מחיר המלחמה: זמן שווה כסף - וזה של מדינת ישראל הולך ואוזל

כמה פעמים בשבעת החודשים האחרונים שמעתם את המושג "שעון חול מדיני"? אני מודה שכבר הפסקתי לספור. שעון החול הזה, כדימוי למרחב הזמן שמעניקות לנו בנות בריתנו ברחבי העולם (בעיקר החשובה שבהן), נחשב לאחד האילוצים הקשים שמונעים ממדינת ישראל לעשות כל מה שלאל ידה כדי לנצח במלחמה.

פוליטיקאים נוהגים להישבע שהם הודפים את הלחץ לבל יחלחל אל הדרג הצבאי, שהם קונים עוד זמן כדי לאפשר עמידה ביעדי המלחמה (בהנחה האופטימית, שלא לומר הנאיבית שיש כאלה), אבל הנה הפרדוקס:

לזמן מחיר משלו - עד כדי כך ש"לקנות זמן", הוא לא דימוי אלא אשכרה אילוץ שמתחיל להיות קריטי יותר מהשבועות הספורים שעוד יאפשרו לנו מדינות שנחשבות לידידותיות לישראל.

מבולבלים? בצדק, אז הבה ננסה לעשות סדר ונשאל תחילה - כמה עולה לנו המלחמה? הערכות סותרות נזרקות מכל עבר עד שנדמה שכל מספר זוכה.

למה? כי יש הוצאות שקל לחשב: מחירה של כל פצצה ידוע, כך גם מחירו של כל ליטר דלק מטוסים. תשלום למילואימניק עבור יום מילואים גם הוא מתווסף לחשבון, אבל מה לגבי פרמטרים חמקמקים יותר? אלה הולכים ומתערפלים ככל שאנו מתרחקים ממוקדי הלחימה.

נניח שאפשר לחשב כמה יעלה להקים מחדש בניינים - ממוסדות ציבור ועד בתים פרטיים שנחרבו, אבל כאן כבר רב הנסתר על הגלוי: יש מקומות שבהם נדרש שיקום בלבד, יש מקומות - כמו למשל קיבוץ מנרה שבצפון, שיהיה כבר זול יותר להרוס ולבנות מחדש, ממש כך.

לא רק שקרוב ל-70% מהבית נפגעו, אלא שתשתיות כמו חשמל, מים, ביוב ועוד ניזוקו עד כדי כך שאפשר שלא ניתן יהיה לגור אפילו בבתים שנותרו עומדים על יסודותיהם, מבלי לחפור תחתם תשתית חדשה.

האמינו או לא, אבל אנחנו עדיין בצד הקל יותר לחישוב. כי כמה שווה שנת לימודים אבודה של תלמיד תיכון מהצפון או מהדרום? חלק מהמחיר הרי יגיע בעוד שנים, כאשר אותם צעירים ירצו להצטרף אל האקדמיה או אל שוק העבודה.

כמה שווה עסק שקרס (מעבר למה שהושקע בהקמתו)? מה המחיר של משפחות שהחליטו לא לשוב עוד לבתיהם באזורי העימות (הרי המעטים ששבו אל בתיהם ביישובי העוטף כבר מצטערים על שהאמינו להבטחות הסרק של הצבא והממשלה, והרבים שגולים מבתיהם בצפון כבר יודעים שגם אם ישובו, לא יזכו לביטחון מכיוון לבנון), מה תהיה השפעתן של אלה על מחירי הדיור במרכז?

אתמול היה שר האוצר של מדינת ישראל, בצלאל סמוטריץ' עסוק בהדיפת מה שהוגדר על ידו כ"פייק", דיווח לפיו הוא דחה דיון בנושא יוקר המחיה עד לאחר שייווכח עד כמה רציני ראש הממשלה בעניין רפיח.

שום דבר ממה שהכרנו עד כה אצל שר האוצר לא גורם לנו להניח שהוא דובר אמת, אבל הבה נעניק לו את החסד הזה ונניח שכך הוא - וענייני יוקר המחיה מדירים שינה מעיניו לא פחות מאשר "ניצחון מוחלט".

עם כל הכבוד ליוקר המחיה המאמיר שפוגע בכולנו, הרי שלשר האוצר יש כמה עניינים שצריכים להטריד אותו לא פחות, אם לא הרבה יותר. למשל - היכן המיליארדים שהבטיח, ביחד עם ראש הממשלה, לראשי הרשויות בצפון, כדי לשמר - ואחר כך לשקם את יישוביהם?

מה קורה עם תקציבי השיקום של יישובי הדרום? האם הוא יודע לומר שם לתושבים (אפילו בערך) מתי יוכלו לשוב אל העיירות והקיבוצים?

כבוד השר שחלומו הרטוב הוא ליישב את עזה ביהודים ולהקים בה התנחלויות, מאבד בכל יום את התנחלות כפר עזה, קריית שמונה, מטולה ושדרות... מי שחושב שמדובר בהגזמה, מומלץ לו שידבר עם המפונים: בשבועות הראשונים כל מה שעניין אותם היה לחזור הביתה, אבל בכל יום שעובר הם מבינים שלא מדובר בשבועות או בחודשים אלא בשנים(!).

שנים שבהן הם נאלצים למצוא פרנסה במקומות אחרים, שנים שבהם הילדים יירשמו לבתי ספר חדשים.

מי שמניח שקהילה שלמה שפונתה לבתי מלון בים המלח או בטבריה, תחיה בחדרי המלון כמה שנים ואז תשוב כאיש אחד אל יישובה, לא רק שאינו מבין בכסף, הוא בעיקר לא מבין בבני אדם.

הבה ניקח את הדיון לרגע אל רמת הפרט ונשווה בין דם לדמים. בלשון חז"ל "דמים" הם כסף - ובמציאות חיינו, כסף הוא דם. נהוג לחשוב שכאשר דיני נפשות עומדים על הפרק, אין לחסוך בכסף. אם להידרש לדוגמה בנאלית אך מוכרת היטב לציבור הישראלי, הרי שזו תימצא בציוד מגן: ממערכות של "מעיל רוח" המגינות על כלים משוריינים מפני פגיעת נ"ט - ועד לרמת הווסט הקרמי שמגן על גופם של הלוחמים.

קל מאוד להבין את הטענה לפיה צה"ל צריך לעשות הכל כדי להקטין את הסיכון ללוחמים שבשטח. עד כדי כך היא מוחשית לנו, עד שדובר צה"ל נאלץ לשקר, ממש כך, כבר בימים הראשונים של המלחמה ולהציג גרסה כוזבת לפיה ללוחמים בשטח יש את כל הציוד הדרוש (בעוד רבים קיבלו פניות של כוחות מילואים שהתחננו בפני גורמים אזרחיים שיממנו עבורם ציוד מגן).

מה קורה כאשר אין בנמצא ציוד כזה? המטרה הראשונה היא בדרך כלל הקרובה ביותר: "לאפוד קרמי אין להם כסף, אבל לפנסיה לכל החיים לנגדים בני ארבעים ומשהו, יש!" או לחילופין: "כסף ל'מעיל רוח' לטנק אין למדינת ישראל, אבל לממן אברכים משתמטים - לזה יש מיליארדים!".

הטענות האלה הן פופוליסטיות (זה לא אומר שאין בהן מן האמת, אלא אם כן אתם מאמינים שלימוד תורה הוא השכפ"צ האמיתי שלנו או לחילופין שנגד בכיר, לא קצין קרבי ביחידת שדה, ששירת 25 שנים בהן שב כל ערב לביתו, זכאי לפנסיה לשארית חייו), בעיקר כי הן מספרות סיפור חלקי בלבד.

למה? כי כדי לאזן את התקציב, כל שקל שמושקע בצבא חסר במקום אחר. יש מקומות שבהם הפגיעה מזערית - למשל אם ניאלץ לעמוד עוד שעה בתור כדי להסדיר את ענייננו במשרד הפנים. יש מקומות שבהם היא כואבת יותר - למשל מחסור בעובדי רווחה, עובדים סוציאליים, סייעות וסייעים לילדים עם צרכים מיוחדים.

יש מקומות שבהם היא גובה חיים, אולי אף יותר מאלה שהצילה: למשל חוסר בכוח אדם במערך הרפואה הדחופה בבתי החולים.

מוכרחים להבין שבכלכלה אפשר שיהיה "יש מאין" רק בתנאי צמיחה שמאפשרים גידול בהכנסות המדינה. כאשר הכלכלה מתכווצת והתקציב הוא גרעוני, הרי שלא רק לכל כדור, כמאמר הקלישאה, יש כתובת, אלא גם לכל שקל, או אם לקחת את זה לביטוי הבוטה ביותר: המיגון שלו זוכים ילדינו בצבא עוד עלול לעלות בחיינו, אם חלילה נלקה בליבנו מרוב דאגה - ולא יימצא צוות טיפול נמרץ מיומן בסביבה.

אין מי ששירת פעם בצבא ההגנה לישראל ולא מכיר את הביטוי לפיו "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". כאשר "המניאק" הזה הוא המ"כ או הסמל שלך בטירונות, מקבל המשפט הזה את התוספת: "אבל נולד המניאק שיאריך אותו". איך? למשל בעונש הפופולרי של "שעות ביציאה".

גם אם נמנע מלהדביק לראש הממשלה ולרמטכ"ל את התואר הלא מחמיא הזה, הרי שיש להם אינטרס להאריך את זמן המלחמה.

הראשון מבקש להרחיק ממנו ככל שניתן את ועדת החקירה, למשוך זמן עד למועד הקבוע בחוק לבחירות הבאות, הגם שהציבור כבר איבד מזמן את האמון בממשלה. בהפכו את הישרדותו הפוליטית למטרה היחידה של שלהי כהונתו, הוא מוכן לגרור את כולנו אל התהום, בעודו מלהג על "ניצחון מוחלט".

בתהום הזאת לא נמצאים רק הסתבכות צבאית שסופה מי יישורנו ולא רק בידוד מדיני שהופך מיום ליום לסכנה קיומית, אלא גם התכווצות כלכלית הרסנית. כבר עתה מסתמן שמדינת ישראל, זאת ששר האוצר שלה הבטיח "כלכלה טובה בעזרת השם", מתרסקת מצמיחה לדעיכה, נוכח חובות אדירים שנצברים בעקבות המלחמה.

ומה באשר לרמטכ"ל? ובכן גם לו יש אינטרס מובהק להתרחק מאותה ועדת חקירה, להרחיק בין מועד המתקפה שבה התגלה הצבא שעליו הוא מפקד במערומיו, למועד ישיבתה הראשונה. גם הוא יודע שכל עוד נמשכת הלחימה, איש לא יקרא להדיחו - לכל היותר יטילו ספק במידת הסמכות המוסרית שיש לו למנות את קציני המטכ"ל הבא.

עד אז הוא יוכל להמשיך ולנצח. אולי פחות בחזית הדרום או הצפון, אלא בחזית היחידה שבה צה"ל יכול להציג רצף אדיר של ניצחונות מצטברים: המערכה על הגדלת תקציב הביטחון.

במילים אחרות - כבר למדנו שלא להאמין למילה שיוצאת מפיו של פוליטיקאי, אבל כמה שווה מילה של גנרל? כמה חזק יוכל להישאר צבא שבכל יום שעובר מאבד אשראי בעיני האזרחים שנותנים לו לא רק שלוש שנים מחייהם הצעירים, אלא גם שנים ארוכות במילואים ועוד יותר מכך - עשרות שנים של תשלומי מיסים?

למציאות הזאת שבה גם לראש המערכת המדינית וגם לראש המערכת הצבאית יש ניגוד עניינים עם המדינה, יש השלכות רבות וחמורות גם בגזרות אחרות, אבל בכל מה שקשור לכלכלה ולתקציב המדינה, הן ממש הרסניות.

מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לשקוע במלחמה ארוכה, למשל כזאת שנמשכת כבר 7 חודשים ועוד איש אינו יודע לחזות את סופה (הרי אם תיפתח חזית בצפון, עוד יתברר שעזה היא רק המנה הראשונה). אלא שזה בדיוק מה שקורה לנגד עינינו הנדהמות - ועוד הדרך ארוכה. מי ישלם את המחיר?

כרגע עם ישראל חי עדיין בגן עדן של שוטים: אצל חלקנו הדאגה העיקרית היא מחירי כרטיסי הטיסה שהקפיצו את עלויות החופשה. הבעיה היא שבכל יום נוסף של מלחמה, מסתמן שעוד נתגעגע גם אל הימים האלה - ממש כמו שאנו מתגעגעים עתה לצרות שהעסיקו אותנו עד לשמחת תורה.

ממדינה שחולמת להיות מערבית הפכנו למדינה שנאלצת לדבר בערבית. ממדינה שחלמה על אקזיט, הפכנו למדינה שחולמות על רילוקיישן, ממדינה שחלמה להיות מדינת רווחה, אנחנו הופכים למדינה שתשעבד את ילדיה ונכדיה - לא רק למלחמה אלא בעיקר להחזר הלוואות.

הנה כי כן מרוב שהפנו את מבטנו לעבר שעון החול המדיני ומרוב שחזינו בפלא שהפך אותו לשעון החול הראשון בהיסטוריה שמשמיע קולות תקתוק, לא שמנו לב לשעון מוחשי הרבה יותר, זה שכבר מצלצל, זה שקורא לנו להתעורר בטרם נהפוך מסטארטאפ ניישן למדינת עולם שלישי.