין בישראל, חלק לא מבוטל מהם ליברליים תושבי אזור המרכז (המכונים בטעות "שמאלנים").

דעתי הייתה תמיד שלמרות שאיני דתי, ימני או מתנחל, הרי שאדם שמשכים עם בוקר אל כרמו, מעבד אותו, בוצר, מתסיס, מסנן ומבקבק, ראוי להישפט רק על פרי עמלו, קרי - איכות היין שהוא מייצר.
חרמות על תוצרת "השטחים"? זה מבחינתי עניין לגויים, לאנטישמיים, למי שמתפרעים עתה בקמפוסים בארצות הברית. היהדות והישראליות שלי מתבטאות (בין היתר), בכך שלעולם לא אחרים את אחי, גם עת מדובר להשקפתי באחי האובד.

מיותר לציין שהעמדה הזאת קיבלה משנה תוקף ב-7.10, עת "קפלניסטים" ומתנחלים הפכו אחים לנשק, תרתי משמע - ורצו להציל את תושבי הדרום שהופקרו לגורלם הרבה לפני שהמערכת המטומטמת שנקראת צה"ל (אל תמהרו לשפוט אותי על המינוח הזה, שהוא בבחינת "נאמנים פצעי אוהב") התעשתה והתחילה להגיב כראוי.

בחזרה ליוזמה של יקב פסגות. יצא לי ללוות את קורותיו של היקב מהשנים הראשונות, עת ניהלו אותו בני הזוג ברג מאחד הבתים העוטפים את יישובם. ראיתי איך הוא גדל ומתפתח, לא רק בכושר הייצור שלו אלא גם ביינותיו. שמחתי ב"אקזיט" שביצעו, עת רכשה את היקב משפחת פאליק.

על המשפחה, בקצרה: מדובר במשפחה שהיגרה מישראל בשנותיה הראשונות של המדינה, התיישבה בארה"ב ובפנמה ומנהלת רשת משגשגת של חנויות דיוטי פרי ברחבי העולם.

האח המוכר יותר הוא סיימון, שמעורב בפעילות פילנתרופית למען מטרות שונות: מרווחתם של חיילי צה"ל ועד לתמיכה בעמותות ימין. הוא נחשב מקורב לאנשי ציבור בימין, כאשר מעל כולם - ראש הממשלה. על פי פרסומים רבים הוא "משאיל" בלני הזוג נתניהו את ביתו מעת לעת (כמו למשל בעת ליל מתקפת הכטב"מים מאיראן).

האח המעורב יותר בעסקי האלכוהול של המשפחה בישראל הוא ליאון, הבעלים של פלטפורמת הסחר המקוון במוצרים אלכוהוליים "פאנקו".

למה שמחתי בשמחת משפחת ברג? כי בעיני כל מי שמצליח להרוויח כסף טוב בענף שבו יקבים רבים כל כך מתנהלים על סף קריסה, ראוי לפירגון. אז פרגנתי, למרות שמיותר כמעט לציין שאיננו חולקים, ככל הנראה, יותר מדי דעות פוליטיות משותפות (אם כי שמחתי לגלות, לפני כמה שנים, שיעקב ברג יצא בחריפות נגד עמדה להט"בופובית של רבני יש"ע).

בקצה השני ליקב פסגות, מייסדיו ובעליו הנוכחיים, ניצב עיתונאי "הארץ" אורי משגב. משגב הוא בעיני עיתונאי חשוב ואף איש טוב (פעם היינו שכנים), שלאחרונה יצא לי להחליף עמו מסרונים אחרי טור שכתבתי בגנות אלימות אוהדי קבוצתו, הפועל תל אביב.

אוסיף כי בעיני הוא משמיע קול חשוב ועקבי, אם כי על גבול האובססיבי בגנותם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ובני משפחתו.

אבהיר כי בגדול אין לי ויכוח עם משגב על חטאי נתניהו. למעשה הביקורת העיקרית שיש לי על טוריו, הפוסטים והציוצים שהוא מעלה לרשתות החברתיות מדי יום היא שבהפיכת נתניהו לדמון, טמונה התעלמות מלא מעט בעיות יסוד בחברה הישראלית שאינן קשורות אליו.

כן, מדינת ישראל משוועת להסתלקותו בכדי להתחיל תהליך של ריפוי, אבל זו תהיה נקודת המוצא ולא נקודת הסיום של התיקון. רוצה לומר: היו למדינת ישראל בעיות קשות עוד לפני עידן נתניהו - וככל הנראה יהיו לה כאלה גם משיסתיים זה. גם אם אני סבור שמוטב כי הריפוי ייחל שעה אחת קודם, איני משלה את עצמי שצרותינו יסתלקו עם סיום תפקידו של האיש בחיים הציבוריים.

דווקא מפני שאני קרוב אל משגב בחלק מדעותיי, הצטערתי על הפוסט האומלל שפרסם:

"כן, זה אמיתי. יקב ההתנחלות פסגות בבעלות סיימון פאליק ומשפחתו הוציאו סדרת יינות לרגל טבח ה-7.10.
הם טוענים שההכנסות קודש לשיקום עוטף עזה.
ואתם יכולים להחליט אם בא לכם ללגום נובה, בארי, נחל עוז, ניר עוז, שדרות, אופקים, כפר עזה וכו'.
זו רמת הטירוף, הניתוק והאטימות שעמה נגזר עלינו להתמודד.
לחיינו!"

הפוסט הזה הועלה כבר לפני כמה שבועות, אבל אתמול בחר משגב לחדש את הפרסום מאחר שלטענתו: "פרסמתי את זה מזמן אבל אני רואה שזה חוזר עכשיו מכל עבר. ואנשים בהלם. ושואלים. ולא מאמינים. ושולחים לי. אז שוב" - כך במשפט שהקדים לעצם העניין.

על מה בעצם יצא הקצף? הפכתי קצת בעניין ומצאתי שהדבר היחיד שיקב פסגות אשם בו באמת הוא גרפיקה רעה, שמתבטאת בתווית שאני מודה שהיה לי קשה לחלוץ את הפקק מעל בקבוק שהיא מודבקת עליו, גם אם אני רוצה לשתות לזכר הקורבנות בנובה או להרים כוס לחיי התחדשות, במהירה בימינו, של נחל עוז (למשל).

אבל כאן נרמז להרבה יותר מכך: במשפט "הם טענים שההכנסות קודש לשיקום עוטף עזה", נרמז שמשגב סבור אחרת. האמנם? כי אם כך הוא, מדובר בעבירה פלילית קשה שראויה לא רק לחרם צרכנים אלא לחקירת משטרה!

משגב הוא עיתונאי רציני: לו היו לו הוכחות לכך שההכנסות נגרפות לכיסו של מישהו ולא שהן קודש לשיקום העוטף, חזקה עליו שהיה מפרסם זאת ולא מסתפק ברמז החבוי במילה "לטענתם".

ומשהובהרה הנקודה הזאת, על מה בדיוק מלין משגב? הרי לא יעלה על הדעת שהוא נגד יוזמה שנועדה לאיסוף תרומות למען יישובי העוטף, אז איפה פה הבעיה?

וכאן מגיע החלק הרע בעיני. דרך הצגת הדברים - בפרשנות הקורא הסביר שאני מקווה שאני, רומזת להאשמה חמורה אפילו יותר לפיה מה שעושה היקב הוא בעצם לחגוג את הטבח, שהרי אחרת, מדוע הם מואשמים ב"טירוף ניתוק ואטימות?".

הסאב-טקסט של הדברים, שוב - בעיני הקורא הסביר שהוא במקרה אני, הוא: תראו את המתנחלים האלה, לא רק שהם רוקדים על הדם, אלא הם אף מסווים את זה מאחורי פילנתרופיה, "לטענתם...".
כלומר, ההאשמה היא לא רק בגרפיקה רעה וחסרת רגישות (אם כך הוא, אני הראשון לתמוך בטענה הזאת!) אלא בהיותם מתנחלים, ימניים, דתיים וחמור מכל, מקורבים לראש הממשלה.

ואת ההאשמה הזאת מוכרחים לדחות על הסף, כי מי שעושה דה-לגיטימציה להתנחלות, לדת ולימין (שוב, לא בדיוק "השילוש המקודש" שיגדיר אותי, בלשון המעטה), יביא עמו למשל הדרת נשים וחרמות נגד ערבים, להט"ב, ומיעוטים אחרים. אפשר וצריך לנהל שיח פוליטי נוקב, אפילו בצעקות, גם מבלי להפוך את האחר לדמון.

אני לא רוצה להיגרר כאן לקלישאות כגון "ביחד ננצח", בטח לא כשכל הלאבי-דאבי הזה הוא לעתים קרובות מדי מלכודת דבש בצבעי כחול לבן, אבל אוי לנו אם לא נוכל לקיים פה דיאלוג מכובד, בהקשבה, בלספור עד עשר גם (ובעיקר!) כשדברי היריב הפוליטי מעוררים רצון להכניס לו סטירה.

למה? כי ככל שננסה להימנע ממשפטים כמו "אם למדנו משהו מה-7 באוקטובר..." מוכרחים לזכור את העובדה שבעבור האויב החמאסי, כולנו מתנחלים.

כך כונו (בכל השיחות שתועדו מאותה שבת נוראית) הקיבוצניקים, המושבניקים ותושבי העיירות של עוטף עזה, בין אם הם פעילי שלום מהקיבוץ או "ביביסטים" משדרות. אלה גם אלה נרצחו בבתיהם מבלי שהמרצחים יתנו בהם סימנים, מהבחינה הזאת כולנו מתנחלים. זו לא הפעם הראשונה שבה במקומות שבהם מתקשים יהודים להגדיר את עצמם, עושים זאת מבקשי נפשם-נפשנו, חבל רק לגלות שבה בעת אצלנו, נופלים אפילו הטובים למלכודת של שנאת חינם.

יש לי מחלוקת אידיאולוגית, פוליטית ודתית קשה עם חלק גדול מהציבור הדתי לאומי, עם הימין ה"מתנחלי", אבל כאשר הם עושים למען הכלל (והם עושים באחוזים ניכרים): מחלוקת מזון לנזקקים, דרך התנדבות במד"א ועד ליוזמה של יקב פסגות, הם אינם שונים בעיני ממתנדבי "אחים לנשק", שעושים בדיוק את אותו הדבר.

לכן מדהים אותי בכל פעם מחדש לגלות שמי שחושב שאין מה לעשות וצריך להשלים עם האויב, לא מסוגל להשלים עם אחיו. במקרה דנן, ממשיך להציג כדמון את "יקב ההתנחלות פסגות", מבלי להבין שמדובר בחרב פיפיות, בצד השני של המטבע שבצדו האחר דיברו, עד לפני זמן לא רב, על חוסר הלגיטימיות של "ממשלת האחים המוסלמים"...

קנו חולצות של "האחים" מלב תל אביב, שתו יין של יקב פסגות או תרמו בכל דרך אחרת שהיא למען מי שננטשו לגורלם. כי אם יש לקח אחד חשוב שאותו למדו גם בימין וגם בשמאל, הרי זה רק שממשלת ישראל לא עושה ולא תעשה למענם כלום.