ואז הבת שלי אמרה, "הבנתי שאני הולכת להיות ענייה"

הנה הקילומטראז' שהספקתי אני לעשות לפני שהתגייסתי לצבא: הפעם הראשונה שבה לנתי מחוץ לבית (או מחוץ לביתו של חבר מהכיתה) הייתה בטיול פסח של כיתה ה': לא ישנו כל הלילה, צלינו תפוחי אדמה על גחלים, אכלנו מקופסאות שימורים והרגשנו מה-זה-גדולים, בעיקר בגלל התרמיל ושק השינה על השכם, שהזכירו קצת מראה של חיילים.

כך זה נמשך לאורך השנים הבאות, עם כמה ציוני דרך חשובים כמו המסע מים אל ים או סמינר ההדרכה שבו לנים שבועיים תמימים מחוץ לבית.

חו"ל? כאן דווקא פונקתי, באופן יחסי לתקופה: בגיל 10 נלקחתי לחופשה בת כשבועיים ביוון, בחופש הגדול בין כיתה ט' ל-י' פקדתי לראשונה, עם חברים בלבד, את אילת (קדם לה ביקור עם ההורים במצרים, שהסבירה אז פניה לתיירים מישראל), מעט לפני הצבא גיליתי את הקסם של חופי סיני - ולקראת הגיוס טסתי בעצמי לשבועיים באיטליה - מסורנטו שבדרום ועד לוונציה בצפון.

האמינו או לא, אבל לפני כמעט 40 שנה, זה היה רקורד קוסמופוליטי כמעט. אמנם בניחוח פרובינציאלי, כזה שהעמיד בחלון הראווה שלו שוקולד טובלרון מהדיוטי פרי ונעלי אדידס רום, כשפה בארץ נעלו רוב חבריי לכיתה נעלי "גביע" של "המגפר" (חיקוי לא רע למותג האולסטאר האלמותי), אבל לא את ימי עלומיי אני מבכה, אלא את הימים שבהם, כמו בשיר של קרוסבי, סטילס ונאש: "אהבנו את זאת שאתנו", כלומר - לא הכרנו הרבה אלטרנטיבות לחיים של אנשים צעירים מחוץ לישראל.

הפרובינציאליות הזאת שהחלה בשאנל 5 לאמא ופאקט של סיגריות קנט לאבא, מהחנות הפטורה ממכס בנתב"ג, נמשכה הלאה עם חגיגות בכל פעם שהצלחנו לתקוע אצבע בעיניהם של הגויים: ממבצע יהונתן באנטבה ועד לטל ברודי מניף גביע בבלגרד. מרינה מור כ"מיס עולם" ועד ליזהר כהן זוכה באירוויזיון עם "אבניבי".

כאשר אתה הולך לצבא עם מטען שכזה, ארץ ישראל תישאר לעולם מכורתך. אתה יכול אולי להגר למקום אחר, אבל גם כשבגרתי והתחלתי לראות עולם באמת, כולל פרקי חיים ארוכים יחסית של כמעט שנת מגורים בסידני, אוסטרליה או קרוב לחצי שנה של מגורים באי ביוון, 15 שנים מאוחר יותר, הרי שככל שאהבתי את סביבתי החדשה, אפילו כשהתחלתי לחלום באנגלית (העדות הברורה ביותר לכך ש"החלפתי דיסקט", כמו שנהגו לומר באותה העת), תמיד נותר בי משהו שבסך הכל רצה לשבת עם כוס בירה אצל מתי המקלל (תהיה נשמתו צרורה לנצח בצרור שתייני תל אביב), במכנסיים קצרים וכפכפים, לבקש מאיציק או ליאור שיכינו לי קבנוס מטוגן בביצה ובינתיים לנשנש, ביחד עם מסובים אקראיים, קצת בוטנים חמים - היישר מחנות הפיצוחים שבמורד רחוב מטלון.

הזמנים השתנו: הילדים שלי לא רק שהיו שותפים לחלק מהמסעות בחו"ל כבר מינקותם, הם גם בגרו לסביבה מערבית יותר, מעורה יותר בענייני העולם, קוסמופוליטית יותר. אם אני עזבתי את ישראל עם אנגלית שהתבססה על דיאלוגים מתוך "היר ווי אר" בטלוויזיה הלימודית, הם את האנגלית שלהם רכשו לא רק מלימודים ברמה גבוהה הרבה יותר בבית הספר, אלא גם מסביבה ממוחשבת, מסרטוני יו טיוב ללא תרגום לעברית ומגיחות לחו"ל אליהן החלו לצאת בגפם, החל מהכיתות הגבוהות של בית הספר התיכון.

אם את "הרגילות" שלי בצבא העברתי על החוף בסיני, מתרגל ערבית רצוצה במיקוח עם נהגי המוניות במסוף טאבה, על דמי הנסיעה לדהב, הרי שהם העבירו את החופשות שלהם בברלין או בלונדון, פחות כתיירים ויותר כאנשים צעירים שרק רוצים לבלות עם בני ובנות גילם.

שלושת ילדיי חיים בישראל, אבל מחשבות על אלטרנטיבות אינן זרות להם (גם אם לפחות כרגע לא ברמה הביצועית-מיידית). החודשים האחרונים ייצרו אצל בני דורם הפרעה דו-קטבית: מצד אחד פטריוטיות שהתבטאה בגל של חזרה למילואים, להציל את המולדת. מצד שני מחשבות נוגות על עתידנו במקום הזה.

מקורן של אלה אינו בסכנה שאורבת לנו מבחוץ (נניח שאת זו, אפילו בשיקול תועלתני קר, אפשר לקזז עם האנטישמיות הגוברת בעולם) ואפילו לא רק בגלל הסכנות שאורבות לנו מבפנים, שהסימפטום הכי מובהק שלהם הוא תקציבי ישיבות שעברו בפעם הראשונה את תקציבי ההשכלה הגבוהה, כלומר - מדינה שבוחרת באופן מודע בשימור המסע אל עברה במקום לשאת עיניים אל העתיד.

חלק מהסיבות הן כלכליות גרידא. אני מודה שלבי נחמץ כאשר בתי החיילת אמרה לי ביום אחד: "הבנתי שאני הולכת להיות ענייה"...

חכו בבקשה עם חבילות הסיוע: המקרר של הילדה מלא בכל טוב וכך גם ארון הבגדים שלה, אבל כשהיא חושבת על העתיד (תכונה שירשה בעיקר מאמה) היא לא רואה בו דירת מגורים ואפשרויות של בילויים בעיר שבה נולדה וגדלה, אלא בעיקר יוקר מחיה בלתי אפשרי וצווי מילואים (שבשנים האחרונות מקיפים יותר ויותר נשים צעירות - וכשזה קורה במדינה שבה אפילו חוקי הגיוס מרחיקי הלכת ביותר לא כוללים נשים חרדיות, זה זועק לשמיים).

בניגוד למי ולמה שהייתי בשנות העשרים לחיי, לה ולאחיה הגדולים יש למה להשוות. יש להם חברים שלומדים ועובדים בחו"ל, הקילומטראז' המוגבל שלי בגילם, היה למיילג' מכובד ברזומה שלהם.

נהוג לצמצם את הדיון למחיר המילקי על מדף הסופרמרקט בברלין, אבל השבוע אמר לי הבן (25): "אתה יודע שדירה טובה בלייפציג עולה 200 אלף אירו?" אפילו לא בדקתי, רק התרשמתי מהעובדה שהמידע הזה קיים ברשותו. זה לא שמחר הוא אורז את הטרולי - ממילא יש לפניו עוד שנתיים של לימודים, אבל לכשיסתיימו אלה, אופציות דומות לאלה יעמדו לנגד עיניו.

האמת? אני לא מאשים אותו: ארוחות במסעדות הוא יכול להרשות לעצמו בעיקר עם ההורים, כך שמרבית הבילויים שלו מתאפשרים מתוקף היותו ברמן באחת המסעדות המוכרות בעיר, בסופי שבוע שבין המבחנים. תחבורה ציבורית (אהלן מירי רגב!) כבר לא תביא אותו לשום מקום. משום כך הוא מתחזק קטנוע משומש ואופניים.

הוא חי בדירה בדרום העיר, עם עוד שני שותפים (לא כולל זונות ונרקומנים ברחובות הסמוכים. מסוג הדברים שגבר צעיר עוד יכול להתמודד עמם בקלות יחסית בשנות העשרים לחייו), אבל דירה משלו, אפילו בשכירות בלבד ולא בשכונה מרכזית, היא לחלוטין מחוץ להישג ידו. גם כאשר יפסיק להתפרנס מעבודות סטודנטים, ספק אם יהיה בידו מספיק כדי לשלם שכר דירה בעצמו.

הזכרנו מסעדות? אז בסופי שבוע הוא בא לאכול בבית - ולפעמים גם חוזר עם קופסאות, כמנהגם של אנשים צעירים. בשאר השבוע הוא מתקיים בעיקר על ירקות ופירות שאותם הוא כבר למד לרכוש בחנויות שבהן קונים העובדים הזרים שבשכונה - אפילו שם המחירים כבר גבוהים.

בני הוא ממש לא מסכן, רחוק מכך, לפעמים מה שכונה בדור שלי "התכלבות" היא חלק בלתי נפרד (שלימים הופך לנוסטלגיה) מחיי הצעירים.

ובכל זאת, עת אני בגילו נשאתי מבט אל העתיד, יכולתי לראות איך השכר שאשיג יאפשר לי להתחיל חיי זוגיות בדירה שכורה משלי, שתהפוך להיות דירה שכורה משלנו. איך לימים נוכל להרשות לעצמנו רכב קטן, איך תתאפשר רכישה של דירת מגורים ראשונה באמצעות משכנתא שתחליף את שכר הדירה. יכולתי, לימים יכולנו - לראות את עצמי-עצמנו מתקדמים כלכלית, מרחיבים את המשפחה, מבססים את חיינו בעיר העברית הראשונה. מאז אנחנו אולי הלכנו קדימה, אבל המדינה הלכה לאחור.

בתקופה שלי היה חוזה ברור, גם אם בלתי כתוב, עם המדינה: תשרת בצבא, תעשה ככל שביכולתך, תלמד מקצוע או תלמד באקדמיה, תעבוד כדי לחסוך לדירה, תתקדם ותצליח.

מה קרה? החוזה הזה הופר באופן חד צדדי על ידי המדינה, עת במקביל התרחב שדה הראייה של הדור הבא: ילדיי רואים חברים שלהם מהשכונה, מבית הספר, מהצופים ומהצבא, חיים בחו"ל. פתאום הם מבינים שאפשר להיות הכי קפיטליסטים בעולם, אבל גם לפקח על שכר הדירה, שלא לומר לסבסד אותו. פתאום הם רואים שיש תרבות נגישה.

שלא תבינו לא נכון: ההיצע התרבותי בתל אביב הוא גדול, אבל איזה סטודנט יכול להרשות לעצמו ליהנות ממנו - מהופעה אינטימית יחסית ב"ברבי" החדש ביפו ועד למופע בפארק? אני כבר לא מדבר על תרבות שנחשבת גבוהה יותר: העובדה שהמקום היחיד שבו אני מרגיש הכי צעיר בעיר היא בפואיה של היכל התרבות, לפני קונצרט של הפילהרמונית, אינה בגלל שרק קשישים מאזינים למוזיקה קלאסית, אלא מפני שמחיר הכניסה נמצא הרחק מחוץ להישג ידו של מנוי פוטנציאלי צעיר. כך אפילו פרויקטים נחמדים כמו למשל "הפילהרמונית בג'ינס", נראים יותר בשלייקס.

נכון שלא חייבים לחיות בתל אביב, אבל ברבים מהענפים המתקדמים, בתחומי התקשורת, האומנות, התרבות והעסקים, אין כמעט חיים מחוץ למרכז, נתון שהמלחמה הנמשכת רק העצימה.
בחלק מהמדינות שהפכו להיות קבוצת ההתייחסות של הצעיר הישראלי, לא רק שכר הדירה מפוקח והמחירים בסופרמרקט סבירים, גם התרבות נגישה - יש מרכזים קהילתיים מתפקדים, יש הופעות בחינם של תיאטרון, מחול, מוסיקה ואופרה - סוגי אומנות שלצעירים בישראל הם פשוט לא נגישים.

יש חוגים מסובסדים למי שידו אינה משגת, פחות תלמידים בכיתות, פחות אי התאמה בין לוח החופשות של ההורים לזה של המורים, או תחבורה ציבורית יעילה שתביא אותך מפרבר צנוע אל מרכז העיר ביעילות - וכאשר מתחילים להשוות את זה למדינה שהדבר היחיד שאותו היא מציעה לך בחינם הוא להגן עליה בגופך, התחרות הופכת לבלתי אפשרית.

המדהים הוא שאיש אינו מציע לצעירים בישראל אופק שאינו אלא לונה פארק משיחי: אם עד לא מזמן חלמו צעירים להתעשר דרך מיזם הייטק, הרי שאלה הולכים ונכחדים לנגד עינינו המשתאות. כן, הראש היהודי עוד ממציא לנו פטנטים, אבל אלה כבר נרשמים בחו"ל, עת התווית הישראלית הפכה מנכס לנטל שמכביד על הגיוסים.

"השמדת ערך" במקרה הזה, היא לא רק ביטוי של קפלניסטים בתקשורת, אלא מעבר ממצב של מדינה שהעסקים בה מגייסים בקלות הון בחו"ל, למדינה שמגוייסת למילואים.

אז מה היה לנו? תחבורה ציבורית יעילה מתקיימת בעיקר בפרסומות בטלוויזיה של השרה לענייני טקסים, פריימריז וסגירת כבישים בימי חול. דירת מגורים, אפילו צנועה, הפכה ל"ארץ לעולם לא" של הזוגות הצעירים. כניסה לסופרמרקט מלווה בחרדה קבועה מהרגע שבו תיאלץ להעביר את כרטיס האשראי בקופה. תרבות ואומנות זמינים רק לאנשים אמידים - וגם אם תכננת להיות כזה, כתוצאה ממשרה טובה, הרי שבקצב האירועים הנוכחי תצטרך לבחור בינה לבין שירות במילואים, כלומר - עתיד מקצועי יהיה צפוי פה רק למשתמטים.

תאמרו שזה היה כך גם בעבר? יכול להיות, אבל אז לא עמדו בפני הצעיר המשכיל, זה שאנחנו רוצים כל כך לשמר, אלטרנטיבות מעבר לים.

יש עתיד הוא לא רק שמה של מפלגת אופוזיציה, אלא סיבת הקיום של מדינה, כל מדינה.

שרי הממשלה מוכרחים להבין את המושג הראשון שלומדים ברבע השעה הראשונה של מבוא לכלכלה: "עלות במונחי ויתור" - והוויתור הפעם הוא על דור שלם של צעירים, כאלה שיש להם אפשרויות, במדינה שתישאר לבסוף רק עם מי שבאמת לא הייתה לו ברירה.

רוצים דוגמה? בבקשה: השבוע שבו אנו מציינים את "יום ירושלים", הוא הזדמנות טובה לשאת אליה עיניים: באהבה, אבל גם בחרדה: נשאר לגור בה רק מי שהקדושה מספיקה לו או שאין לו שום אלטרנטיבה אחרת.